קול הקמפוס

סטודנטים בישראל לא עושים מהפכות. הם כמעט לא יוצאים לרחובות, לא מבעירים צמיגים, לא הופכים את שולחנות האקדמיה. ההתקבצויות הגדולות ביותר שלהם בשנים האחרונות לא היו בהפגנות אלא בפסטיבל הפאנג'ויה באילת.
"יש הרבה תהליכים שהשפיעו גם על העולם הסטודנטיאלי, כמו אינדיבידואליזם, מאוד קשה להניע סטודנטים". אומרת שי פודולר (27), יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, "יש מין תחושה של מגיע לי, במקום 'אני רוצה להיות שותף'. אני רוצה שותפים, יש באוניברסיטה העברית 26 אלף סטודנטים וסטודנטיות. אם לא נצעד יחד זה לא יקרה. אני לא יודעת להיכנס לחדר, לחייך ושמיליוני שקלים יפוזרו עלינו".

ליאור חזן (29), יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, טוענת כי מדובר בבעיה שחוצה גילים ועולמות: "גם בפוליטיקה, כשיש לך שיעורי תמיכה גבוהים עדיין קשה להוציא אנשים החוצה. אנחנו נמצאים בעידן שבו המדיות החברתיות תופסות מקום מאוד משמעותי בחיים. בעיני רבים הדרך להשפיע הפכה להיות בעזרת מקלדת ולא בעזרת התאגדות פיזית. אבל אי אפשר לעשות רק מאבק ברשת, אי אפשר לעשות מהפכה רק מלכתוב פוסט בפייסבוק. את צריכה את השטח איתך, לקום ולהפגין ביחד בשש בבוקר".

בשבוע הבא תיפתח שנת הלימודים האקדמית. אחרי שנה וחצי של לימודים בזום, יחזרו כ־350 אלף סטודנטים אל הקמפוסים, אל הקפיטריות, אל הדשא. חזן - סטודנטית ל־MBA תואר שני בניהול באוניברסיטת תל אביב, פודולר - סטודנטית לתואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ושיר צדוק (27) - סטודנטית ל־MBA תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת בן־גוריון שבנגב, מקוות שהגופים המאגדים את הסטודנטים יוכלו להשפיע השנה יותר מבשנים קודמות, בעיקר על מקבלי ההחלטות.

"בשנים האחרונות, ובדור הזה, המשמעות של גוף יציג נסדקת", טוענת צדוק, יו"ר אגודת הסטודנטים בבן־גוריון, "רואים את זה גם בשוק התעסוקה. קשה לנו, כאנשים, להאמין למי שמייצג אותנו. מאוד קשה להניע סטודנטים. אין שום תנועה או גוף שמאחד צעירים חוץ מאיתנו. צריך לזכור שיש פה קבוצה של אנשים עם פערים קיצוניים מבחינת השקפות עולם ודעות פוליטיות. אנחנו בשנה של הקורונה עשינו מחאה אקדמית, הוצאנו סטודנטים להפגין למען שיפור תקנון הבחינות והמענה בתקופת מבחנים. הגיעו מאות אנשים והיה מאוד מוצלח".

התחושה של סטודנטים רבים ברחבי הארץ היא שהאגודות הן ג'וב נוח, ומי שנבחר בסופו של דבר מיישר קו עם הנהלת המוסד האקדמי או הפוליטיקאים שאיתם הוא מזוהה במקום לייצג את האינטרס של הסטודנטים.
פודולר: "יש מקרים שיש 'משת"פים', אנשים מהאגודה שבאים כדי לקבל המלצה מהרקטור או מהדיקאן ולא מבינים את תפקידם - זה ראוי לגינוי. אנחנו לא עובדים של האוניברסיטה. זה חייב להיות בשיח בעיניי, שיש לנו אחריות בכך שאנחנו צריכים להוביל את הסטודנטים ולא לעשות נעים בגב לאנשים עם כוח".
צדוק: "אנחנו לא מקבלים משכורות עתק, אם אני משווה את זה לחברים שלי, אז מדובר בשכר ובתנאים הכי נמוכים. אנחנו לא נמצאים כאן בשביל זה".

הקורונה שסגרה את העסקים ואת מוסדות החינוך, שיבשה גם את מערכת ההשכלה הגבוהה ופגעה במאות אלפי סטודנטים. ברגע אחד נאלצו המוסדות האקדמיים לסגור את שעריהם ולעבור ללמידה מרחוק. המצב החדש יצר חיכוך אל מול האוניברסיטאות שנתפסו כמיושנות והתקשו להסתגל למצב החדש.

השיא היה כשוועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) ניסה להכריח את הסטודנטים להיבחן בכיתות על אף התחלואה, מהלך שנתפס בעיני רבים כסכנה בריאותית. המהלך סוכל רק לאחר התערבות של זאב אלקין, בכהונתו כשר להשכלה גבוהה (משרד שבוטל בממשלה הנוכחית), והגוף שיושב לו במגדל בשן חטף תבוסה.
"האוניברסיטאות מייצגות את האינטרסים של המרצים, כל הקורונה התאפיינה בחוקים שירדו מלמעלה", אומרת צדוק, "אנחנו ניסינו למצוא את עמק השווה כדי שכמה שפחות סטודנטים ייפגעו".
פודולר: "בעיניי ברור מאליו שצריך להקשיב לעמדת הסטודנטים ולשאוף לעבוד יחד איתנו ולא נגדנו, ללמוד להגיע לפשרות. אם אנחנו הרוב באקדמיה ראוי שישמעו אותנו. הרבה פעמים המוסדות היו מנותקים. היום אני רואה שיותר קשובים אלינו. בקורונה דיברו רק על בתי הספר היסודיים - למה? כי כשהילדים לא הולכים לבית ספר זה דופק את הכלכלה. לא שמו מספיק דגש על האקדמיה כי זה לא עוצר את המשק והכלכלה, אז למי אכפת".

עשינו תואר - ומה עכשיו?

הן שלוש נשים צעירות, חריפות, מצחיקות, שהתפקידים באגודות הסטודנטים חיברו ביניהן והפכו אותן גם לחברות. מצד אחד הן מאמינות נלהבות באקדמיה הישראלית, אך מנגד, לא חוסכות בביקורת עליה.
"ההרגשה בתקופת הקורונה היתה כאילו מישהו תפס את העץ וטלטל את האקדמיה בצורה מאוד חזקה", אומרת צדוק, "זה הכריח את המערכת להתמודד עם דברים שהתעלמו מהם במשך שנים ושהם האתגרים של האקדמיה, כמו שיטות הוראה, לימוד במצב מקוון והאופן שבו נבחנים. אף אחד לא היה ערוך לזה. היו לנו ריבים מאוד קשים עם האוניברסיטה כדי לא לפגוע בסטודנטים.
"אבל מה שהכי כואב לי זה שגם עכשיו, שנה וחצי אחרי, לא הוטמעו שיטות פדגוגיות איכותיות שילוו אותנו גם אחרי הקורונה. מרצים לא מלמדים בצורה ייחודית ואינטראקטיבית, אלא העבירו את אותן הרצאות לזום. יש התפשרות מאוד גדולה על רמת הלימוד, הבינוניות הזאת זה הדבר שהכי מעכב את האקדמיה".

חזן: "בהתחלה כולם חשבו שזו מחלה סופנית, כולם הסתובבו עם כפפות. פחדנו לגעת בדברים ולתקשר אחד עם השני. סטודנטים מצאו את עצמם בלי עבודה ובלי חל"ת. אבל אני חושבת שהאתגר הגדול יותר שיש הוא עכשיו - להמשיך את החיים האקדמיים כשהקורונה עדיין כאן. לדעתי הדבר הטוב ביותר שיצא מהקורונה הוא הקלטות של שיעורים, זה כלי עזר מאוד חשוב לסטודנטים וראוי שהוא ימשיך".
חוסר שביעות הרצון מהאופן שבו פועלת האקדמיה הוא דבר בולט בקרב לא מעט סטודנטים. אף שהאוניברסיטאות אוהבות להתהדר בדירוגים גבוהים במדדים שונים שמתפרסמים בעולם, רבים עדיין חשים כי הן אינן מכינות כראוי את הצעירים לשוק העבודה. הביקורת הזאת מגיעה גם מכיוון ראשי האגודות, שמספרות כי הן מנסות לשפר את המצב.

"קיים פער בין האקדמיה לשוק התעסוקה", אומרת חזן, "ברוב החוגים, סטודנטים בסיום התואר מגיעים לצומת דרכים. הם שואלים את עצמם: עשיתי תואר, אבל מה עכשיו? כי אין להם מספיק כלים לצאת ולעבוד בתחום. יש צורך מאוד גדול שזיהינו, ואנחנו מתחילים פרויקט שיוצר שיתופי פעולה עם חברות גדולות במשק. מצד אחד מבינים את הצרכים שלהן, ומצד שני מבינים באילו סדנאות אנחנו יכולים להעשיר את הסטודנטים; בין שאלה דברים בסיסיים כמו הכנה לראיונות עבודה, או דברים יותר מורכבים, כמו סדנאות ניהול ועבודה בעולם גלובלי".
צדוק: "הצורך של הסטודנטים הוא שער טוב לתעסוקה, והאוניברסיטה עדיין מקדשת מחקר, שהוא חשוב. צריך לגשר על הפער הזה. פה נכנסות האגודות שהבינו בשנים האחרונות שהן חייבות להתעסק בזה. הדברים הכי חשובים שיכולים לקבל בתואר זה כלים שישרתו אותנו להשתלב בשוק העבודה כבר במהלכו".

פודולר: "אני חושבת שהשאלה הגדולה תהיה מה התפקיד של האקדמיה בשנים הבאות".
חזן: "יש פה שתי מגמות, אחת שאומרת שתואר ראשון כבר לא מספיק וצריך תואר שני. מנגד יש מגמה שסותרת את זה ואומרת שמספיק לימודי תעודה, כמו שקורה במוסדות שאומרים לצעירים 'אל תלכו לאקדמיה, אתם לא צריכים לבזבז שנים על הדבר הזה, בואו אלי, תקבלו את הכלים לשוק העבודה ותתחילו לעבוד'. מעניין מאוד לראות לאן זה יתפתח".

הטרדות מיניות - טאבו

החיבור שלהן יחד הוא מעין כוח נשי, ובדרך לתפקיד שאותו הן ממלאות - כמו כל תפקיד שאליו נבחרים - היה צריך גם קצת מרפקים, בעיקר כאשר הוא עדיין מאויש על ידי גברים. "יש נשים בתפקיד, אבל עדיין ברוב אגודות הסטודנטים בארץ - גברים הם הרוב בצורה ברורה", אומרת צדוק, "אבל בשנים האחרונות יש נציגות יפה של נשים באוניברסיטאות הגדולות".
פודולר: "אני יושבת הראש השלישית בתפקיד שהיא אישה. בסוף, עדיין, יש רוב גברי. גם בבחירות לתפקיד הרגשתי את זה שאני אישה. אחד הנציגים אמר לי שהוא מפחד שאהיה יותר מדי אמוציונלית. תמיד ישפטו נשים בסטנדרט יותר מחמיר. אם אני צועקת או מרימה את הקול אני אמוציונלית, אבל אם גבר, מקביל שלי, ירים קול - אז הוא נחשב סמכותי וכריזמטי".

אלא שצריך לומר - זה לא מתחיל ונגמר באגודות הסטודנטים. מערכת ההשכלה הגבוהה עצמה היא תחום שנשלט על ידי גברים. מספיק להסתכל על מליאת ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) ולראות שכל נשיאי האוניברסיטאות הן גברים, פרט לפרופ' מימי אייזנשטדט, נשיאת האוניברסיטה הפתוחה.
"המוסדות מקדמים כל מיני תוכניות לשוויון, אבל בסוף לנשים יש תקרה שהן פשוט לא מתקדמות ממנה", אומרת פודולר, "באקדמיה, כל המבנה הוא כזה שמאוד קשה לנשים להתקדם בו. למשל: פוסט־דוקטורט נהוג לעשות בחו"ל, וזה הרבה יותר קשה לנשים עם משפחה. דוקטורנטיות נתקלות בקשיים מול חוקרים שיעדיפו גברים שלא נכנסים להיריון ולא צריכים חופשת לידה. נוסף על כך, המחקר עצמו מלכתחילה נעשה מנקודת מבט גברית".

צדוק: "יש הרבה חוקרות - אבל עד שלב מסוים. בשנים האחרונות יש יותר מודעות כדי לצמצם את הפערים, וגם המוסדות עושים שינויים תקנוניים כדי לאזן מגדרית, פשוט ייקח המון זמן עד שנראה את השוויון".
חזן: "כדי שזה יקרה, הרבה יותר נשים צריכות להיות בעמדות מפתח לאורך כל הדרך, ונשים צריכות לקדם נשים אחרות".

ומה לגבי הטרדות מיניות באקדמיה?
פודולר: "הרבה מוסדות עשו דרך, שינו את התקנונים. אבל בפועל, בכל המוסדות זה עדיין נושא שהוא טאבו, קשה לדבר עליו חברתית וזה מפחיד את ההנהלה. בסוף כל שנה אנחנו מקבלות דו"ח מאוד מצומצם, שקשה להבין ממנו מה היה המקרה ומה היה הטיפול. הרבה פעמים יש הטרדות של סטודנטיות צעירות מול מרצים מבוגרים או מתרגלים צעירים. בפועל האמירה של המוסדות היא שזה חשוב, אבל אני חושבת שזה משהו שצריך לחרוט על דגלנו. צריך לפעול באופן אפקטיבי".

כנסת ופוסטים? לא תודה

רבים רואים באקדמיה גוף שעדיין נשלט על ידי האליטה הלבנה. ועדת ביטון, שמונתה על ידי נפתלי בנט בהיותו שר החינוך ויו"ר המל"ג, ובראשה עמד המשורר ארז ביטון, אף המליצה כי מספר חברי מליאת המל"ג יחולק באופן שווה בין מזרחים לאשכנזים, אך עד כה דבר לא נעשה בנושא.
בכלל, נדמה שגם בשנת 2021, למרות הדיבורים על נאורות ושוויון, להיות אישה מזרחית באקדמיה עדיין נחשב לעניין. "זה לא הגביל אותי אף פעם, למרות שאני מרוקאית וטריפוליטאית, שאוהבת לאכול קוסקוס", אומרת חזן וצוחקת, "אני חושבת שיש חלקים שבהם זה עדיין קיים, רואים את זה, אבל אני אישית כמעט אף פעם לא חוויתי את זה. זרקו לי פעם שאני מזרחית שנראית כמו אשכנזייה".
צדוק מציגה תמונה יותר מורכבת: "אני מעורבת, פרסייה ורומנייה. לא הרגשתי שהמוצא שלי מהווה מכשול, אבל הרגשתי שתמיד היתה לזה השפעה בסביבה שאני נמצאת בה, שמסתכלים על צבע העור שלי. זה קרה בכל תפקיד שעשיתי בחיים, גם בסביבה האקדמית ואפילו כקצינה בצבא. הייתי מקבלת פידבקים שאני צריכה להתנהג כמו אישה מזרחית. תמיד ניסו לקטלג אותי, צריכה להיות כמו בטייפ קאסט. משווים אותי למירי רגב ולגילה גמליאל".

על ההשוואה הזאת שווה רגע להתעכב. כמו צדוק, כך גם ח"כ גמליאל כיהנה כראש אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב (היא אף הודחה ונבחרה בשנית). מאוחר יותר היתה לאישה הראשונה שנבחרה ליו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל (הגוף המייצג את כלל אגודות הסטודנטים), ולמעשה האישה היחידה עד היום שכיהנה בתפקיד.
"אני לא חושבת עכשיו על פוליטיקה, אבל כן יש לי מחשבה לעשות משהו חברתי", אומרת צדוק.
חזן: "גם אצלי כרגע זה לא על הפרק. כולנו חולקות את הרצון להשפיע, להיות חלק מהחברה, גם בעולם העסקי".

פודולר: "אני חושבת שפוליטיקה זה לא המהות. אנשים ששואפים להיות חברי כנסת כדי לשבת בשורות האחרונות, לכתוב פוסטים ולקבל 300 לייקים? זה לא עושה לי את זה. אני רוצה להשפיע".