עם נתניהו ואיזנקוט: טראמפ יכול לסגור את עסקת השלום החשובה מכולן

נשיאים ורוח

לאורך בחירות 2015 הסתובב יצחק הרצוג, יריבו של נתניהו במרוץ לראשות הממשלה, ופרש את התוכנית לניצחון על נתניהו. דובר על "פער פסיכולוגי" בין שתי המפלגות הגדולות, דובר על קואליציות מורכבות שמשתרעות מאום אל-פחם, דרך מצביעי הפריפריה של כחלון ועד נוקדים של ליברמן. בסוף זה תמיד הגיע לכך שנתניהו יבין שהפסיד בפער גדול ויפרוש. אני זוכר שאמרתי להרצוג שבסוף, אי אפשר לבסס תוכנית קרב על האמונה שהג'ודוקא היריב יבצע בעצמו איפון.

כעת, כשהוא בתפקיד אחר, ינסה הרצוג להפוך את הווזארי - ניקוד שלילי לנתניהו - לא לאיפון אלא לתיקו מוסכם. לבד הוא יתקשה להצליח. אבל הוא יידרש לשיתוף פעולה עם נשיא ארצות הברית. הבית הלבן עוקב אחר הנעשה בישראל, ומתלבט אם לקפוץ לשלולית המקומית.

ממשלת אחדות היא לא רק צורך ישראלי אלא תשתית קריטית להבטחת יציבות במזרח התיכון: היא מפחיתה את הלחץ האירופי לעיצומים, מקלה על מרחב התמרון הישראלי בשורת חזיתות, ומסייעת בכך לטראמפ לגבש בריתות רחבות יותר בדרכו לעיצוב המזרח התיכון והעולם גם יחד. הסכמה לאומית רחבה תקל מאוד על עיצוב מחדש של עזה, על השגת הסדרים טובים בלבנון ובסוריה, ועל התקרבות לשלום עם סעודיה. נתניהו לא יתלהב, איזנקוט יירתע, אבל אם מישהו יוכל לעשות זאת, זה רק טראמפ. התערבות זרה בענייני פנים היא דבר בעייתי, אבל כשהיא נעשית לטובת צד אחד. כאן, כאשר מדובר בחיבור בין שני האגפים המרכזיים בחברה הישראלית, זה עניין אחר.

לכן, אחדות בין נתניהו לאיזנקוט היא לא רק צורך ליציבות מדינת ישראל אלא גם להבטחת המאמץ הכולל של המלחמה המזרח-תיכונית שארה"ב וישראל מצויות בעיצומה. בהזמנה מהירה של נתניהו ואיזנקוט לבית הלבן, הוא אולי היחיד שיוכל לסגור את עסקת השלום החשובה ביותר של המאה ה-21 - הפעם, שלום בית.

ולמציאות בהרחבה

נפש האדם היא דבר מוזר. בבחירות ספטמבר 2019, כשגוש נתניהו ירד ל-55 מנדטים והליכוד ל-32, השתרר אבל כבד בליכוד. שבע שנים אחר כך, הגוש עומד על 53 מנדטים, מפלגתו על 27, אבל את החיוכים שם קשה למחוק מהפרצוף. הכל עניין של ציפיות, כמובן. ליברמן הבטיח בפתח הבחירות "63, 64 מנדטים ציוניים". אחר כך דיבר איזנקוט על "58 ציוניים" וממשלת מיעוט. השבוע האחרון עוד עמד בסימן "רוב יהודי מובהק" או 61 יחד עם רע"ם, רק כדי לגלות שמאמץ חסר תקדים הסתיים מרחק שנות אור אפילו מהתרחיש הזה. ולכן, מבחינת נתניהו, יש תוצאות יפות ממנה - אבל אין יפות כמוה.

החשדות הדרמטיים בעניין קניית הבחירות על ידי קטאר מקרבים מאוד את האפשרות לבחירות חוזרות. כל בר דעת שמבין משהו בבחירות יודע שאין זינוק כזה בשיעורי ההצבעה בלי מבצע חד-פעמי אדיר ממדים, יהא חוקי או לא חוקי. אי אפשר לשחזר אותו שוב, בטח כשעינו של השב"כ תהיה הפעם פקוחה.

בגוש השינוי חושדים שנתניהו דוחף לממשלת מעבר ולבחירות בכל הכוח. המצב הנפשי המדויק יותר של ראש הממשלה הוא שהוא אדיש לקיומן של בחירות כאלה. זאת אומרת, אין לו בעיה לצרף את איזנקוט, בנט או ליברמן לממשלה, אבל הוא אינו מתכוון לשלם להם באף מטבע קשה: לא ועדת חקירה ממלכתית, לא חוק גיוס, לא סילוק בן גביר ולא תיק המשפטים. רוצים לבוא? בבקשה. כמו עוד שותפים בבלוק. איזנקוט רואה בנתניהו סכנה. נתניהו רואה באיזנקוט מטרד.

ממשלת מעבר נחשבת יצור משותק, נטול יכולת משפטית לקבל החלטות לטווח הארוך או למנות נושאי תפקידים בכירים. אבל עבור נתניהו יש בה דווקא יתרון גדול. ראשית, אי אפשר להפיל אותה. אין את הסכנה השבועית של הצבעת אי אמון, שותפים לא יכולים להציק ולאיים, והכי חשוב: עדיין אפשר לעשות מלחמה ועדיין אפשר לעשות שלום. אלה בדיוק הנושאים שחשובים לו: איראן, סעודיה, עזה, לבנון.

המזל שיחק לנתניהו ביותר מחזית אחת. בין אם ההצבעה הערבית המטורפת הושגה באמצעים כשרים ובין אם לאו, מי שעמד מאחוריה רצה להביא להפלת נתניהו. בפועל, היא רק קירבה את הישרדותו. גם הפעם, הם הצליחו יותר מדי.

האחראים והמשעממים

בני משפחתו החרד"לים של עובד ציבור בכיר התקשרו אליו בבוקר לפני הבחירות והסבירו לו ברצינות רבה שנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, צפוי כנראה לדבר תוך שעות עם מנהיגה הרוחני של מפלגת נעם, הרב טאו, ולבקש ממנו לפרוש מהמרוץ לטובת נתניהו. "הרב, אגב, יסרב", הם ידעו לבשר.
בסוף, טראמפ לא התקשר.

שיגעון הגדלות, השאננות, אובדן הקשר עם המציאות - כל אלה אפיינו לא רק את נעם או את וינטר; הם היו משל למחנה שלם שחשב שהוא במרכז העולם ואיבד קשר עם המציאות. תוצאות הבחירות בתוך הגוש החזירו כמעט את כל מרכיביו לגודלם האמיתי. מפלגת נעם התרסקה לכמה אלפי קולות ואיבדה לא רק את מקומה בכנסת אלא גם את שאריות כבודה העצמי. עופר וינטר שרף כמאה אלף קולות שרובם הגיעו שרופים מהבית - עיקרם כבר הצביעו לאיילת שקד ב-2022.

איתמר בן גביר חלם על מספר דו-ספרתי של מנדטים עד שלא התאפק והתעמת חזיתית עם נתניהו. זו היתה טעות קשה שלידתה ביוהרה וסופה בכישלון. מהחלומות על עשרה מנדטים נותרה טלי גוטליב. היא לא תהיה שרת משפטים והוא לא יהיה שר ביטחון. עופר וינטר התאדה, הנדל יוכל להתפנות להמשך שירות המילואים.

בתוך הכאוס הנרקיסיסטי וחסר המודעות התגלה בימין המבוגר האחראי: הליכודניקים, רובם מסורתיים ומזרחים שהכריעו את תוצאת הבחירות. מחולון, מבת ים, מראשון לציון, מהפריפריה. אנשים שילדיהם הם רוב צבא ההגנה לישראל. אלה שכונו ביביסטים, עדר, אלה שניסו לפסול אותם במסווה של התנגדות ליו"ר מפלגתם.
בניגוד לציונות הדתית שעפה על עצמה, הם לא התחבטו שנתיים בין רסיסי מפלגות, לא שרפו קולות, ונהגו באחריות משעממת ולא בהיבריס.

ביום שלישי הם הלכו בשקט מוחלט לקלפי. כל כך בשקט, שהסקרים פספסו אותם (18 מנדטים לליכוד, זוכרים?) והמדגמים לא עלו עליהם. מן הסתם, גם בגלל שהתקשורת ריקה מאנשים כמותם, לא הבינה מעולם מה חשוב להם ומה מעניין אותם. היא סברה שהם יצביעו למועמד יריב בגלל מוצאו, כאילו אשכנזי רמת השרון הצביעו לנתניהו בגלל שפעם קראו לו מיליקובסקי. המשך ההתעלמות מהציבור העצום הזה לא יוביל לדבר מלבד עוד נפילה על האף.

בסוף היו בחירות

נכון למועד כתיבת שורות אלה, ובניגוד לתחזית בחשבון הטוויטר של ראש הממשלה, תל אביב טרם הושמדה בפצצת אטום. נבואת זעם אחרת, בעלת תאריך תפוגה ספציפי, כבר הופרכה השבוע, עם סגירת הקלפיות.
מדובר באוסף תבהלות יוצא דופן בהיקפו שהושמע במהלך השנה האחרונה ביחס לשיבוש הבחירות וסיכול בחירת העם בידי נתניהו ואנשיו; אם תרצו - פצצת אטום על הדמוקרטיה.

בקצרה, נטען שהבחירות יבוטלו או יידחו באמתלה ביטחונית; שגם אם יתקיימו בסוף, ההצבעה החופשית תסוכל באמצעים אלימים; שאם איכשהו תתאפשר הצבעה חופשית - הממשלה תאסור את ההכרזה על התוצאות; ושגם אם תהיה הכרזה - בריוני הקואליציה יתנפלו על הכנסת וימנעו את המהפך.

כמו בהתקף חרדה שמתפתח לאיטו, כותבי עיתון "הארץ" ומקביליהם בתנועות המחאה המציאו לעצמם תרחיש אימים ואז ניפחו וניפחו אותו לאורך חודשים. "קיימת סכנה ממשית שנתניהו וחבריו יעשו הכל כדי לדחות את הבחירות", קבע "הארץ" לפני כמעט שנה. "ואם יקיימו אותן, אנחנו צפויים למעשי זיוף, אלימות ועיוות התוצאות". בשלהי החורף כבר דיווחו שם על "עידוד לאלימות ביום הבחירות בקלפיות רגישות שיסומנו מראש בידי מיליציות ימין של מרדכי דודים למיניהם" (פברואר). כעבור יומיים הפכה ההשערה לעובדה, ומאמר בעיתון כבר קבע ש"הרחוב לא יופקר לחסדי המיליציות הביביסטיות־פאשיסטיות מיסודם של מרדכי דוד, רועי סטאר ורמי בן יהודה".

ההפיכה המשטרית (הפעם אמיתית, מסתבר) נועדה להתבצע ביבשה וגם באוויר: "הארץ" דיווח ברצינות גמורה שגורמים בצמרת משרד התחבורה דנים בדרכים "לצמצם ככל הניתן את מספר הטיסות הלא סדירות לישראל בימים שלפני הבחירות לכנסת, בניסיון להקשות על ישראלים להגיע להצביע". איך? כמובן: "על ידי הגבלת מספר רצועות הזמן, הסְלוֹטים, שיוקצו לכל טיסה. רשות שדות התעופה היא זו שמקצה את הסלוטים, ומטוס לא רשאי להמריא ארצה מבלי שקיבל סלוט. אפשרות נוספת היא להגביל את מספרן של הטיסות המגיעות ארצה בשל מצוקת החניה בנמל התעופה בן־גוריון, שנגרמה בשל נוכחות מטוסי התדלוק של ארצות הברית במקום".

משהתברר, למרבה האכזבה, שהטיסות נוחתות בזמן ללא הפרעה, התפנו שם להזהיר מ"תסריט שבו הממשלה תכפור בתוצאות הבחירות, וחבריה יסרבו לפנות את מקומם". אהוד ברק, ראש וראשון להפצת תבהלה, אפילו הקים ארגון חשאי של קשישים אשכנזים בעלי עבר ביטחוני, זאת כדי להגן מתרחיש שבו "נתניהו או אנשיו ידאגו לשלוח אנשים לפרוץ לכנסת ביום הבחירות ויציתו פתקי הצבעה שיגיעו מהקלפיות כדי לחבל בדמוקרטיה".

בפרוש עלינו כנסת חדשה, האם אפשר לבקש להרפות מעט מזריעת הפאניקה חסרת הבסיס? שבענו ממצעדי שפחות מגוחכים, נשים עדיין מורשות לצעוד ברחובות ישראל ללא הפרעה, הג'ינג'ים טרם חוסלו ברוב מקרי ושמאלנים לא נכלאו. כמובן, אין לאבד תקווה: יום אחד, אולי באמת כל זה יקרה.