לפני כמה חודשים פנה סגן הרמטכ"ל דאז, אייל זמיר, בבקשה אל הרמטכ"ל, אביב כוכבי: להתמנות עם סיום תפקידו לנספח ההגנה בוושינגטון. זאת היתה בקשה חריגה. לא עצם הבקשה - אנשים מבקשים תפקידים כל הזמן, גם בצבא - אלא משום שתפקיד סגן הרמטכ"ל בכיר בהרבה מתפקיד נספח ההגנה, כך שמדובר למעשה בשנמוך. לזמיר זה לא הפריע; הוא תכנן ממילא לצאת לשנת לימודים בארה"ב בזמן שהוא ממתין להכרעה מי יהיה הרמטכ"ל הבא, וחשב שיהיה נכון יותר למלא בזמן הזה תפקיד (וגם לחסוך בעלויות למשלם המסים).
הרעיון של זמיר היה מצוין. לא רק משום החיסכון, המבורך כשלעצמו; מעולם לא כיהן בוושינגטון קצין כל כך בכיר, עם רקורד כל כך מרשים - של מזכיר צבאי לראש הממשלה, אלוף פיקוד (הדרום) וסגן הרמטכ"ל, כהמשך לשירות קרבי בן עשרות שנים, שהתחיל בפנימייה הצבאית וכלל פיקוד על חטיבות ועל אוגדות. זה אמור היה גם לאותת לאמריקנים שצה"ל לוקח אותם ואת הקשר עימם הכי ברצינות שיש: לכן הוא שולח לוושינגטון את החייל מספר שתיים בצבא.
זמיר גם הוסיף הבהרה לבקשתו. אם ייבחר להחליף את כוכבי, יחזור לארץ, אבל אם הרצי הלוי ייבחר - הוא ימשיך לכהן תחתיו את מלוא הקדנציה בוושינגטון. כוכבי שמע את הדברים, וביקש שהות לחשוב. אחרי כמה ימים השיב לזמיר שהחליט לדחות את בקשתו.
זמיר, שיצא בינתיים לוושינגטון ללימודים, הוא לא הקצין היחיד שביקש להתמנות לנספח ההגנה. גם ראש המטה הפורש של חיל האוויר, תא"ל ניר ברקן, פנה בבקשה דומה לכוכבי. ברקן פיקד בחיל האוויר על שני בסיסים ומילא ארבעה תפקידים של תת־אלוף. כרטיס העבודה שלו מלא להתפקע, והרקורד האישי והפיקודי שלו מרשים ומתאים לתפקיד. למרות זאת, גם הוא קיבל סירוב מכוכבי. "יש לי מועמד מתאים ממך לתפקיד", אמר לו הרמטכ"ל.
המועמד המתאים יותר, לדעת כוכבי, היה מי שכיהן כדובר צה"ל, הדי זילברמן. הרקורד וההתאמה שלו לתפקיד הנספח פחותים בהרבה משל ברקן ומשל קצינים אחרים שחשקו בתפקיד (למשל, אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם), ובוודאי מזה של זמיר. הבחירה בו היממה את צה"ל: "הכל אישי", סיכם קצין בכיר במטכ"ל.
עם הראש בקיר
כוכבי סוגר מחר שלוש שנים כרמטכ"ל, ומתחיל את שנתו האחרונה בתפקיד. ספק אם כך הוא תכנן שייראו החגיגות; במקום צבא שטס קדימה בכל מובן אפשרי, הוא נאלץ להתמודד עם סדרה של משברים שמעיבים על תוכניותיו הגרנדיוזיות.
ייאמר מייד: חלק גדול מהדברים אינו קשור לכוכבי, ובמידה רבה הוא - וצה"ל - הם קורבן של המציאות. משבר הקורונה, רצף מערכות הבחירות, היעדר תקציב מדינה במשך יותר משנתיים - כל אלה טרפו, או לפחות שיבשו, חלק גדול מהתוכניות שהיו לו.
אבל כוכבי הוא גם קורבן של עצמו, ומינוי נספח ההגנה בוושינגטון הוא דוגמה מצוינת לכך. במינוי הזה הוא הלך, כדרכו, עם הראש בקיר. בלי לקבל עצות, בלי להיות קשוב לביקורת. זו תופעה מוכרת אצלו: הוא מקיף את עצמו באנשים מצוינים, אבל כאלה שמהדהדים את רעיונותיו ולא מאתגרים אותו. מי שמנסה לעשות זאת מבחוץ - מורחק; זה קרה לרבים מאלופי המטכ"ל, ולעוד לא מעט דורשי־טוב־על־אמת שביקשו רק לסייע לצבא ולמפקדו.
דוגמה נוספת לכך היא אמון הציבור בצה"ל. לפני שנה הצביע הדו"ח השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה על ירידה חדה באמון. כוכבי הוזהר כי מדובר בראשיתה של מגמה מסוכנת שצריך לנקוט צעדים כדי לבלום אותה, ולא עשה דבר. רק בשבוע שעבר - כשנרשמה ירידה נוספת והתברר שאכן מדובר במגמה - הוא הודיע, באיחור של שנה, על הקמת צוות פעולה, והעמיד את עצמו בראשו.
גם במשברים אחרים מטפל צה"ל באיחור. ההסעות, למשל, או המזון. כבר כמה שנים שמכל עבר מגיעות תלונות של חיילים והורים, שלעיתים נדרשים לקנות מזון באלפי שקלים כדי שלילדים שלהם יהיה מה לאכול. הצבא התעלם מכך, והתעורר רק כעת, בין היתר כתוצאה מכניסתו לתפקיד של ראש אט"ל החדש והפעלתן, אלוף מישל ינקו. בין הצעדים שנקט: הקמתו מחדש של מרכז המזון, שנסגר רק בשנה שעברה, באישורו של הרמטכ"ל. מצבא רציני היה מצופה לא להפוך את החלטותיו בכזאת תדירות ובכזאת קפריזיות, אבל במצב הקיים - אם זה יוביל לשיפור בתנאים, דיינו.
לכך מצטרף המשבר המתעצם בצבא המילואים. כאן כבר אחריותו של צה"ל מובהקת וברורה: ההחלטה על קיצוץ האימונים למילואים, ובמשתמע גם הפגיעה בתנאים שלהם, היתה מודעת. החשבון מוגש כעת, והתיקון יהיה יקר ומסובך. מי שרוצה להשיג ניצחון מהדהד במלחמה הבאה - כמובטח במצגות - כדאי שיתחיל בו כבר עתה.
כאמור, חלק מהפערים האלה נפתחו בידיעה, משום שנדרשה השקעה באפיקים אחרים. כוכבי הביא עימו לא מעט רעיונות טובים. משילוביות וקישוריות של כלל מערכי הלחימה שאמורות להוביל לאפקטיביות מבצעית גדולה בהרבה, דרך ניצול שלל יכולות במטרה להגביר את הקטלניות של הצבא, ועד להשקעה בסוגי אמל"ח חדשני שייכנסו לשימוש בשנים הקרובות.
ועדיין, במבחן האמיתי היחיד בקדנציה של הרמטכ"ל - מבצע שומר החומות - ההישג של צה"ל היה מוגבל מאוד. זה נבע לאו דווקא מבעיה מבצעית, אלא מעניין אחר: רף ציפיות גבוה מדי, שהתנפץ אל קרקע המציאות העזתית. עם כל יתרונו העצום של צה"ל ולמרות ההבטחות, המצב בדרום לא השתנה.
הזדמנות הקורונה
במהלך ההתמודדות על ירושתו של גדי איזנקוט נכתב כאן כי לו היו מכניסים את נתוני כל המתמודדים למחשב, השם שהיה יוצא (ובפער גדול) הוא אביב כוכבי. יש לו התכונות והרקורד המתאימים, והוא גם נבון, כריזמטי וייצוגי מאוד.
בהיבט הזה, שלוש שנותיו הראשונות בתפקיד היו החמצה. למרות הקורונה והבחירות והתקציב, היו לכוכבי כל הנתונים כדי להצליח. העובדה שהוא רשם הצלחות חלקיות בלבד היא, בין היתר, תוצאה של סדרי העדיפויות שלו עצמו. השבוע, למשל, בעיצומו של משבר קורונה מטלטל ושל משבר אמון מאיים, מצא צה"ל לנכון לעסוק בעיצובו של סמל רשמי ועדכני חדש לצבא.
השנה שנותרה לכוכבי בתפקיד תעבור במהירות. בעוד רגע כבר ימונה לו מחליף, ויתחילו סיורי הפרידה ופגישות החפיפה והסיכומים. מה שהוא לא יעשה בחודשים הקרובים, כבר לא יקרה. בהיבט הזה, יש לו עכשיו שעת זהב אחרונה, והלוואי שינצל אותה: שיבחר שניים־שלושה נושאים, וינצל את כוחו העצום של צה"ל ושלו כדי לעשות בהם שינוי אמיתי, שיירשם על שמו.
דוגמה קטנה אפשרית לכך היא הקורונה. מראשית הדרך, כוכבי התרחק ממנה כמו ממגיפה. הוא דחה כל הצעה ורעיון (בין היתר, של עמיתיו למטה הכללי) לקבל אחריות על הטיפול בה, וגם מה שנעשה - נעשה בחוסר חשק בולט. אם יטיל כעת את כל כובד משקלו לסיוע למערכות הקורסות, כולם ירוויחו: הציבור, צה"ל, וגם הרמטכ"ל - שמשווע להצלחות.
