כשתומאס באך הפך למועמד הבולט לראשות הוועד האולימפי בסוף שנת 2012 ולקראת הבחירה בו שנה לאחר מכן, הוא פחד מאד מהלובי היהודי־ישראלי בגרמניה. יחסיו עם העולם הערבי היו ידועים לכל בארצו, המבקרים שלו מבית דיברו על כך שמדובר באנטישמי, לא פחות.
באך נפגש עם דיפלומטים ישראלים והסביר להם את התוכנית שלו, שבשיאה יועלה סוף סוף זכרם של י"א הנרצחים מאולימפיאדת מינכן בדקת דומיה בטקס הפתיחה. כל ראש הוועד האולימפי הקודמים חמקו מהסוגיה הזו כמו מאש, נוכח השליטה הערבית בעולם האולימפי. "זה ייקח זמן אבל זה יקרה", התחייב באך, ולא כסיסמת בחירות ריקה מתוכן.
המסע לשם לא היה קל בכלל ולעיתים היה נדמה שבאך לא יעמוד בהבטחתו. הלובי הערבי, האקלים הפוליטי שבו התנהל העולם ובעיקר התחושה שכולם נגדנו, עשו את שלהם. אבל הצעדים נעשו בצורה מדודה, קודם במשחקים בריו בשנת 2016, אז הנושא שוב הוצף ביתר שאת, ואחר כך עבודת נמלים עד לאירוע עצמו בטוקיו. המחשבה שהפוליטיקאים ועסקני הספורט המקומיים כאן בארץ השפיעו היא אולי נחמדה לרשתות החברתיות, אבל לא באמת קשורה למציאות. ההשפעה הישראלית על הוועד האולימפי העולמי היא פחותה וכמעט לא קיימת. באך לקח כאן פרויקט אישי כי ראה ציבור שלם אל מול עיניו וחוב שיש לסגור לא רק עבורו, אלא גם עבור הרוח האולימפית והעקרונות שלה.
זה לקח תשע שנים אך ביום שישי שעבר, באך עמד במילה שלו. כסייף לשעבר שייצג את גרמניה הוא פספס את הקריטריון האולימפי למשחקי מינכן 1972 אך צפה בטלוויזיה בקולגות שלו הישראלים, נרצחים על ידי טרוריסטים ערבים במה שנחשב לכתם השחור הגדול ביותר על התנועה האולימפית והספורט העולמי בכלל. והנה, דווקא יושב ראש ועד אולימפי גרמני, שהרצח נעשה על אדמת ארצו, הוא זה שעושה היסטוריה ומכניס את ידיו לאש, שרבים לפניו עשו הכל כדי להתחמק ממנה.
באופן פרדוקסלי המחווה הזאת העניקה לבאך נקודות זכות במדינה קטנה ושמה ישראל, עת עטף באהבה את אלמנות הספורטאים שניהלו את המאבק הזה מרבית חייהם, אבל בעולם ואפילו במדינתו הוא נחשב לאדם לא פופולרי ולאחד מהנשיאים השנויים במחלוקת של הוועד האולימפי הבין לאומי.
הוא נתפס כמי שכפה על היפנים את המשחקים הללו על אף חוסר רצונם המובהק של התושבים, הוא נחשב כמי שנוקט גישה סלחנית לרוסים ומאפשר להם להתחרות במשחקים הנוכחיים על אף עבירות סמים חמורות, יש ביקורת אדירה על המינויים שלו לוועד האולימפי ועוד היד נטויה.
אבל לראשונה בהיסטוריה אפשר לומר שלאחר שורה של ראשי ועד אולימפי בין לאומי, שאי אפשר היה להאשים אותם באהבה יתרה לישראל או לעם היהודי ושעשו הכל גם במשחקי מינכן עצמם כדי להשכיח את הטרגדיה הנוראית, ולהמשיך כאילו כלום לא קרה, באך הוא ידיד ישראל אמיתי, כזה שגם ביקר בה ולא רק שמע עליה מסיפורים וסביר להניח שימשיך לעשות זאת גם בתקופה הקרובה.
הפעם, ראוי שגורמים ממשלתיים ייפגשו עימו ויודו לו על מאמציו. הדיפלומטיה הספורטיבית הישראלית היא תחום שנמצא בחיתוליו נוכח חולשתו של הספורט המקומי. מוטב שנשיא המדינה חובב הספורט, ירים טלפון ויזמין את באך לפגישה בישראל. הוא הרוויח זאת ביושר.
מעגל הדמים שנפתח במינכן נסגר לפני עשרות בשנים עם עבודה משובחת של כוחות הביטחון הישראלים, אבל זה התדמיתי, הסמלי ובעיקר זה שמאפשר סוף סוף שקט נפשי לי"א המשפחות, נסגר רק בשבוע שעבר בטקס הפתיחה של המשחקים נטולי הקהל בטוקיו.