תרבות בימי חול

בפעם הראשונה שפגשתי את אורי וידיסלבסקי בדימונה כעסתי עליו, ולא היה לו שמץ של מושג למה. אי שם בעברי פניתי לתיאטרון דרומי והצעתי את שירותיי כמוזיקאי. התגובה היתה חביבה ומתנשאת: ״תודה על הפנייה, אבל אנחנו עובדים רק עם חבר'ה רציניים מהטובים שבטובים בתל אביב, כמו אורי וידיסלבסקי״. וידיסלבסקי היה תאגיד של איש אחד ביצירת מוזיקה לתיאטרון הישראלי. הבימה, הקאמרי, בית ליסין, באר שבע, עכו, חיפה - כולם עמדו אצלו בתור. ואם זה לא הספיק, גם ימי זיכרון, עצרות מחאה והסכמי שלום היו צריכים את הלחן שלו ל״ילדים של חורף 73'" כדי להפוך לקלאסיקה ישראלית. בקיצור, הבטחתם יונה, קיבלתי זית, ואת תקרת הזכוכית על שם וידיסלבסקי. איש המיליה הנכון, עם השם הנכון, שיושב לבטח תחת גפנו ומקלדתו בצנטרום של הפיילה.

והנה, כשראיתי אותו בישיבה בנושא פרויקט תרבות דרומי, לא הבנתי מה לעזאזל הוא עושה כאן. מעבר לזה, ניסיון השנים גרם לי לחשוב שמדובר בעוד גואל חסר רצון, שבא להציל את הילידים באמצעות תרבות עילית ומתנשאת, וזה עוד במקרה הטוב.
שש שנים לאחר מכן וידיסלבסקי עדיין כאן, והשבוע עולה ההצגה החדשה והמפעימה של תיאטרון דימונה - ״הבשורה״. כבר מתחילת דרכו בדימונה, היה ברור שוידיסלבסקי שונה. הוא לא הרצה, אלא שוחח ובעיקר הקשיב לדימונה בסקרנות שלא הניחה שהשמש זורחת רק בחופי תל אביב, מפענח את אניגמת הפריפריה. מצד אחד בדיוק אותו הדבר רק קצת יותר רחוק, ומהצד השני היא יקום מקביל וכל כך שונה. וידיסלבסקי קפץ ראש מהפיילה וצלל לתוך חול הזמן והמקום.

״כשהגעתי לפה הייתי במקום של 'אני ואני ואני'. ככה גם מכרו לי את ההרפתקאה הזו, תנהל את תיאטרון דימונה, אתה צריך לישון שם רק שלוש-ארבע פעמים בשבוע, זה לא נורא. אבל הפגישה עם המקום הזה היממה אותי״.

למה?
״במקור אני מעין חרוד, מאוד ציוני ואוהב את המדינה הזו, ובאתי מתל אביב ועולם התיאטרון היה הקרקס שלי, וכשהגעתי לדימונה גרתי בשיכונים וזה היה מדהים. אתה יושב בלילה, ובדירות מסביבך משדרות תחנות רדיו מכל העולם והקירות מדיקט, וזה קור אימים, ואתה אומר לעצמך, 'אלוהים אדירים, איך הם חיו פה, משפחות מרובות ילדים, בשני חדרים?'

"התנדבתי במועדוניות, ניגנתי שירי ארץ ישראל, ושאלו אותי על מושגים ומילים בשיר, והבנתי כמה צימאון יש כאן ושמעתי את השיחות ואת השברים והבנתי שזו באמת ארץ אחרת. ושאם אני רוצה לעשות פה משהו משמעותי, אי אפשר לעשות את זה בחצי משרה, זה דורש התמסרות מלאה למקום הזה ולאחרות שלו, אז עברתי לכאן לגמרי. המקום הזה הוא חזק, הוא פוליגרף לנפש, זה מד שחושף ומעמת אותך עם קצב השקט, ובעיקר עם עצמך".

ומה גילית בשקט הזה?
"שחובת ההוכחה היא כל הזמן עלי. אני לא אומר את זה מהצטנעות או מיהירות. המקום הזה לא חייב לי כלום, ומהר מאוד הבנתי שזה המשא שלי ושהוא קשה. קשה לי כש'מתקצבים' אותנו, כי אני חושב שצריכים להשקיע בנו פי ארבעה כדי לעשות פה את השינוי שהמקום הזה צריך. מצד שני, גם קשה לעמוד מול מקום שלא תמיד מאמין שמגיע לו מוסד תרבות ברמה גבוהה, שכל הדבר הזה לא אמור לקרות.

"הכי קל היה לקחת את הכסף ולברוח, לא להקים פה מוסד ברמה הארצית, עם מערכת שיודעת לתת במה ובית לאמנים מקומיים כדי לייצר תוכן מקורי. כי להבנתי, חובתו של תיאטרון דימונה הוא לעשות דברים מקומיים, וכל פרויקט שמגיע לכאן אני מנסה להרים אותו, אבל מעט מדי שולחים או מגיעים.
"השנה, בשיתוף פעולה עם תיאטרון רהט, נעלה מופעים על עגלה שתיכנס לכפרים הבדואיים בסביבה, נעלה הצגה על מאורעות ואדי סאליב ודוד בן הרוש. נעשה גם חתונות זהב בתוך התיאטרון כי אני חושב שתיאטרון רלוונטי לכל ספקטרום החיים.

יש אמירה בכך שאני נכנס לתוך חיי משפחה ומעלה תוכנית אמנותית שקשורה אליהם, עם כל הנכדים והנינים שנמצאים, ושחקנים שימחישו רגעים מהחיים שלהם, ואחרי זה כולם מבשלים ואוכלים ביחד".

אז מה יגידו עליך עמיתיך מהפיילה, ירדת לדימונה ובמקום לעשות שייקספיר בדימונה, התחלת לעשות חתונות בתיאטרון. באת לשנות את דימונה, ודימונה כבשה אותך עם סיגרים מרוקאיים?
"הלוואי שהחבר'ה שלי בתל אביב יגידו שלזה הוא הידרדר. עבורם זה קטע, יציאה מטורפת וניסיונית. אבל מבחינתי זה פעולה אמנותית שעונה על צורך עמוק. הדימונאים הולכים לחתונות, לבר מצוות ולבריתות כל הזמן, זו התרבות כאן ואלו אירועים שמתרחשים על פי חוקי הזמן וההיגיון שלהם. אני רוצה שאנשים יזהו את עצמם בתוך הפעולה האמנותית, וחתונה זה סופר תיאטרון, הכי תיאטרון שיכול להיות".

***
״הבשורה״ היא הצגה מעולה. וידיסלבסקי ושותפתו לכתיבה ולחיים, נעמה שפירא, יצרו מחזה מהמם, ויזואלי ומטלטל במהות. הצצה ל״לונג קוביד״ האפל והרעוע של האנושות וההמצאה הכי גדולה שלה - תרבות. בעולם עתידני, לאחר עשר שנים של מגיפה, מ"ם ואל"ף, במאית עבר מצליחה ועוזר הבמאי שלה, נמלטים מ"הבשורה"- שלטון עולמי חדש שקם בעקבות מגיפה מתמשכת. השניים מגיעים במנוסתם לצומת ומגלים שזהו המקום שבו מעוצבת התרבות העכשווית לפי עקרונות הבשורה.

מ"ם ואל"ף הופכים להיות מבקרי התרבות, ועגלות מופעים עוצרות להציג בפניהם. בתום המופע הם צריכים להסיט את הידית ימינה או שמאלה, דרך אחת מוליכה אל היישוב הבא והאחרת - לתהום השכחה. מעבר להצגה בתוך הצגה, והוויזואליות המהממת של עולם העתיד, המחזה מעמת את הצופים עם שאלות על כוח ותרבות, על מהות ומשמעות, על שעבוד הרוח וחירות האחרות.
״'הבשורה' זה לגמרי דימונה כי זה נוצר פה ומפה. יש בהצגה כל כך הרבה היקשים, זה משל על התפקיד של התרבות בחיים שלנו. בחיים לא הייתי מגיע אליהם אם לא הייתי גר בדימונה".

למה בעצם?
"כי אנחנו נמצאים בעולם שנע בין שני כוחות שטוב להם שלא תהיה באמצע. טוב ללבן שהשחור מדוכא, והעולם מסודר ונפלא, ונראה אותו מעז להגיד משהו כי זה 'אכלו לי שתו לי'. וכשאתה בא להראות שיש אופציה שלישית, שאפשר להכיל את המורכבות של שני הצדדים, לשמוע את הסיפור של זה וגם את הסיפור של זה, אתה מסכן את המבנה של כל הדבר הזה.

"לתרבות יש תפקיד חשוב בעולם הזה. העגלות האלו שעליהן מועלים המופעים, נועדו לגרום לאנשים לחשוב ולפתח איזו מחשבה עצמאית שמעידה על הקיום שלהם, והתפקיד של יצירה זה להראות לנו כמה אנחנו מורכבים וכמה אנחנו יפים, וכשאתה יושב מול יצירה ונכנס אליה משהו קורה, ואתה מתרומם מנקודה לנקודה בתוכך, ואתה יכול לבדוק את היופי והמורכבות שלך ולהיות יותר אתה".