החוליה המקשרת היחידה בין הממשלה הנוכחית לקודמתה היא כחול לבן. שרי מפלגתו של בני גנץ היו חברים בממשלה הפריטטית הראשונה בישראל בראשות בנימין נתניהו, ונותרו חברים בממשלה הפריטטית השנייה, בראשות נפתלי בנט. אחרי שהראשונה נחשבה לממשלת שיתוק, השרים הוותיקים מכחול לבן (שחלקם חברים היום במפלגות אחרות בקואליציה) מעידים כי גם הממשלה הנוכחית פשוט לא מתפקדת, ככל שמדובר בנושא המרכזי של השנה וחצי האחרונות - מגיפת הקורונה. זו גם הדעה השלטת בקרב בכירי משרד הבריאות.
אם השיתוק בממשלה הקודמת נבע כתוצאה מכיפופי ידיים פוליטיים בין חלקיה, נראה שעכשיו הסיפור שונה. בשבועות האחרונים מצטיירת תמונה שלפיה חלקים גדולים מהממשלה הנוכחית מסרבים לקבל החלטות קשות בנוגע למאבק בקורונה, כדי לרצות קהל מסוים שהם מאמינים שיש לרצותו.
בעולם התמונה הפוכה בתכלית; מדינות ליברליות - שבהן ההתערבות הממשלתית בשנה וחצי האחרונות היתה מינימלית - משנות מדיניות ומעבירות תקנות וחוקים מגבילים. בישראל, שההתערבות הממשלתית בה היתה גבוהה, מצמצמים אותה כעת למינימום ההכרחי. באירופה האופוזיציה תוקפת את הממשלות על הובלת מדיניות של תו ירוק שמעודדת חיסונים, ואילו פה האופוזיציה תוקפת את השלטון על היעדר תו ירוק ברור והתמהמהות עם מבצע חיסונים מקיף.
עד השבוע דנו בכירי מערכת הבריאות וחברי קבינט הקורונה בשלל סוגיות הקשורות לנגיף: החזרת תו ירוק חלקי, מלא, תו שמח, סגירת נתב"ג ועוד. מעט מאוד החלטות התקבלו בחודש האחרון, והיה נראה כי הממשלה נכנסת ללופ שהיא עצמה יצרה. הדיון לא היה ממוקד. השרים שהתראיינו בנושא יצרו בלבול יותר משסיפקו תשובות. הממשלה דמתה למי שעומדת בפני מחלף כבישים ענק ועתיר נתיבים שהוצאו ממנו השלטים. ברור לכולם שלכל החלטה תהיה משמעות, בריאותית או כלכלית, רק שאף אחד לא יודע לומר מהי.
עד ההודעה של נתניהו. "הגעתי למסקנה שיש צורך במתן מנת דחף נוספת, שלישית, לחיסון", הכריז יו"ר האופוזיציה והטריף את המערכת. ברגע אחד התמקדו כל השאלות והלבטים הרפואיים בסוגיה הזו. פתאום כל דיוני הממשלה על המתווים, הסגרים, התווים, נראים תפלים לעומת החלטה אחת שעומדת על הפרק, ושבה צריך למקד את הדיון כולו.
נתניהו כראש ממשלה תלה את כל יהבו בחיסונים - וזה עבד. היקפי התחלואה בישראל עמדו בשלהי כהונתו על אפס. כל ההגבלות הוסרו. גם את המסיכות כבר זרקו כולם לפח. כעת, כשהמחלה חזרה, שוב מבקש נתניהו ללכת לנתיב שכבר הוכיח את עצמו, אולם בממשלה מהססים. מבחינת נתניהו, גם אם יוחלט לבסוף על מתן חיסון שלישי, ההצלחה הזאת תירשם על שמו.
כך הפכה גם סוגיית החיסון השלישי לסוגיה פוליטית. ימין ושמאל. קואליציה ואופוזיציה. בממשלה אמנם חוששים לשלול את התוכנית על הסף ומאפשרים נתיב פתוח לקבלת החלטה על כך בהמשך, אבל מעדיפים בינתיים לחפש פתרונות קסם בנתיבים אחרים, אולי תבוא הישועה ממקום אחר.
לא בבית ספרנו
ביקורת רבה הוטחה בשר החינוך הקודם יואב גלנט, שדחף לתפקוד כמה שיותר מלא של מערכת החינוך שעליה הוא מופקד, למרות התפרצויות הקורונה שהיו בזמן כהונתו. בכל פעם שהיה מסביר שאין התפרצויות רציניות בבתי הספר, היה חוטף מהאופוזיציה האשמות על כך שהוא מוביל מדיניות מופקרת ומנותקת מהמציאות. אם זה היה המצב אז, מה ניתן לומר על השרה הנוכחית, שגורמת לבכירי משרד הבריאות לתלוש שערות.
כבר כשהיתה יו"ר ועדת הקורונה מטעם הליכוד, התגלה כי גישתה של יפעת שאשא ביטון ביחס לנגיף אינה שגרתית. למרות אלו המאשימים אותה בהכחשת קורונה, הרי לא באמת שמענו ממנה התבטאויות בסגנון הכת המטורללת, שמאמינה בקונספירציה עולמית הכורכת את טכנולוגיית ה־5G עם רצונו של ביל גייטס לדילול אוכלוסיית העולם, והשתלת שבבים אלקטרוניים בחסות מבצע החיסונים.
אבל כנראה שאין שחור ולבן. שאשא ביטון סירבה לאפשר לשירותי בריאות התלמיד, שמחסנים את כלל תלמידי ישראל כבר עשרות שנים במגוון גדול של חיסונים, לחסן את הילדים בפני קורונה. בניגוד למדינות אחרות, כמו קליפורניה וניו יורק, מעוזי הליברליזם, בישראל אין חובת חיסון ולפני כל זריקה מבקשים את רשות ההורים. זה גם יהיה הנוהל אם כן יתאפשר לשירותי בריאות התלמיד לחסן בסוף. אף ילד לא מקבל חיסון ללא הסכמת הוריו.
ההתנגדות של שאשא ביטון למהלך שבוודאות יגביר משמעותית את היקפי המחוסנים בישראל, וזאת מבלי לפגוע בחופש הבחירה של ההורים, תמוהה. עוד יותר תמוה שהיא מכנה את החיסונים בבתי הספר "פשע", לא פחות. הנימוק מוזר אף יותר. לדבריה, התנגדותה נובעת מכך שהורים רבים חוששים מכך. שרת החינוך לא סבורה שתפקידה לנסות להפיג את החששות, בהתאם למדיניות הממשלה שבה היא חברה, אלא להוביל אג'נדה עצמאית שזורמת עם החששות האלה, ואולי אף מלבה אותם.
גלנט התעמת לא פעם עם מערכת הבריאות, אולם מעולם לא העלה בדעתו להתערב למשרד הבריאות בשיקולים הרפואיים. לשאשא ביטון אין בעיה לעשות גם את זה. אחרי שנה וחצי שבה ניאותו אנשי המשרד לקצר את הבידוד לשבוע, החליטה השרה כי גם זה יותר מדי, ומ־1 בספטמבר, תלמיד שייחשף לחולה מאומת בכיתתו יוכל לצאת מבידוד כעבור יומיים. שאר האוכלוסייה, אגב, תמשיך לשבת בבית במקרה כזה במשך שבוע שלם.
במשרד הבריאות אפילו לא שוקלים לאשר תוכנית מוזרה כזאת. אולם מי שיחליט בסופו של דבר יהיו שרי הממשלה. ההערכה היא כי רה"מ ויתר השרים יחששו לצאת נגד מהלך שמשרד הבריאות כל כך מתנגד לו.
ליברמן בקטנותו
ביום ראשון ידונו שרי הממשלה לראשונה בתקציב המדינה, שאמור לעבור אי שם באמצע נובמבר בקריאה סופית. כהכנה להעברת התקציב בכנסת מונו השבוע אלי אבידר ויאיר גולן לחברי ממשלה, שר וסגן שר בהתאמה, על מנת לוודא שקואליציית ה־61 תצלח את המשוכה המרכזית העומדת בדרכה בדרך לחודשים ארוכים של כהונה רצופה.
את המשבר מול אבידר יצר אביגדור ליברמן. ליו"ר ישראל ביתנו יש בעיה עם מינויים אישיים שמתגלים במהלך הדרך כעצמאיים מדי, דעתניים מדי, ושומו שמיים - לעיתים גם פופולריים מדי.
אבידר הגיע לישראל ביתנו בעודו משמש מנכ"ל הבורסה ליהלומים ועם רקורד גדול של הצלחה עסקית וניהולית. עם המעבר לפוליטיקה התברר כי מדובר באדם חד לשון ועם ראש חריף. ככל שקרנו עלתה בציבור, כך גדלה החמצת הפנים כלפיו מכיוונו של ליברמן. זה הגיע לפיצוץ של ממש בין השניים עם השבעת הממשלה. אבידר מצא את עצמו בפוזיציה לא נוחה. מצד אחד חצי אופוזיציה, ומצד שני מחויב ליציבותה של הממשלה, כמי שהגיע להפגנות בלפור כמעט מדי שבוע והיה אחד הדוברים הרהוטים שלהם.
לא גדלותו של אבידר הוכחה כאן, אלא קטנותו של ליברמן. מהלכיו כלפי אבידר מלמדים בראש ובראשונה על חוסר ביטחונו העצמי, הקטנוניות שמובילה את צעדיו, וגם סכלות פוליטית לא מועטה. ליברמן, שלא נותר עוד ערך אחד שעליו לא ויתר במרוצת השנים האחרונות ועד להקמת הממשלה הנוכחית - המהווה שיא של הפרת הבטחות שאותן זרק לחלל האוויר במשך עשור - הראה שוב כי אין תחתית שאליה לא ניתן לרדת בדרך להגשמת היעד.
ה"סולחה" בין השניים, שהביאה למינוי אבידר לשר ולהחלטתו ליישר קו עם הממשלה מכאן ולהבא בכל נושא, רשומה בלעדית על שמו של יאיר לפיד. לא רק החיבור הזה, אלא גם חיבורים רבים נוספים. הממשלה כולה בעצם רשומה על שם לפיד. לא רק שהוא זה שהקים אותה בעשר אצבעותיו, אלא הוא זה שגם פועל כמעט מדי יום לתחזק אותה ולשמור עליה יציבה ושלמה.
לפיד, המרגיע הממשלתי
זה החל כאשר כבר מהרגע הראשון הבין שהדרך לכינונה של ממשלה שתחליף את נתניהו עוברת במינויו של נפתלי בנט לראש הממשלה. הציבור שלו, של לפיד, ושל כל מחנה השמאל, כבר מסודר. ביבי עף וזה מה שחשוב. לימין זה עוד צריך להחליק בגרון. בנט ראש ממשלה יכול להיות הפתרון, לפחות עבור חלקם.
וזה נמשך בפתרון סכסוכים ומשברים נקודתיים. כל המפלגות מבקשות להציג הישגים. אלא שבממשלה קוטבית כמו הנוכחית כל הישג של מפלגה אחת הוא כישלון צורב של השנייה. תפקידו של לפיד להסביר לנוכחים שהמרדף אחר הישגים הוא לא תכלית הכל. תכלית הכל היא להשאיר את נתניהו באופוזיציה. בכל פעם שזה נדרש הוא מנפנף בוויתור האישי שלו. בזכות זה שלא התעקש להיות ראש ממשלה ראשון כראש המפלגה הגדולה בקואליציה, יש ממשלה שהדיחה את נתניהו.
כך גם הסביר לליברמן. ליו"ר ישראל ביתנו כשר האוצר יש אינטרס שהתקציב יעבור, אבל גם אצלו האינטרס העליון הוא למנוע מנתניהו את האפשרות להרים את הראש. המריבות עם אבידר מסכנות את העניין. וזה הרי קודם לכל. אם נתניהו הוא הדבק הכי חזק של הממשלה, תפקידו של לפיד הוא להזכיר לחלקיה, למי שבטעות שכח מדוע התכנסנו כאן, שיש נתניהו בחוץ. וצריך לדאוג שכך זה יישאר.
זה גם יהיה תפקידו של לפיד כעת, עם התקדמות הליך אישור התקציב. כל שר ינסה למשוך לכיוון שלו, יהיו משברים ויהיו דרמות. אבל יהיה גם את לפיד שיזכיר לכולם מה חשוב באמת ומהו הערך העליון שאותו יש לקיים ולתחזק.
בעוד החוק הנורבגי, שהורחב מאוד בממשלה הנוכחית, נוצל כמעט עד תום על ידי כל מפלגות הקואליציה - מעדיפה יו"ר העבודה מרב מיכאלי לא להתפטר מהכנסת ולהותיר את גיל ביילין, בנו של בכיר המפלגה לשעבר יוסי ביילין (בעל טור קבוע במוסף זה, למען הגילוי הנאות), שאף התמודד בעצמו בפריימריז לראשות המפלגה נגד מיכאלי - מחוץ לכנסת.
הדבר מקים זעם רב בקרב גורמים במפלגת העבודה, שזועמים על כך שמיכאלי מעדיפה משיקולים לא ברורים להישאר חברת כנסת, על כל הלילות הלבנים והפיליבסטרים הכרוכים בכך, רק כדי לא להכניס את ביילין שהתמודד נגדה בבחירות דמוקרטיות והפסיד. רבים מהם תולים את סירובה בכך שלטעמה של מיכאלי ביילין אינו צייתן דיו. בניגוד לנעמה לזימי, שנכנסה לאחר התפטרותו מהכנסת של השר עמר בר־לב, ביילין לא בא לה טוב בעין.
בעוד מרצ הכניסה כבר את מספר 9 ברשימה, וכן בתקווה חדשה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד הכניסו את כל מי שאפשר כדי להגדיל את הייצוג המפלגתי בכנסת, מיכאלי - מאשימים בתוך המפלגה - פועלת מתוך מניעים אישיים.
למרב מיכאלי יש גרסה אחרת לגמרי. לא ביילין בראש מעייניה, ומבחינתה היחסים עימו דווקא טובים. מה שמוביל אותה בהחלטה שלא להתפטר מהכנסת הוא העובדה שהיא יו"ר מפלגה ונבחרת ציבור. מיכאלי רואה עצמה כמי שהציבור בחר בה לכנסת, לא לממשלה. לכן היא תמשיך למלא את תפקידה כחברת כנסת, אפילו שזה לא נוח וקשה במציאות הפוליטית הנוכחית. זה שראשי מפלגות אחרים בחרו כן להתפטר - שיבושם להם. היא סבורה אחרת. הכנסת, לדידה, היא שליחות שאותה היא מתכוונת למלא, ולא להתחמק ממנה.