סדר עולמי: בצאת ישראל מישראל

הבמה היתה מוכנה כבר משעות הצהריים המוקדמות. אחלה ציוד. לא סתם חלטורה. גשר תאורה כמו שצריך, ומערכת רמקולים משל פינק פלויד מארחת את התזמורת האנדלוסית, ולא שני אמנים עם שרפרפים. כעת צריך רק למצוא את אנשי הסאונד והתאורה, אבל אין קל מזה. בכל רחבי היקום, פועלי במה נראים ומתלבשים פחות או יותר אותו דבר, תמיד יהיה שם אחד עם קוקו, והם בדרך כלל יעדיפו קפה שחור, ואת ארוחתם לא יסעדו על שולחנות, אלא על ארגזי ציוד באיזו רמפה אחורית. אני אוהב אותם וידעתי איך למצוא אותם.

לאחד מהם קוראים דיוניסיס, וזה שם עתיק בערך כמו השם שלי - יעקב. שמו של השני מת'יאסיס, או משהו כזה. הניסיון לימד אותו שרק יוונים מצליחים לבטא את שמו באופן סביר, אז הוא מוותר בחן אחרי הניסיון השלישי. פשוט תקראו לי "מת'יו". סיכמנו על מתי.

שניהם מקומיים, כמובן, והם מכירים את המלון ויודעים שבערך שבוע אחד בשנה משהו מוזר קורה לו. המבנה נשאר אותו מבנה, והבריכה אותה בריכה. אבל למשך שבוע כל האורחים הם יהודים בכל מיני כיסויי ראש. כובעים קטנטנים (כמו ראש הממשלה שלכם) או כובעים ממש גדולים (אה, באמת? זה סוג של סטייטמנט דתי?), ונשים בשלל פאות ומטפחות (בשלב מסוים הם ישאלו אם כל הישראלים הם דתיים), ואז הם מתחילים לברר על מה שקרה לפינת הקפה.

טוב, תשמעו, זה כבר מתחיל להיות טיפה מוזר. פתאום, כשהישראלים מגיעים, אין שם קפה אחד שהם מכירים. לא קפה יווני או אירופי. רק צנצנות בשפה זרה. אפילו על החלב כתוב בעברית. ואז, אחרי שהם מתגברים על הנימוס המופלג מהבית, הם מרשים לעצמם לזרוק משהו על העוגיות. המסקנה שלהם היתה שזה מה שאנחנו אוכלים כל הזמן.

הו, ממש לא, אני נזעק להסביר. כל החינוך שקיבלתי בילדותי היה מחנה אימונים מפרך לקראת האפשרות שנצטרך להסביר למישהו - וזה יכול להיות קיבוצניק, תייר או חייזר - את מה שכמעט אי אפשר להסביר. לא, מצחיקים שאתם, בדרך כלל אין לנו שום דבר נגד גלוטן. בדרך כלל גם אנחנו מתנפלים בחדווה על קרואסונים וכל פחמימה ריקה תחת השמש. רק בחג הזה. שבוע ימים...

סליחה? לא, לא. אנחנו לא סוגדים לאלת הקוקוס. אבל אני מבין מאיפה צץ הרעיון. וממש לא - אין שום מצווה מיוחדת לעזוב את ישראל בימים האלה. אבל אני מסכים שזאת שאלה מעניינת.

למה אנחנו מציינים כך את החג שלנו? בגלל שיצאנו ממצרים. אתם מכירים את הסיפור, לא ככה? הרי הילדים שלי יודעים על פגסוס ופוסידון, על הראש של מדוזה והסוס בטרויה, אז אני מניח שהחבריקוס מתי ודיוניסיס שמעו שאנחנו היינו עבדים לפרעה. כן, ברור, הם מחייכים. כולם יודעים שמשה קרע את הים, וצפו ב"נסיך מצרים", ואפילו זוכרים שהיו שם תשע מכות. עשר, אני מחייך. אל תעשו הנחות למצרים. בשלב הזה אני מחליט לחסוך מהם את המהלך המבריק שמוכיח שעל הים הם לקו 250 מכות.

באמת מנומסים שניהם. תוקעים בי מבט כאילו אין בעולם דבר מרתק יותר מתיאוריית הקשר בין הסיפור בן אלפי השנים על יציאת מצרים לבין מה שהם חשבו על פינת הקפה במלון, כאן באיזה אי יווני באפריל 2022. איך לעזאזל אומרים "חמץ" ביוונית? עכשיו הכל על הכתפיים שלי. איך אני מתרגם את זה? האם יש בעולם דרך להנגיש את הסיפור שלנו?

אני מכיר כמה מורים מצוינים לתסריטאות שטוענים שאם אתה לא מסוגל לספר את הרעיון שלך במשפט וחצי, אז אין לך סיפור. לפי התפיסה הזאת, יש לנו בעיה. הסיפור היהודי מורכב מדי. גם הסיפור הישראלי־ציוני. המון טוויסטים. אפילו הלל הזקן היה מתקשה לתמצת אותם על רגל אחת.

כששברתי את הראש והשיניים מול דיוניסיס ומת'יאסיס לא יכולתי שלא להיזכר בשבת ההיא, לפני שנים, שבה מצאתי את עצמי במעלית שבת יחד עם משפחה יפנית שניחנה בסבלנות מונומנטלית. המעלית, כדרכן של מעליות שבת, נעצרה להפסקה בכל קומה וקומה, והיפנים הביטו בי ושתקו. הרגשתי שאני חייב הסבר. טוב, חבר'ה, אתם מבינים. בראשית ברא ה' את כל היקום בשישה ימים. וביום השביעי שבת ויינפש. ולכן המעלית חייבת לעצור בכל קומה.

אה. אריגאטו. הם קדו בחן. עכשיו הכל ברור.

• • •

כבר שנים שהמון יהודים שומרי מצוות מעדיפים לעשות את הפסח במלון. רצוי בחוץ לארץ. ומה הגיוני יותר מאשר לחגוג את היציאה ממצרים אל ארץ אבותינו דווקא בחו"ל? ועוד מטעמים דתיים? עד כמה התופעה הזאת נפוצה? ובכן, לפי מקורות יודעי דבר, עד פרוץ הקורונה היו בישראל 90(!) חברות שהציעו חבילות אירוח כשרות ויקרות למהדרין במלונות. המכה שהנחיתה המגיפה הזו על עולם התיירות ריסקה חלק גדול מאותם עסקים, אבל גם היום פועלות בתחום יותר מ־20 חברות. חלקן מפעילות בתי מלון בכל רחבי העולם.

למה לא בארץ? זאת מתמטיקה די פשוטה. סיפרו לכם שהמחירים המטורפים של חופשה ישראלית הם בגלל הכשרות? אז סיפרו. מתברר שאפשר לקחת מלון מעולה בקפריסין, בכרתים, בחבל טירול או בברצלונה. לשלוח צוותים מיוחדים שיכשירו אותו בכל דרגת חומרה שתידרש; להחליף את כל כלי המטבח; לשלוח לשם מכולות של מזון כשר, מוזיקאים, אמנים ומרצים למבוגרים, והפעלות ופעלולים לילדים; להוציא את השפים המקומיים לחופשה ולהביא במקומם טבחים ישראלים (מעולים!), שיודעים להתמודד עם כל חומרות האקסטרים של החג הזה, להכין כבד קצוץ גם בטוסקנה, ולהעמיד מול נופי הים האגאי צלחת של רגל קרושה - ועדיין, עדיין, זה ייצא זול יותר מאשר בארץ.

• • •

למה אנשים עושים את זה? למה הם לא חוגגים בבית? התשובה הצפויה היא: "כי הם יכולים". בחלק מהמקרים יגידו לכם שבדיוק השנה כל הבנות והבנים הלכו לסדר אצל הצד של בני הזוג, והם לא רצו להיתקע לבד. אבל התשובה המלאה כוללת גם את העובדה שעם השנים הצטברו עוד ועוד חומרות על שולחן החג. חלק מהמשפחות הצליחו לייצר סטנדרט כשרות שהן עצמן לא מסוגלות לעמוד בו.

באופן כללי ניתן לומר שהפרוצדורה ניצחה את המהות, ופרטי ההלכה הקטנים והנוקשים נערמו על ראשו של הסיפור הגדול וכיסו אותו עד תום. מה שפעם היה שולחן ערוך די פשוט (שגם הוא הצריך הכנה מפרכת), הפך למשימה מורכבת עד כדי כך שרבים מוכנים להוציא מכיסם עשרות אלפי שקלים ובלבד שמישהו יחסוך מהם את ההכנות לחג הזה.

"אז ככה, דיוניסיס (אתה נקרא על שם אל היין ושינוי הצורה, לא?), יצאנו ממצרים באמצע הלילה, והבצק לא הספיק לתפוח, ולכן שבוע אחד בכל שנה חלק מהיהודים לא אוכלים לחם, קמח, אורז, או אחד אצל השני. או שעועית או מצה שנרטבה קצת. וצריך לנקות את הבית ככה שכבר עדיף לעזוב אותו ולהגיע אליך לכרתים. אתה יודע מת'יאס, זה די מעניין שבסופו של דבר הורים יוונים קוראים לילד שלהם מתתיהו, ואף יהודי לא יקרא לבן שלו אנטיוכוס. לא?

אה?!... SURE... מה אתם אומרים? שנעלה לבמה ונבדוק מיקרופונים?

shishabat@israelhayom.co.il