שני גגות, שני רוצחים, 53 שנים. ולקח אחד שמסרבים ללמוד

53 שנים בקירוב מפרידות בין שתי התמונות הללו ושני הרגעים האלה. באחת - על הגג, נאביד אכרם, בן 24, במהלך הטבח באירוע הדלקת נרות חנוכה באוסטרליה. בשנייה - מחבל ספטמבר השחור על גג הכפר האולימפי במינכן, שנת 1972. 15 נרצחו בסידני, 11 נרצחו במינכן.

הדמיון בין שתי התמונות האלה אולי מקרי, גם אם מצמרר, אבל המעשים ומניעיהם זהים: טבח חסר הבחנה ביהודים חפים מפשע, בזירה שאמורה להיות כולה חיוביות ואהבת אדם. אחד טובח בספורטאים במהלך משחקים אולימפיים, שהם סמל בינלאומי של שלום ואחווה - והשני טובח באנשים שכל מבוקשם הוא לקחת חלק באירוע חג שכולו אור.

עוד משותף לשני הרגעים הללו: אוזלת יד מטלטלת ממש של משטרת גרמניה ומשטרת אוסטרליה. שילוב בין חוסר הבנה של האיום על יהודים באשר הם, לבין חובבנות וחוסר מוכנות ומיומנות להתמודדות עם סיטואציות טרור מבעיתות.

בישראל בוצע הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה - ועדיין ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו יהודים יצליחו לחוש בטוחים מפני אנטישמיות וטרור עיוור. ישראל היא גם החסם היחיד מפני שואה שנייה. ובינתיים, נדמה שבכל מדינה ואירוע נצטרך להביט על כל גג, כדי לראות אם יש שם מטורף שטוף שנאת יהודים עם תת-מקלע.