הפאנקרטיון היה האירוע הפופולרי ביותר באולימפיאדה הקדומה. שילוב בין היאבקות לקטטת רחוב - שכלל בעיטות, אגרופים, מרפקים, אחיזות, נעילות וחניקות. המתאבקים, כמו כל המשתתפים באולימפיאדה, עשו זאת בעירום מלא מרוחים בשמן זית. בפאנקרטיון היו רק שני חוקים: אסור לעקור או למעוך את גלגלי העיניים ואסור נשיכות. בספרטה היה מותר.
רוב הקרבות הוכרעו באמצעות הכנעת היריב, במקרים מסוימים - קרבות הסתיימו במוות. לא בכדי השתמשו במקביל בפאנקרטיון כאמנות לחימה קרבית בשירות הצבאות היווניים של העת העתיקה. הספרטנים בעמידתם האלמותית בקרב תרמופילאי הפגינו את מיומנות הפאנקרטיון כשנלחמו בידיים חשופות ובשיניים לאחר שחרבותיהם וחניתותיהם נשברו.
אחד הגיבורים הגדולים בתולדות האולימפיאדה הקדומה, ואחד המפורסמים שבהם, היה מתאבק פאנקרטיון בשם אריכאון. בקרב האחרון, באולימפיאדה של 564 לפנה"ס, נפח אריכאון את נשמתו אך הצליח לנצח. יריבו לכד את גרונו בין ירכיו באחיזת מספריים והביא למותו בחנק. אולם בטרם התפגר, שבר אריכאון את בוהן יריבו, וזה הרים את ידו לכניעה בשל הכאב. גופתו הוכתרה כמנצחת.
פילוסטראטוס "האתונאי" כתב כי אריכאון לא נכנע ליריבו רק משום שמאמנו צעק אליו: "איזו כתובת מצבה אצילית - 'הוא מעולם לא הובס באולימפיה'".
לכאורה, ניצחונו של אריכאון הוא אבסורד מוחלט - למות עבור תחרות ספורט? "אגוניסטיקה" הוא השם שנתנו היוונים לתחום תחרויות הספורט. המקור היווני - "אגון": סבל ויגון, המבטאים את מאמצי הספורטאי להגיע לשלמות, באימונים ובתחרויות. למונח משמעות כפולה, פיזית ונפשית, האתלט המזוקק הוא זה שעומד כראוי מול האתגר הדואלי.
אחד הרגעים בתולדות האולימפיאדה, בטח רגע שנחרט בזיכרוני, היה הדרמה בריצת המרתון לנשים באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. שמה של המנצחת במרתון לא חשוב (סמואלסון), אולם אין בן אנוש שצפה בסיום המרתון שישכח את השוויצרית גבריאלה אנדרסן שייס מדדה באלכסונים את הקילומטרים האחרונים. הצוות הרפואי הפציר בה שתפסיק, אך היא לא נכנעה וחצתה את קו הסיום. היא לא מתה בסוף, אבל האתוס דומה.
דומני שהעולם הוא אותו עולם. גם היום ספורטאים מוכנים ללכת רחוק, אפילו רחוק מדי, עבור הצלחה ולו רגעית. הגוף שבור וקרוע ממאמצים שאינו אמור לעבור, המפרקים שחוקים, השרירים בטראומה. אבל בסוף הכל בראש. זה ההבדל.
השבוע סימון ביילס, מתעמלת דגולה, פרשה בגלל סיבות מנטליות ודפקה לארה"ב מדליית זהב בטוחה. "אני חושבת שהבריאות המנטלית יותר רלוונטית בספורט כרגע. אחרי ההופעה שלי החלטתי שאני לא רוצה להמשיך. זו פציעה לגאווה שלי. אני צריכה להתמקד בבריאות המנטלית שלי". את מי אתם מעריכים יותר? את שייס או את ביילס?
הסופר הרומנטי הגרמני יוהאן ריכטר טען כי הזיכרונות הם גן העדן היחיד שאי אפשר לגרשנו מתוכו. נוסטלגיה בדרך כלל באופסייד מול האמת ההיסטורית.
האידיאל האולימפי המודרני מקלס את רוח האדם וגופו, ומעמיד מיתוס הומניסטי המטפח ערכים כמחויבות, הוגנות, תשוקה, הזדמנות אחוות עמים. אבל למציאות יש ריח רע מהפה. האולימפיאדה ככל תחרות אנושית מקדשת את הניצחון. ההישגיות ולא ההשתתפות היא העיקר.
הטענה כי האולימפיאדה המודרנית מעוותת את הרעיון האולימפי הטהור של המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, מגוחכת. האידיאל המודרני המקדש אחווה גזעית זר לתכנים של היוונים, שבזו לנשים, לעבדים ולזרים. באולימפיאדה הורשו להשתתף רק יוונים בני חורין וזו היתה חגיגה פגאנית של תחרויות בעירום גברי, פדרסטיות, סגידה לכאב וניצחון בכל מחיר.
הפסד היה השפלה נוראית ובשל כך לוו התחרויות בשערוריות שחיתות, שוחד, הימורים ועריקות בין ערים.
עם השנים, עלתה ופרחה השחיתות הממוסדת והגיעה לשיאה בימי הכיבוש הרומי של יוון. לשיא הגיעו הדברים בשנת 67 לספירה בעת שלטון נירון, הקיסר הפסיכופת שלאחר מות רעייתו סירס את עבדו ונשא אותו לאישה. בבגדיה. נירון גם אהב ספורט, במיוחד היאבקות נשים עם גמדים. הוא שיחד את השופטים כדי שיוסיפו לאולימפיאדה תחרות שירה, שבה כמובן ניצח. הוא אף הכריז על עצמו כאלוף מרוץ המרכבות אף שבתחרות עף מכרכרתו ולא סיים את המרוץ.
אגב רומי, הורדוס שלנו העניק בשנת 12 לפנה"ס תמיכה כספית למשחקים כדי לאפשר את המשך קיומם וזכה בשל כך לתואר היוקרתי של "אגונוטטס" יעני, "נשיא כבוד".
האולימפיאדה ביוון היתה אירוע דתי לא פחות מאירוע ספורטיבי. בין תחרות לתחרות המשתתפים הקריבו קורבנות לאלים, אך המשחקים עצמם היוו מטאפורה לקיום האנושי כפי שהיוונים תפסו אותו ובעצם כפי שכולנו.
החיים כמאבק בלתי פוסק, התשוקה, הרעש, הזיעה, התקווה, המאמץ והייסורים, הם מנת חלקו של המתחרה באולימפיאדה אבל גם בחיים. בסופו של יום, באולימפיאדה וגם בחיים עומדים על הפודיום מנצחים מועטים והמוני מפסידנים.
ליוונים הקדמונים, האלים היו סיבה ומסובב, לא היקום ולא האדם. תפיסת המוסר היתה שונה מהתפיסה היודו־נוצרית המונותאיסטית, או ההומניסטית, העומדת בבסיס המוסר המערבי. המיתולוגיה חושפת בפנינו מעשי זוועה שמבוצעים על ידי האלים עצמם - חטיפות, אונס, רצח, בגידות משונות, גילוי עריות וקניבליזם. הרוע האנושי מתגלם במעשי האלים. אם ביהדות ובדתות שנולדו ממנה האדם נולד בצלם האל ומנסה לחקות אותו, הרי שעבור היוונים, האלים נולדו בצלם האדם.
ואיך נולדה האולימפיאדה? קצת כמו הנגטיב לעקידת יצחק. פלופס היה בנו של טנטלאוס ונכדו של זאוס מלך האלים. יום אחד, החליט טנטלאוס כמעשה קונדס להכין מפלופס נזיד עבור האלים באולימפוס. טנטלאוס שחט את בנו ועשה ממנו פויקה. רק לאחר שמישהו נגס בכתף, הבינו האלים מהו הפרודוקט. מייד הוחיה פלופס והשתילו לו מפרק משנהב במקום הכתף. פלופס הפך לנער יפה תואר ולמאהב של פוסידון אל הים, שבתמורה לחסדיו העניק לו כרכרת ברזל משוכללת עם כנפיים.
חלפו שנים, פלופס זנח את פוסידון הפדרסט והתאהב בנסיכה היפודמיה, בתו של המלך אונמאוס. אבל אונמאוס הבטיח להעניק את היפודמיה רק למי שיצליח לנצחו בתחרות כרכרות. היה קאץ'. המפסיד היה מאבד את הראש. לאונמאוס, שהיה נהג הכרכרות הטוב בעולם, כבר היה אוסף בן 15 ראשים.
פלופס המאוהב הסכים לאתגר, אבל כדי להבטיח את ניצחונו הוא שיחד את מרטיליוס, הסייס הראשי של אונמאוס, שיחליף את ציר הארד בכרכרת המלך בציר שעווה. המרוץ החל והמלך אונמאוס תפר את פלופס, אלא שאז להטה השמש, ציר השעווה נמס, הכרכרה התפרקה והמלך אונמאוס נחנק למוות בין הגלגלים. פלופס המנצח התחתן עם הנסיכה ובאופן מאוד ספורטיבי הטביע את מרטיליוס שותפו לקנוניה. לאחר מכן ייסד את המשחקים האולימפיים לכבוד סבא זאוס.