אמנות לשם שמיים

רוח האמנות מבשמת את המרחב החרדי. בציור כפוּל־לשון יפהפה שרטט הרב דסלר את מהות דמותו של האמן: "עושה רושם בנפש האדם", וכה הוסיף: "הן כוח האמנות להבחין דברים דקים בכוח המדמה מתנת האל הוא.

האמן יראה וירגיש פרטי־פרטים שלא יבחינם אחר ועל כן יבטאם אם בפסל או בתמונה..." (מכתב מאליהו, א, קונטרס החסד). אכן ניכר כי גזירת הדממה האמנותית בגִזרה החרדית באה אל קיצה בפיצוי מתפרץ, בגאות יצירתית אקספרסיבית הבוחנת את מקומה וזהותה. 

קשה שלא להבחין בעניין ההולך וגובר של הציבור החרדי בשדה האמנויות. אם בעבר היה נתיב הקִרבה לאמנות מיוסד על בעלי התשובה, הרי השינוי מחלחל פנימה אל מעוזי החברה החרדית מבית, במחוזות מאה שערים, אצל חרדים "פרוּמערים" (המחמירים בהלכה), ואף בזרמים האנטי־ציוניים. התמורה מורגשת לא מתחת לפני השטח אלא באור הגלוי; לא בקרב יחידים כי אם בתנועה של ארגונים וקולקטיבים; ובחיק גברים ונשים כאחת.

"צבר" של משה ריפנר

"האוכלוסייה החרדית" אינה מקשה אחת כמובן והביטויים "אורתודוקס מודרני" ו"חרדי חדש" גם הם כבר נושנים וּשְׁחוקים. הגורמים לִשְנוֹת התמורה בחזית האמנות נעוצים בתהליכים כלליים ש"חוררו את החומה": המודרניזציה, הגלובליזציה וכמובן "האינטרנטיזציה" - ההיענות לכתבה בקרב כל הגוונים החרדיים, הרצון להביע את תשוקת האמנות בייצוג ובשיח - הפתיעו בעוצמתם.

המפגש שבין היהדות לאמנות מרתק ומפותל. שאלת מקומה של החזותיות וחופש היצירה טרדה את ההגות היהודית מקדמת דנא. לבד מהדיאלקטיקה הבסיסית בין המשכיות לחדשנות, הרי שהיופי והחושיוּת אינם נתפסים בהכרח כערך כשלעצמם, אלא כתלויי האלוהי והקודש.

בולט יחס דיכוטומי בין אמנות לשמה לבין אמנות שימושית, יודאיקה או אמנות השראה. האסתטי חסר את התביעה למוסרי, הוא מתאפיין בהנאתו מעצמיותו שלו, ממכר ומשכר בהתבוננותו פנימה. האמנות העכשווית היא מניה וביה ארס־פואטית. 

"לא היתה אמנות חרדית" 

האמן החרדי הצעיר משה ריפנר מיטיב לבטא מורכבות זו. ריפנר נחשף לאמנות דרך האמן הירושלמי, המהווה צומת לאמנים שומרי תורה ומצוות, ליאוניד בלקלב (זוכה פרס שיף 2014): "ההלכה מבטאת את הסדר המנוגד לאסתטי הכאוטי. החברה החרדית שואפת לקיים סדר פנימי, הרמוני. אבל האמנות מציפה את אי־הסדר. היופי וההנאה ממנו נתפסים כאשלייתיים וכבעלי פוטנציאל הרסני. חיים של יצירה הם חיים של חשיבה ספקנית, בעוד ההלכה מכתיבה ציות. לכן קיים מתח בין הצביון הדתי שלי והעולם האמנותי שלי".

"האמנות החזותית בהגדרתה מתעסקת בעצמה, והעיסוק בדבר כשלעצמו קיים רק לגבי התורה. יש תורה לשמה, אין אמנות לשמה. החינוך שעליו גדלתי שאף לעצב אותי כאדם שבא על סיפוקו מלימוד תורה ובא לחיים של משמעות על ידי עבודת השם. הדת מקדשת את הכללי, לצאת מקטנוּת עצמך. האמנות מטפחת את המקום של העצמי, ואני רוצה לבטא את עצמי".

האובייקט האמנותי נתפס ככרוך בחומר ובהגשמה והדתי מעוגן במופשט. הדבקוּת בחזותי מעוררת את האיסור התורני: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ, ג) הגם שבסוגיה זו רבות המשמעויות, מהנטייה לאיסור פולחני ועד לטאבו מוחלט. 

ריפנר: "המהות של 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' מעצבת תודעה אנטי־חזותית. בפשט, הדגש הוא על ה־לְךָ. אם אתה חרדי ויודע לעצב - תתכנן ויטרינה יפה לבית הכנסת; אם אתה יודע לרקום - תעשה פרוכת. אבל לעצמך, לְךָ - לא תעשה!" 

משה ריפנר // צילום: נתאי וולפמן

למרות המתחים בשטח ניכרת מהפכה של ממש, הבאה על ביטוייה בפנים רבות. פתיחת השלוחה החרדית ללימודי אמנות ב"בצלאל" היא ללא ספק סממן מובהק בטלטלה. בלב ירושלים פועל שנים "מרכז אומן" לציבור החרדי. בשורתו היתה העיסוק באמנות ולא רק באוּמנות.

רבקה ורדי, שנקראה לשרביט הניהול, מספרת: "הייתי צעירה מאוד והיה לי חזון להקים 'בצלאל לחרדים', לא שהבנתי מה זה אומר 'בצלאל', אבל ידעתי שזה נחשב המקום הטוב ביותר ללמוד בו אמנות. קיימנו קורסים, הפעלנו ניידת אמנות העוברת בשכונות ומביאה את הבשורה לציבור החרדי ממקום מכבד ולא 'מתרבת'. לא היתה אמנות חרדית, האמנים החרדים היחידים היו בעלי תשובה. אך היה צימאון גדול.

"בתוך שנים בודדות היו לנו אלפי משתתפים. עברנו מלימודי קהילה ללימודי תעודה, ובחלוף עשור הבנתי כי יש למסד את הפעילות ב'אומן' לכדי לימודי תואר אקדמי. וכך, לאחר שנים של עבודה חנכנו בתשע"ג את השלוחה החרדית לאמנות בבצלאל. כולם אמרו לי 'רק דוסית תמימה יכולה לפתוח שלוחה חרדית בבצלאל', ואכן לא צפיתי את כל הקשיים, אך היו בי תשוקה ותמימות ואלו אפשרו את החלום".

"עם הפתיחה כבר נכתבו ביקורות עוינות באתרים החילוניים. ניסו לרפות את ידיי. אבל אני חדורת אמונה. גם החרדים עצמם הטילו ספקותיהם. מילא, אמרו, מחלקה לארכיטקטורה או לצורפות, אבל לאמנות? אך אני ידעתי שנזכה להיענות, לפי שהאמנות אינה רק מקצוע אלא היא מהות פנימית. וכיום לומדות בבצלאל עשרות חרדיות מכל המנעד: חסידיות, ליטאיות, ספרדיות. כרגע המסלול מיועד לנשים, אבל במסגרת 'אומן' פתחנו גם קורסים לגברים, ואנחנו בצמיחה". 

באיגרת מתרס"ח בירך הרב קוק את "בצלאל" כסמל לשיבת העם לארצו ('אגרות הראי"ה', א, רג); נראה כי פתיחת השלוחה החרדית, כ־100 שנים מאוחר יותר, מרמזת שתפיסת התחייה נכבשת לאיטה גם על ידי החוגים שמשנתם האורתודוקסית לא נגעה להתעוררות לאומית.

מכחול הנפש 

ערוץ נוסף לקידום האמנות החרדית נטווה דרך הגלריות הייחודיות. כך, ברחוב מאה שערים בירושלים שוכנת "מלאכת מחשבת", גלריה חרדית, המנוהלת על ידי הניה צויבל, תושבת מאה שערים שביקשה לסייע לאמנים חרדים ולפרנסתם, ופעילה בתחום זה 33 שנים; הצייר הוותיק טוביה כץ הקים לא מכבר גלריה לאמנות בהר ברכה; החרדים מתקשים להציג בגלריות ובמוזיאונים הפתוחים בשבת, פתרון עכשווי לכך עולה בהיווצרותן של גלריות וירטואליות.

מוסד מיוחד הוא "גלריית המקלט" בשכונת מקור ברוך בירושלים. זו נוסדה ב־2003 על ידי האמן איקא ישראלי ז"ל, מבעלי התשובה הבולטים בחבורת אורי זוהר (גיסו) ומרדכי (פופיק) ארנון. ישראלי סלל את דרכם של חרדים לגבש עצמם כאמנים. תחילה ניכרה ההיענות בעיקר בקרב בעלי התשובה, שיצרו עוד בהיותם חילונים. בד בבד נפרסה הפעילות לכלל האוכלוסייה החרדית.

"Morning Prayer" של יצחק מולי

אמנים חרדים רבים שפרצו לתודעה הרחבה עברו דרכה: מוטה ברים, לאוניד בלקלב, פנינה פרנק, סילביה ברעם, דליה אריאלי־כתב, שי אזולאי. עם באי הגלריה נמנה בעבר אורי אלון, יוצר הסדרה "שטיסל", שהציגה את קיווע וחוויותיו כצייר בחברה החרדית. עד היום נאצרו כ־100 תערוכות ויותר מ־200 אמנים מיוצגים בה.

משנת 2017 אוצרת ומנהלת את הגלריה הדוקטורנטית נעה לאה כהן: "הגעתי לגלריה במסגרת מחקר על אמנים אורתודוקסים חוזרים בתשובה, שפעלו מתחת לרדאר. בד בבד התחלתי להניע את השדה שאני חוקרת. הבנתי שמתגבשת תנועה מהותית הצומחת ויוצרת שינוי, מעין גראס־רוטס. ראיתי צורך לחשוף את 'החומה השקופה'. למרות ששכונת מקור ברוך נמצאת במרכז העיר, במובנים רבים היא בלתי נראית. 'המקלט' מעניק במה ליצירה השקופה, לאמנים שלא יינתן להם קול במקום אחר. אך חשוב להדגיש שזוהי גלריה ציבורית הפתוחה לכולם באופן חופשי".

מה ייחודי בגלריה בעלת אוריינטציה חרדית, שלא נמצא בגלריה תל־אביבית למשל?

"אנחנו צועדים עם לוח החיים ולוח השנה היהודי. בצומות אנו סגורים. ב'בין הזמנים', הוא מועד 'החופש הגדול' של החברה החרדית, אנו מקדישים תערוכות מיוחדות למשפחות; את חנוכה האחרון כיבדנו בתערוכה של גדעון הולנד, אמן ורב מקובל של קהילה ממקור ברוך, שאחרי 40 שנה חזר לצייר. תופעה זו ידועה כשלב הסינרגציה, שלב החיבור מחדש של האמן עם כוחות היצירה שלו. אמנותו קשורה לעולמות הסוד והזוהר, ואנו פתחנו אותה עם נר ראשון של חנוכה".

נחמה איצקוביץ', מנהלת מכללת "אשת חיל" בבני ברק המכשירה נשים חרדיות בלימודי אמנות: "אנו עובדים בהתאם לרוח הזמן היהודי, לפי עוגני התורה והיראה. לא נְפַסֵּל דמויות. אם עולה איזושהי דילמה לגבי היצירה, התלמידה מתייעצת ונוקטת דרכה לפי רבהּ". 

התפשטות האמנות במגזר החרדי מושתתת גם על העמותות הרבות שקמו לאחרונה. אחת הנשים הפעילות בתחום היא היוצרת והאוצרת מיכל רוזנר, חרדית ליטאית ממודיעין עילית, אם לשבעה ילדים, בת למשפחה שבה 16 ילדים. ב־2013 הקימה את עמותת "יוצרים סביבה - אמנות וקיימות", העוסקת בעידוד היצירה האמנותית בהלימה למגזר החרדי.

"באגודה חברות יותר מ־400 אמניות עם דנ"א מההארד־קור החרדי, אולטרה־אורתודוקסיות, נשים שאין להן גישה חופשית לווטסאפ, חסומות באינטרנט. אני מקבלת המוני פניות מגברים חרדים. השטח בוער. אני מרגישה שאנו זרם ייחודי. הקרקע החרדית האמנותית היא כמו אדמה שחבויים בה המוני זרעים שרק חיכו לנבוט. ברגע שהחלו טיפות הגשם, לא צמח עץ כי אם יער שלם".

"מסתכל ליהדות בעיניים"

אחת ההתמודדויות שמעלים היוצרים והאוצרים נוגעת לחיכוך המתחייב בעולם החילוני, באשר מרחב האמנות הישראלי מתוחזק מרביתו על ידי חוגים חילוניים. גם אם החסם תודעתי בלבד, שכן רבים מהאמנים חשים את אמנותם כמחוברת למישורים המטאפיזיים, הרי שבעצם יצירת האמנות, למידתה, הצגתה - נתבעת חשיפה לחיים "ללא אלוהים".

ריפנר: "האמנות מחייבת עימות ומפגש עם החילוניות, אפילו ברמה הפרקטית, רוב הפעילים בתחום הם חילונים, ומרביתו עולם נשי, הרבה אוצרות, גלריסטיות. כמו כן, היצריות היא תנאי מחייב ליצירה ופעמים נקשרת ביצר הרע. הסביבה שואלת: 'מה קורה איתך? חזרת בשאלה?' ואני משיב ש־לא, אני שומר תורה ומצוות, אני לומד גמרא, אבל אני נאמן לאמנות שלי".

כהן: "אמן שלא עבר את ההסללה הקלאסית של האמנות הישראלית מתקשה לגשר על הפערים. גם לאמן רגיל לא פשוט להתאקלם בשדה זה, קל וחומר למי שבא מהמגזר החרדי". 

על יחס הציבור האמנותי בארץ לזרם האמנות החרדית מספרים היוצרים: 

כהן: "יש עניין אקזוטי באמנות הזר, אמנות שבטית, יפנית וכדומה, אולם כאשר הדבר נוגע לאחר החרדי הוא פחות מחובק". ריפנר: "תל אביב לא בהכרח מתעמתת עם התרבות היהודית שלה. פעמים רבות היא פשוט בוחרת להתעלם ממנה. אני מוצא שגויים מתעניינים באמנות שלי הרבה יותר מאשר ישראלים. בחו"ל קיימת פתיחות רבה יותר לתתי־תרבויות. אני פעיל באינטרנט, בפייסבוק, המגע עם הציבור הבינלאומי חזק מתמיד". רוזנר: "ניכרת עדיין יוהרה והתנשאות כלפי האמנות החרדית, במקום קִרבה ועידוד. הנורמות נראות מיושנות. דווקא האמנות כמטא־שפה, יש בכוחה לחבר בין שני ציבורים אלה".

גישתה של החברה החרדית לתופעה משקפת דואליות.

רוזנר: "אני מקבלת ברכות לפעילותי גם מהרבנים השמרנים ומהציבור הכי שמור. באופן טבעי קשה יותר לחרדים־מבית מאשר לגלי החוזרים בתשובה; בעבר כדי לעשות אמנות חש החרדי כי הוא חייב לפרוק מעצמו כל עול, ורבים מהאמנים אכן יצאו בשאלה, לא עמדה להם התובנה שניתן ליצור בתוך המסגרת, כי גם בחיק הדת המרחבים הם אינסופיים".

ריפנר: "אשתי מקבלת את עיסוקי בברכה, אך הוריי מתקשים יותר. הסביבה לא מבינה מה אני עושה. את חבריי החרדים זה לא מעניין, הם אדישים לכך ולא מגיעים לתערוכותיי. החברה החרדית רואה הצלחה בדמות תלמידי חכמים, בהקשר הזה אני בן מאכזב. הם היו שמחים אם לכל הפחות הייתי מצייר תמונות של רבנים. דבר ראשון שואלים אותי, אתה מתפרנס מזה בכלל? למה שלא תעשה מִשְניות מאוירות? אוקיי, יש לך כישרון טכני לצייר, בוא עשה משהו לטובת הכלל".

"האמנות שלי יוצאת מתוך הנפש היהודית". "Orange Socks", יצחק מולי

למרות שהוא עובד כפועל בניין לפרנסתו, חווה ריפנר את ההתנגדות בעיקר על רקע האליטיזם הלמדני: "לכאורה, אני לא מממש את עצמי. בעולם הישיבתי הצלחתי מאוד. יכולתי להתקדם ואף להיות רב. אברך שלומד בכולל ולא מפרנס זה לגיטימי, אבל אמנות היא בטלת זמן, מה זו אמנות?"

שאלת השאלות, מהי באמת אמנות חרדית, מתחוורת בעיקר נוכח סך המשמעויות שהאמנים החרדים מעניקים ליצירתם. ריפנר: "בעיניי, אמנות יהודית חרדית עוסקת בזהות החרדית ומַבְנָה את הזהות הייחודית שלה כדבר משמעותי. צייר שמצייר יפה ובמקרה נולד חרדי והיה יכול להיות גם סיני או צ'רקסי לא הופך בהכרח לאמן חרדי. אני אמן יהודי חרדי כי זה הציר המרכזי שלי; כל היתר: מיניות, מגדר, הוא משני. אך איני מנסה להציג את היהדות באור רומנטי, אני מסתכל ליהדות בעיניים, ומצייר את מה שאני חווה, בלי איפור".

דווקא ההתגוששות עם מחול החירות עשויה להנביע אבסטרקציות מעניינות, לאתגר את הדמיון להניעו לכדי מאמץ יצירתי. 

רוזנר: "אני מבחינה בשני חסמים עיקריים במגעו של הציבור החרדי באמנות. הראשון כללי וקשור לעולם הפרקטי: על האישה להתמודד עם קשיי המציאות. על פי רוב, עליה לפרנס משפחה גדולה, היא עוסקת בהישרדות. בעיה זו אופיינית להרבה אמנים בכלל הציבור הרחב; החסם השני הוא ייחודי ונוגע להיבט החרדי והתורני: ההלכה במהותה מציבה מגבלות. עירום ופרובוקטיביות עלולים להתפרש כבעייתיים. קשה לצרוך חומרים אלו, מצד שני, זהו חלק הכרחי בהכשרתו של אמן". 

ריפנר: "עומדת לי המבוכה של תלמיד ישיבה החי בארץ ישראל ועולמו וזהותו נובעים ממקום גלותי. אני לומד גמרא שנכתבה בגלות, עולם הלכתי שלא נשתנה אלפי שנים, מנותק מהארץ, מההתיישבות. אני התעצבתי דרך הפרדיגמה של ההלכה. וכעת עולם האמנות הוא עבורי בית מדרש פעיל לא פחות מעולם הגמרא. האמנות מציבה אלטרנטיבה רוחנית משמעותית. הפער בין שני בתי המדרש הללו צורם. אך דווקא מעניין אותי להציף אותו, לא כדי ליישבו במסווה של הרמוניה. אני חי את ההתנגשות".

קרבת האל הנעלם

יצחק מולי, אב לשישה ילדים, שימש במשך כעשור רב בקהילת חב"ד בניו ג'רזי. מאז עבר דרך ארוכה כאמן. בימים אלה מציג בביאנלה בירושלים. "שנים זו היתה הזהות שלי: רב של קהילה. אך תמיד היה לי פשן לצייר. התשוקה גדלה עד אשר לא יכולתי יותר לתפקד כרב ולעשות אמנות במקביל, הן מבחינת זמן והן בשל האנרגיה הנדרשת. הבנתי שכל העוצמה הפנימית שלי משוקעת באמנות, הנפש היתה במקום אחר. ניצבה לפניי בחירה קשה".

"שאלתי עצמי איזו עבודה היא העבודה האמיתית שלי. שוחחתי עם הרב שלי, תהיתי שמא עלי להפסיק ליצור אמנות. והרב שלי השיב: 'אתה לא שואל את השאלה הנכונה. עליך לברר כיצד אתה יכול לממש את המתנות שהאל נתן לך ולהשתמש בהן בעולם בדרך חיובית'. ומאז, כחמש שנים אני מתמקד רק באמנות. אמנם "פעם רב תמיד רב", אבל כעת העולם שלי מוקדש ליצירה וממנה אני מתפרנס. אני אמן קונספטואלי, אך כל האמנות שלי יוצאת מהנפש היהודית, והיא ביטוי ליהדותי". 

האמנות אינה עוד עיסוק שולי בקרב האוכלוסייה החרדית אלא תוואי להגדרה עצמית ונתח מכונן בזהות הפרט. החוויה האסתטית מתלכדת בחוויה הדתית, דווקא באמצעות "הציור והחיטוב" מנהלים היוצרים קשר קשוב ליהדותם. במילותיה של זלדה, המשוררת שנכספה להיות ציירת, כמבקשים דרך האמנות את "קרבת האל הנעלם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו