טיטאניק.
בכיר ישראלי, שנדרש השבוע לתוצאות בחירות האמצע לבתי הנבחרים בארצות הברית, ניפק אבחנה מעניינת. המלחמה באיראן, אמר, אמורה היתה להפיל את המשטר בטהרן. במקום זאת היא הפילה את הממשל בוושינגטון.
הנשיא טראמפ עדיין לא נפל, אבל השנתיים הקרובות שלו, האחרונות, בבית הלבן, יהיו שונות לגמרי מהשנתיים הראשונות. ההגדרה האמריקנית המקובלת היא "ברווז צולע", אם כי נדמה שחייו הפוליטיים של הנשיא יהיו סבוכים יותר: נתון בחקירות אינסוף, מוגבל בהחלטותיו, ומותקף בשיטתיות על ידי יריביו ותומכיו כאחד. טראמפ ייתפס בעיניהם כמי שאחראי למצבה של ארצות הברית; בהינתן הרכיב באופיו שמונע ממנו לקבל אחריות על משהו שנכשל, הוא יבקש לגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה לכתובת אחרת - ישראל.
הציוץ של סגן הנשיא, ג'יי.די ואנס, רימז על כך. ואנס מנה ארבע סיבות להפסדם של הרפובליקנים בבחירות, כפי ששמע לדבריו מאחד הסוקרים. "סיום המלחמה באיראן, התמקדות ביוקר המחיה, לשים את אמריקה לפני הכל, ולשנות את היחסים שלנו עם ישראל". במילים אחרות, שלוש מתוך ארבע הסיבות - המלחמה, השלכותיה הכלכליות והיחסים המיוחדים בין המדינות - הטילו על ישראל את האחריות לתוצאות הבחירות.
הדובר, למי ששכח, הוא לא רק סגן הנשיא האמריקני וגורם רב השפעה בממשל. הוא גם אחד מבכירי המפלגה הרפובליקנית שאמורה לחבק את ישראל בחום, ומי ששואף להיות מועמדה לנשיאות בבחירות הבאות. מבחינת ישראל מדובר בכישלון קולוסאלי: אחרי שאיבדה את המפלגה הדמוקרטית שהמתמודדים בה התחרו ביניהם במי מנאץ את ישראל יותר, עכשיו גם הרפובליקנים פונים נגדה.
עוד ייכתבו ספרים על הכישלון המחפיר, ובעיקר המסוכן והמדאיג הזה. על הבחירה לנטוש את המדיניות רבת השנים של דו-מפלגתיות לטובת תעדוף ברור של המפלגה הרפובליקנית, שהתנפצה לישראל בפנים. בנימין נתניהו, שהוביל את המדיניות הזאת ביחד עם מקורבו רון דרמר, נחשב תמיד למר אמריקה ולמי שמכיר אותה ואת הפוליטיקה שלה טוב מכולם. ההימור שלקח, בשם מדינת ישראל (ובשם יהדות ארצות הברית), עלה לה באמריקה.
בניסיון נואש להציל את הבחירות הודיע טראמפ על ביטול הסיוע הביטחוני לישראל החל בשנה הבאה, לדבריו ביוזמתו של נתניהו. הלסתות במערכת הביטחון (ולא רק בה) נשמטו. מתברר שנתניהו החליט להכפיל את סכום ההימור: במקום לפעול להידוק הברגים שמחברים בין המדינות, הוא החליט לשחרר אותם עוד. כדרכו, הוא עשה את זה בלי שום עבודת מטה ובלי שום דיווח. ומכיוון שהדברים נעשו בדרך עקומה ודווחו בדרך עקומה, קשה עדיין לאמוד את הנזקים שנגרמו.
כשטראמפ הודיע על ביטול הסיוע הביטחוני לישראל, הלסתות במערכת הביטחון נשמטו. מתברר שנתניהו הכפיל את סכום ההימור: במקום להדק את הברגים שמחברים בין ישראל לארה"ב, הוא החליט לשחרר אותם עוד. כדרכו, הוא גם עשה זאת בדרך עקומה - וקשה לאמוד את הנזקים שנגרמו
במשך שנים נהוג היה לומר שביטחון ישראל נשען על שתי רגליים מרכזיות: האחת, מה שמיוחס לה בדימונה. השנייה, התמיכה הבלתי מסויגת של ארצות הברית שהתבטאה לא רק בכסף ובאספקה בלתי נגמרת של אמל"ח וציוד, אלא גם בתמיכה מדינית במוסדות הבינלאומיים ובגב רחב של הציבור האמריקני. השדולה היהודית איפא"ק נחשבה תמיד ללובי מהחזקים בוושינגטון, שהשפיע על נשיאים ועל החלטות בבתי הנבחרים. מי שהתמודדו לתפקידים פוליטיים ברמה הארצית והמקומית התחרו ביניהם על קרבתה של איפא"ק, ועל הזמנתה לסיורים בישראל. בבחירות הנוכחיות הם התחרו ביניהם על ההתחייבות שלא לעבוד עם איפא"ק ולא לתמוך בישראל.
האובדן של ארצות הברית הוא לא עוד אירוע. מעבר להשלכות הכלכליות של הפסקת הסיוע (שלא ברור מתי תקרה), ולהשלכות הביטחוניות של ניתוק היחסים המיוחדים עם התעשיות האמריקניות, יש לו השלכות על מקומה של ישראל בעולם ובאיזור: בלי ארצות הברית בגבה יהיה קל בהרבה להטיל על ישראל סנקציות - כולל בארצות הברית, ויש כבר קולות רבים שקוראים לכך בגלוי - ויהיה מפתה בהרבה לתקוף אותה, ומפתה הרבה פחות לשתף עימה פעולה. ישראל תהפוך מצורעת, מה שעלול להוביל במהרה לניסיונות לפגוע ביכולותיה.
מעציב היה לשמוע השבוע את שופרותיו של נתניהו מצדדים בניתוק מארצות הברית. כאילו שיש לישראל יכולת להתקיים לבדה. כאילו שיש לה תחליף לגב האמריקני. כאילו שיש לה פתרון למצוקתם הגוברת של מיליוני יהודים בארצות הברית. כאילו ש"עם לבדד ישכון" זאת אסטרטגיה. כאילו שזה מעשי לחיות בסופר-ספרטה, להילחם במקלות ובאבנים ולקדם כלכלת קריפטו.
אלה רגעים אחרונים של הטיטאניק. מי שמחזיק בידו משקפת כבר רואה את הקרחון שהספינה משייטת לעברו, בעוד הציבור ממשיך לחגוג על הסיפון - משוכנע שהמסיבה לא תסתיים לעולם. ובכן, היא מסתיימת: בדיוק כפי שהזהירה הילארי קלינטון, ידידה גדולה של ישראל, בכנס "ישראל היום" בניו יורק בשנה שעברה. היא המליצה אז לישראל לשנות כיוון, לפני שיהיה מאוחר מדי. בישראל סירבו להקשיב, ועכשיו החורף מגיע - כמו שאמרו ב"משחקי הכס".
איראן.
סוד גלוי הוא שנתניהו דוחף ושואף לעוד סיבוב מלחמה באיראן. הוא רצה בכך בכל רגע מאז שהאש נעצרה באמצע אפריל, וביתר שאת ערב הבחירות לכנסת. לא ברור אם יקבל את מבוקשו כעת: דבריו של ואנס, שמתכתבים עם הסנטימנט הפנים-אמריקני, לא ממש מעודדים את המשך המלחמה. זה יקום וייפול על מצב רוחו של טראמפ, והאם יכפיל בעצמו את ההימור או ינסה לחתוך הפסדים.
ללא קשר להחלטתו של טראמפ, מתבקש לשאול מה מטרת המלחמה הנוספת. הציבור בישראל מובל, שוב, למערכה שיעדיה וסיכוייה אינם ברורים, מבלי שמתנהל על כך דיון ראוי - לא בתוך החדרים ובוודאי לא בציבור. מתוך ארבעה יעדים שהוצבו למערכה הקודמת - הפלת המשטר, השמדה (מרצון או באופן אלים) של תוכנית הגרעין, הפסקת ייצור הטילים והכטב"מים והפסקת הסיוע לפרוקסיז באיזור - הושג אחד (הטילים והכטב"מים), וגם הוא באופן חלקי משום שאיראן הצליחה מאז לשקם את מערכי הייצור שלה.
טראמפ טוען שסבב נוסף, אם ייצא לפועל, יהיה קצר וקטלני. מתבקש לשים על זה כוכבית: זה מה שהוא אמר גם במארס, וזה לא קרה. נתניהו מאמין שסבב נוסף, אם ייצא לפועל, יוביל להפלת המשטר. מתבקש לשים גם על זה כוכבית: זה מה שהוא חשב שיקרה גם במארס, וזה לא קרה. ואשר לגרעין, הלקח האיראני משני סבבי המלחמה הקודמים הוא הפוך: אסור לוותר על הגרעין אלא חובה להתקדם אליו ולהחזיק בו, כתעודת ביטוח למשטר כנגד מלחמות עתידיות.
בישראל בונים כעת על תיאוריית הדומינו. תקיפה עצימה ויעילה של התשתיות הלאומיות באיראן, שיורגשו בכל בית ויגרמו להמונים לצאת לרחובות ולפנות כנגד המשטר, בשאיפה שייפול. נדמה שאחרי הכישלון בחיזוי ההתפתחויות הפנים-איראניות בסיבוב הקודם של מארס-אפריל, מוטב להיות צנועים בהצבת המטרות ובצפיית פני העתיד. ובעיקר, נדמה שכדאי לקחת בחשבון גם התפתחויות שליליות: למשל שאיראן תשמיד, בתגובה, תשתיות לאומיות אצל שכנותיה במפרץ, מה שיגרום למשבר אנרגיה עולמי, לעלייה דרמטית במחירי הנפט, לזינוק נוסף ביוקר המחיה (כולל בארצות הברית), ולביקורת גוברת על ישראל כמי שגררה את האמריקנים לעוד סיבוב (ועוד לא דיברנו על הנזק למשק הישראלי, ועל הפגיעה הפיזית שתהיה בחיי אדם וברכוש בישראל).
בבחירה בין השלמה עם משטר קיצוני ותאב הרג ונקמה שחלילה יאחוז בגרעין, לבין הצורך לפעול נגדו גם במחיר פיזי, כלכלי ובינלאומי כבד, האפשרות השנייה עדיפה. וגם כאן, מתבקש לשים כוכבית: מערכה כזאת צריכה להיות מתוכננת טוב מכפי שנעשה במארס וגם כעת, כדי שתבטיח במידת האפשר את השגת יעדיה.
ערב היציאה לסבב הקודם, הזהירו באגף המודיעין של צה"ל - כולל במכתבים - שסיכוני המערכה גוברים על סיכוייה. שהמשטר לא ייפול, שהגרעין לא יושג, שמצר הורמוז עלול להיחסם, שהמפרציות ישלמו מחיר יקר. נתניהו סירב להקשיב, ושכנע את טראמפ ללכת איתו בניגוד לדעת בכירי הממשל שסברו שהביטחון העצמי שמפגינה ישראל מופרז. ובכן, התברר שוב שההימור שנטל נתניהו נכשל; את המחיר שילם טראמפ השבוע, וישראל תשלם מעתה בריבית דריבית. היחיד ששמח הוא המשטר באיראן: במקום להפיל אותו, ישראל חיזקה אותו.
בחירות.
ייאמר מייד: החשד לזיופים ולניסיונות להשפעה זרה בבחירות מחייבים חקירה יסודית וממצה. הוויכוח הוא על איך חוקרים, ואת מי חוקרים. ראש שב"כ, דוד זיני, ביקש לחקור את כולם, וכמה שיותר מהר. בדרך הוא היה מוכן להפעיל גם חלק מהיכולות המיוחדות של הארגון. היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, נאלצה להזכיר לו שיש כללים בדמוקרטיה וגם בחוק שב"כ. כמה מבכירי שב"כ צידדו בה, בהם ראש אגף החקירות ע' והיועץ המשפטי של השירות נ'.
בשיחות סגורות מתאר זיני את החשדות כדרמטיים: "לא אקדחים מעשנים, אלא יערות בוערים". ימים יגידו אם צדק באופן מלא, באופן חלקי בלבד, או כלל לא. הוא גם הביע פליאה מדוע נאסר על שב"כ לא רק לחקור ח"כים ערבים, שנהנים מחסינות, אלא גם את סביבתם. הגבלות כאלה לא הוטלו, לדבריו, בחקירות דומות בעבר, למשל של מקורבי נתניהו בפרשת קטארגייט.
בשיחות סגורות מתאר זיני את החשדות כדרמטיים: "לא אקדחים מעשנים, אלא יערות בוערים". אבל עם החמאה שיש לו על הראש, לא בטוח שנכון שהוא ייראה כשליח-מצווה של נתניהו
לא בטוח שההקבלה מתאימה, ולא בטוח שנכון היה שזיני ייראה כשליח-מצווה של נתניהו. ממילא יש לו ולארגונו לא מעט חמאה על הראש: תפקידם היחיד בבחירות האלה היה לשמור על ניקיונן. אם אכן היו זיופים והיתה השפעה זרה, הם נכשלו באופן שמחייב טלטלה עמוקה - כולל מסקנות אישיות. אם לא היו זיופים, זעקתו כעת מופרזת ומוגזמת, ועלולה להיחשד כניסיון לשנות את תוצאות הבחירות בדיעבד - בוודאי על רקע קביעתו של השופט סולברג שלא נפל בהן דופי.
זיני אומר שיפעל רק על פי החוק, כלומר על פי ההנחיות שקיבל ויקבל מהייעוץ המשפטי. יש לו השגות עליהן, אבל הוא מתחייב שלא לחרוג מהן. בסביבתו גם הביעו פליאה על דברים שיצאו לכאורה בשמו או מטעמו, מבלי שדיבר עם איש, וגם על האשמות שנשמעו - למשל הטענה שרעיית ראש הממשלה התקשרה לצרוח עליו. למי ששאל אותו השבוע, השיב שהוא לא שוחח עימה כבר חצי שנה, אולי יותר, ושגם את נתניהו עצמו תדרך רק באישורו של סולברג. "לאיזנקוט נמסר יותר מידע", אמר לבני שיחו.
כאמור, החשדות מחייבים חקירה ובירור. עם זאת, קשה שלא לתמוה על התפקיד שזיני ושב"כ ממלאים בקמפיין של נתניהו - שהתחיל עוד לפני הבחירות – על כך שהן נגנבו, ובעיקר על כך שהערבים הם אויבי המדינה. אם יש משהו שההצבעה המסיבית של ערביי ישראל לימדה הוא שרובם מבקשים להשתלב בישראל, לא להתבדל ממנה. במשך שנים זה גם היה האינטרס ששב"כ דברר בכל פורום אפשרי: אם לא נפעל לשילוב ערביי ישראל, אמרו בכיריו, נקבל אותם בתור אויב מבית.
ואי אפשר בלי מילה על המוסר הכפול. אין שום דרך וסיבה להצדיק התערבות זרה בבחירות, אם היתה כזאת. ובעוד הליכוד זועק חמס (תרתי משמע), נהנה נתניהו מֵאֵם כל ההתערבויות הזרות - מצידו של הנשיא טראמפ. ובעוד הוא דורש לחקור את הח"כים הערבים (ואפילו לכלוא אותם, כהצעתו של השר לביטחון לאומי), הוא העניק חסינות לטלי גוטליב. והרשימה עוד ארוכה; כאבי בטן, מסתבר, הם עניין סלקטיבי.
אחדות.
מאז שהתבררו תוצאות הבחירות התגבר השיח על הצורך באחדות, בטענה שלנוכח האתגרים שמצפים לישראל אין ברירה אלא לאחד כוחות מקרב הכוחות הפוליטיים שמייצגים את רוב הציבור. השבוע קרא גם נתניהו לאחדות, אבל בדרכו: בלי ויתור על שותפותיו לגוש, וכשהוא בראשות הממשלה.
זאת לא אחדות, אלא אחדות בתנאיו. עזבו את חוסר האמינות של נתניהו, שמעולם לא עמד באף הסכם (למתעניינים: בני גנץ). הליכוד אמנם זכה ביותר מנדטים מכל מפלגה אחרת, אבל 67 מנדטים הצביעו נגד נתניהו. ויותר מכך - אין ולא יכולה להיות שום אחדות עם בן גביר, שיש לו מניות משמעותיות בהשמדת הערך של מדינת ישראל.
אם נתניהו אכן מעוניין באחדות, הוא יידרש לוותר. בדיוק כפי שיריביו יידרשו לוותר. אם לא יוותר, יתברר שוב שהוא מעדיף את עצמו על המדינה. זה עד כדי כך פשוט, ומצבה של ישראל עד כדי כך מורכב. שחור או לבן. הוא או אנחנו. ישראל בחרה בשבוע שעבר. עכשיו תורו של נתניהו לבחור.
