בשבוע שעבר התפרסם הסקר השנתי של אוניברסיטת חיפה על אמון הציבור במערכת המשפט. התוצאות, יש להודות, לא היו מי־יודע־מה. למעשה, שפל שלא נודע כמוהו. לרוב הציבור אין אמון בפרקליטות המדינה, ולא ביועץ המשפטי לממשלה, אפילו לא בבית המשפט העליון. רק שבעה אחוז, מן הסתם האיכותיים שבינינו, סומכים עליהם במידה רבה. אילו היו בעלי התפקידים במערכת המשפט עומדים לבחירת הציבור או נציגיו (כפי שנהוג בכמה מדינות דמוקרטיות) - היו מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי, חיות וחבורתם, אורזים את חפציהם האישיים בקרטון, ממלמלים בראש חפוי כמה מילות פרידה והולכים לגדל ביגוניות.
אבל לא בכירי משפטנינו, הו לא. אלה הורגלו לשיטה טובה יותר: עושים מה שהם רוצים, מדי פעם שומעים ביקורת כמי שכפאם שד, ואז קמים כאריות ומזדעזעים מהניסיון למוטט את שלטון החוק. ומשנרגעו מהעלבון הם חוזרים לעשות מה שהם רוצים.
כנס חיפה האחרון לא היה חריג. כתמיד, האשם בחוסר האמון הוא אותו גורם שמימי המכונה "מתקפות", שלעולם אין בהן טעם, או סיבה להאזין להן ואולי חלילה לתקן. בכירי המערכת, כמנהגם מקדם, הציגו בכנס סדרת התעלפויות מתואמת.
"הממשלה מבקשת להחליש את מוסד היועץ", הזדעק היועמ"ש ושופט העליון בדימוס, פרופ' יצחק זמיר. "למה לפגוע במוסד כל כך חשוב? צריך טעם. המוציא מחברו עליו הראיה". ובכן, ראשית - היועמ"ש הוא לא חבר שלנו. שנית, הטעם הוא שאיחוד תפקיד התובע הכללי, יחד עם היותו המייצג הבלעדי של הממשלה בערכאות, מהווה ריכוז כוח גדול מדי בידי אדם אחד. ייתכן שאפשר למצוא טעם גם בעובדה שמוסד היועץ התחזק עד כדי כך, ללא סמכות חוקית, שיש להחזיר אותו לממדים צנועים יותר, למען איזון בין הרשויות ובלימת אחת מהן כאשר היא מתפרעת יותר מדי.
וייתכן שאישיותו הייחודית של מנדלבליט הוכיחה שכאשר כל הכוח הזה מרוכז במי שעדיין יש נגדו תיק פתוח מתקופת שירותו כפצ"ר, שעל פי עדותו הוא נסחט על ידי פרקליט המדינה, מי שסירב לחקור הדלפות מהפרקליטות למרות הנחיה מבית המשפט העליון, מי שעדיין לא פתח בחקירה נגד ח"כ איימן עודה אחרי שזה היכה את ח"כ איתמר בן גביר, ומי שיושב כבר שלוש שנים על חומרי החקירה של ח"כ אריה דרעי ועדיין לא החליט אם להגיש נגדו כתב אישום - ובכן, יש כאלה שימצאו טעם בהחלשת מעמד היועץ, לטובת חיזוק מעמדם של נבחרי ציבור. וגם לטובת שלטון החוק - שככל הנראה לא חל על היועמ"ש.
מנדלבליט עצמו נאם בכנס, עטוף גלימת שעטנז של יוהרה, קורבנות ומונחים. המרשים ביניהם: "נאמנות ציבורית". אם לא שמעתם על "נאמנות ציבורית" עד שמנדלבליט גלגל אותה על לשונו כאילו היתה איתנו מאז סולם יעקב - אתם לא לבד. החוק לא מכיר את הנאמנות הציבורית, הציבור לא מכיר את הנאמנות הציבורית, ובכל זאת "הרי ברור לגמרי שרק נבחר ציבור המבקש לקיים את מדיניותו, תוך כבוד לחוק ושמירתו, מקיים את עקרון הנאמנות הציבורית כהלכתו", אמר היועמ"ש. צא ולמד מה גדול כוחו של היועמ"ש: בודה מליבו עיקרון ומתברר שהוא אף יודע איך בדיוק יש לקיים אותו כהלכה שלא התקיימה מעולם!
לכן מרחיב היועמ"ש ומסביר: "קצרה הדרך למצב מסוכן שאליו התקרבנו בשנים האחרונות: המעבר משיח המשילות לשיח הנאמנות האישית לדרג הפוליטי, באופן שעומד בסתירה מוחלטת לעקרון 'הנאמנות הציבורית' שאותו הזכרתי קודם לכן. ומכאן גם קצרה הדרך לרעיונות בעייתיים, כמו 'חוק היועמ"שים' כמשרת אמון לדרג הפוליטי; התייחסות לחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה כ'המלצה' בלבד שאינה מחייבת את הממשלה; חסימת דרכו של היועץ המשפטי מפני ייצוג האינטרס הציבורי בהליכים משפטיים במקרים שבהם הדרג המדיני פועל בניגוד לעמדתו; ועוד". אם לא הבנתם, אסביר אני: היועץ יעשה מה שהוא רוצה כי ככה היועץ אמר.
אין פלא ש"שלטון החוק" הפך לעוד מונח משפטי לכאורה, שאיש לא מבין אותו, לבד מהמשפטן הבכיר שמשתמש בו. כיוון שהציבור לא מעניין את בכירי מערכת המשפט, החליף אותו השופט אהרן ברק ב"הציבור הנאור". רק לציבור מובחר זה יש זכות לפרש את החוק (או לעבור עליו), ונציגיו הבלעדיים הם שופטי בית המשפט העליון. לכבוד הכנס הוסיף ברק חידוש: "ההכרה הראויה היא הדמוקרטיה המידתית" - ככל הנראה כוונתו לדמוקרטיה שמפסיקה את פעולתה כאשר הציבור הבלתי נאור גדול יותר מהציבור שזכה להארה. למרבה הצער, הציבור לא מעריך את החסד שהשפיע עליו ברק ואת עקרונות היסוד של השיטה הדמוקרטית שפיתח: "בשנים האחרונות הביקורת חצתה כל גבול. הפכתי בעיני חלק מהציבור לאויב העם. אני מצר על כך. צער זה אני נושא בליבי". גם אנחנו אהרן, גם אנחנו.
נשיאה בדימוס נוספת, דורית בייניש, תרמה זווית משלה בכנס עיתון "הארץ" שנערך השבוע, ואמרה על נתניהו "היה פה קונצנזוס לגבי תפקודו האנטי־דמוקרטי". כלומר - היא ושותפיה לנאורות הסכימו ביניהם על מה שללא ספק שנוי במחלוקת, אך מבחינתה מדובר בהסכמה לאומית. אגב, אני מניחה שלבייניש יש הסבר סופר־דמוקרטי לאופן שבו הקימה את "ועדת השתיים" הסודית, שקמה בניגוד לחוק כדי לבצע מיון ראשוני של שופטים. ובכל זאת, בקרב האנשים היחידים שמעניינים את בייניש יש קונצנזוס בנוגע לנתניהו, וגם בנוגע לדמוקרטיה, והם היחידים שדעתם נחשבת, ולכן דעתם היא החוק.
נראה שהאופן שבו אלילי המשפט דוחים על הסף כל ביקורת הפך לטקס דתי, בבחינת העלאת קטורת לפסילים. אפילו הנשיא הרצוג תרם את חלקו. "יש לברור בשום שכל את הדרך כיצד לחלוק, כיצד לבקר: דרך שתחזק אותנו, לא דרך שתפרק ותערער אותנו מהיסוד", הציע הנשיא למבקרים. "התקפות משולחות רסן על היושבים בכס השיפוט - אינן הדרך". לא עלה בדעתו של הנשיא להעיר למערכת המשפט שהתעלמות מביקורת, שכרון כוח, אטימות ויוהרה - גם הן אינן הדרך, ואם כן - היא לא מובילה לדמוקרטיה.
