בועות של תקווה

לב הנגב החסיר פעימה כשהתפרסם כי ״סודהסטרים״ מפטרת 300 עובדים - כעשרה אחוזים מכוח האדם הנוכחי בישראל. כל המדרימים יכולים לראות מהכביש את מפעל הענק ב״עידן הנגב״, פארק התעסוקה המשותף לרהט, בני שמעון ולהבים. פיטורים הם תמיד סיפור רע, ובפריפריה אפילו יותר. כשמדובר במפעל סודהסטרים, זו בשורה קשה לכלל המרחב. בשבע השנים שחלפו מאז נפתח בדרום, חולל המפעל מהפכה שקטה ותוססת של שמחה. עבור אלפי מועסקים, סודהסטרים היא אי של יציבות וביטחון כלכלי, וביו המועסקים במפעלה ישנם רבים ורבות מתושבי רהט, העיר הבדואית הסמוכה.

דוברות המפעל הודיעה כי מרבית המפוטרים הם כאלה שגויסו לחברה בשנתיים האחרונות, על רקע הגאות במכירות בתקופת הקורונה. כשכולם נסגרו בין ארבעת כותלי הבית, רבים החלו לייצר סודה במקום לרכוש אותה בסופר. אלא שכעת החיים חוזרים החוצה, ולכן המכירות ירדו להיקפים שהיו בעידן הפי.סי (פרה־קורונה), הייצור הצטמצם בהתאם, והצורך בעובדים נוספים פחת. המשקיעים קראו את עיתוני הכלכלה, חישבו מניות ודפדפו הלאה.

אך בנגב, כמו בדרום, טיפות היורה של יום ראשון תופפו את מקצב חרדת הקיום. האדמה הלחה התעוררה משנת הקיץ, ומייד החלו לצמוח שמועות בלוז ואיכה. ״יש בעיות בשווקים מרוחקים״, ״המשקיעים רוצים לעשות שינויים״, ״הייצור ינדוד מכאן למזרח״. התקשורת במרכז כמעט שלא התייחסה לפיטורים. אם היו אלו 30 מפוטרים מ״הקנטינה״ היו מכתירים זאת כטרגדיה. אבל 300 מפוטרים? ברהט? נו, מה אתה רוצה, מפעלים ופיטורים זה לא קטע דרומי כזה? חלק מההווי? שיעשו קצת רעש - אולי נתייחס.

סודהסטרים היא סיפור של הצלחה גדולה. לא בחנתי גיליונות אקסל, אבל את מבטי העובדים אי אפשר לזייף. מבט מלא ערך עצמי, גאווה ותחושת שותפות בסיפור של חיבור והצלחה. משהו שהוא מעבר ל״עוד מקום עבודה״, וזה ניכר ונוכח. שלטים עם אמירות מעצימות ומחברות בעברית־ערבית או באנגלית מצויים בכל המפעל, מעידים על המחויבות העמוקה של אנשי הסודה למרחב שמחוץ לגדר, ולשגשוגו.

עימאד אל־סאנע, מנכ"ל ״עידן הנגב״, מפריך מייד את השמועות. ״אין סיפור! המפעל מצליח ואיתן כלכלית. בקורונה אנשים ישבו בבית, שתו סודה, הצריכה עלתה, המפעל גייס מספר רב של עובדים, ועכשיו כשהעולם נפתח וחוזרים למקומות עבודה - הצריכה חוזרת למה שהיה קודם. גם אחרי הפיטורים יישארו יותר עובדים מאשר היו לפני הקורונה. הייצור לא הולך לעבור לשום מקום אחר - בתקופת הקורונה נבנו עוד מבנים עבור סודהסטרים, ויש תוכניות להוסיף מפעלים נוספים. חשוב להבין שמבחינת המרחב בכלל והחברה הבדואית בפרט, סודהסטרים עושה שינוי גדול. זה לא דבר מובן מאליו שאישה בחברה מסורתית תצא לעבודה בבוקר ותחזור אחר הצהריים. המחויבות החברתית של אנשי סודהסטרים מאפשרת לנשים בדואיות לשמור על מסגרת משפחתית, לשלב בין חיי משפחה וחיי עבודה, וכדי שהן יוכלו לצאת מהבית המפעל הקים גם מסגרת לטפל בילדים.
"לכן אני פונה לכל מי שיכול לעזור בממשלה, כדי שיבינו מה השפעת הפיטורים על המרחב ועל רהט. כשאתה קולט אישה ואז מפטר אותה, אתה לא מחזיר אותה לנקודת האפס אלא לנקודת המינוס. נתת לה עצמאות, תקווה והעצמה, ועכשיו אתה שולל ממנה את זה. לכן פנינו לאנשי סודהסטרים לבקש שהפגיעה במרקם החברתי תהיה מינימלית. עם כל הדיבורים עכשיו על הפשיעה הבדואית, צריך לזכור כמה שסודהסטרים תורמת לכלכלת רהט והמרחב ביצירת מקור הכנסה משמעותי. תחשוב על עיר כמו רהט, השנייה בגודלה בנגב, עם אחוז עצום של אנשים צעירים, בערך כמו בני ברק, שאין להם עבודה. מה הם יעשו ללא עבודה? יש קשר הדוק וישיר בין שיעור האבטלה והפשיעה״.

הדברים מתפרצים לדלת שבורה לרווחה. זה כחודשיים שהדרום סוער. כוח משימה מיוחד של המשטרה הוקם כדי לטפל בבעיות ״הביטחון האישי של התושבים״ - שם מכבסה לטיפול במקרי רצח ויריות, הצקה לנשים, עבירות רכוש, נהיגה פרועה בכבישים וגביית פרוטקשן של פושעים מהחברה הבדואית. קולו השקול של עימאד נטען רגשית כשהנושא עולה.

״מה שקורה עכשיו, זה בדיוק מה שצעקנו שיהיה לפני עשרים שנה. אין פיתוח הדרום מבלי לפתח את כל הדרום. מי שרוצה לפתח את באר שבע שיפתח גם את רהט. כשקראו ללקיה 'קולומביה הקטנה' והמסחר בסמים השתולל שם, צעקנו, וכשראינו חבר׳ה צעירים משתוללים בחתונות צעקנו, וכשראינו את האמל״ח מציף את החברה הבדואית וכולם יודעים שזה מגיע מהצבא, צעקנו געוואלד, תטפלו, ואף אחד לא הקשיב. כשזה פשע נגד יהודי, המשטרה יודעת להגיע אל מי שירה די מהר, אבל כשזה מכוון לבדואי, פתאום זה קשה? מה, החיים שלנו לא שווים כמו חיים של יהודים?״.
אני מזכיר לו שהמשטרה אומרת שהחברה הבדואית לא בדיוק משתפת פעולה בניסיון לעצור את הפשיעה. ״תגיד, כשנלחמו בפשיעה בנתניה ובאשקלון, אנשי הקהילה והעיר שיתפו פעולה עם המשטרה? מה המשטרה מצפה, שבדואים יסתערו בעצמם על בית שיש בו נשק וייקחו אותו? אוי לה לחברה שכוחות המשטרה שלה נסמכים על אזרחים לעשות את עבודתם. הטיעון הזה הוא עלה תאנה שאיתו מנסים לכסות כשלים ושנים ארוכות של הזנחה. ועכשיו רוצים להכניס לכאן גם פלוגות מג״ב ושב״כ, ומה הלאה? יגידו שכדי לזהות בדואי צריך לשים עליו איזה סימן? אולי נשים טלאי צהוב? מה זה צריך להיות? כולנו תחת אותו משטר ולכולנו יש אותן זכויות ואותם חובות״.

אז איך עוצרים את הפשיעה הזו, אני שואל. "חייבים לדאוג לאופק כלכלי לצעירים, צריך למנוע אבטלה ועוני, כי אם לא, נצטרך לטפל בתוצר שלהם - אלימות. את הכסף שלא תשקיע היום בחברה הבדואית בחינוך ובהכשרה מקצועית, תוציא פי כמה וכמה בעוד כמה שנים על שוטרים ותיקון נזקים. אני מאוד מעריך את סודהסטרים, ואני מתמלא גאווה לראות שבאותו מסוע ייצור עומדת בחורה בדואית, בחור אתיופי, בחורה רוסית ובחור יהודי. ומסביב לכל עובד מתפתחת חברה, כלכלה, תרבות.
"לנו, כחברה הישראלית, אסור להישען על מקור תעסוקה אחד. צריכים לפזר סיכונים ולא להישען רק על תעשייה מסורתית, מכל הסוגים. ממילא בעוד כמה שנים כל התעשייה המסורתית הזו תהיה תעשיית רובוטיקה. ב'עידן הנגב' אנחנו מקדמים תוכנית לשלב מפעלי היי־טק, כאן אצלנו. אנחנו לא רוצים שכל החברה הבדואית תהיה ברצפת הייצור וזו תהיה תקרת הזכוכית שלה. אנחנו רוצים לגדל מהנדסים ומתכנתים, ושזה יהיה כאן, אנחנו מעוניינים שבעוד כמה שנים יגדל כאן דור של הייטקיסטים בדואים, שיהיו עוד חברות היי־טק כמו סאדיל וסיראז׳, שהמנכ"לית שלה היא אישה בדואית. רצינו להקים כאן מקום ללימודים אקדמיים, ונתקלנו בהתנגדות של המל״ג והוות״ת שלא מאשרות לנו להקים כזו מסגרת. אני מקווה שישקלו מחדש, כי לימודים אקדמיים כאן זה הכרחי כדי לגדל פה דור היי־טק עתידי.

"שמעתי את אברי גלעד אומר השבוע ש'איבדנו את הנגב', ואני מתפלא. הייתי מזמין אותו לראות מה שקורה כאן, אולי הדעות שלו ישתנו. הסיסמה והחזון של 'עידן הנגב' היא 'מפתחים תעשייה, בונים תרבות ויוצרים שפה'. אנחנו יוצרים כאן תרבות ושפה באמצעות שיתוף פעולה ודו־קיום מעשי. בן־גוריון אמר שבנגב ייבחן העם בישראל... הוא היה חכם מאוד ולא אמר העם היהודי אלא העם, גם הערבים שבתוך הנגב נכללים בזה. והם אכן ייבחנו יחד עם היהודים״.