הם היו "הרוב" במחאות נגד הרפורמה ו"הרוב" במחאות בעד החטופים, הם "הרוב" שרצה להחליף את הממשלה ו"הרוב" בסקרים כמובן ניבאו להם ניצחון חסר תקדים. ואז הגיעו תוצאות האמת והיכו את כל התחזיות - כשהתברר באופן מפתיע שיש כ־1.2 מיליון מצביעי ליכוד שאיש לא סקר, שאיש לא ספר.
הסוקרים פספסו אותם במדגמים אמנם, אבל התקשורת כולה התעלמה מהם במשך ארבע שנים תמימות מאז תוצאות הבחירות הקודמות. מפלגת הליכוד זכתה במספר המנדטים הגבוה ביותר בבחירות לכנסת ה־26, יותר מצביעים אגב מאשר בבחירות לכנסת ה־25. אז איפה הם היו?
האם זו התעלמות מכוונת או הטיה של מי שנמצאים בחוגים הגבוהים?
פרופ' אורי כהן, סוציולוג והיסטוריון של החברה הישראלית מאונ' תל אביב, חושב שגם וגם. למעשה, מבחינתו מדובר בהמשך ישיר של תהליך חברתי אשר מלווה את ישראל עשרות שנים - העלמת המזרחים מהתודעה של האליטות, ומאוחר יותר גם העלמת מצביעי הליכוד. "הסקרים המעוותים שמפיצים פעם אחר פעם הם ביטוי להטיות פוליטיות ותרבותיות שאני רואה לאורך שנים, מאז 1981", הוא אומר. "לא כי מדובר באנשים רעים, הם פשוט לא רואים אותנו כקבוצה. הם לא מאמינים שזו קבוצה רציונלית. את יכולה לקרוא לזה גזענות או הטיה תרבותית, איך שאת רוצה".
פרופ' כהן לא מדבר על מעידה חד־פעמית, כאמור, אלא על הטיה של אליטות שחיות במעין בועה משל עצמן. שם מצביעי מחל פשוט לא קיימים. "יש פה הטיה פוליטית קבועה של בחינת חסר - מתבוננים ולא רואים אותם". כדי להבין את הטענה שלו צריך להתרחק לרגע מהקלפיות. לדבריו, האליטות בישראל התרגלו במשך שנים לראות את המזרחים בתפקידים מוגדרים מראש: נותני שירותים, עובדים, מי שנמצאים בתחתית ההיררכיה החברתית. הם יכולים לתקן את המכונית, לנקות את הבית או להפעיל את המפעל, אבל כשהם מבקשים לקחת חלק בעיצוב המרחב הפוליטי והתרבותי - הדלתות נסגרות.
"הם רואים אותנו כקבוצה שכנועה להם", אומר פרופ' כהן. "הם קודם לא רואים אותך, ואחרי שהם מגלים אותך - הם בזים לך ושונאים אותך. פעם חשבתי שזה רוע, אבל זה לא. זו התנכרות". הוא מכוון למשל לתופעה הבזויה באווירת פוסט־בחירות ברשתות החברתיות, ששם הציגו בין לעג לזעם על הבחירה בליכוד בעיקר בפריפריה, אם כי מצביעי הליכוד במספרים הגדולים מגיעים מ־15 ערים גדולות, חלקן גם במרכז הארץ.
תכירו: אשקלון
קחו, למשל, את עיתונאי תאגיד השידור הציבורי לשעבר שרון עידן, שכתב השבוע בטוויטר: "אזקק לכם את התסכול הפשוט: הציבור המשכיל העובד מסבסד בכספו ערים נחשלות, ובקלפי חוטף מהן כאפה מצלצלת. ההצבעה בשדרות ובקריית שמונה מוכיחה שוב איך ברית של פופוליזם ונבערות שמצביעה כמו עדר, דורסת את הציבור שבפועל סוחב אותה על גבו". חזרתי אחרי הדברים האלה לאחד ממצביעי הליכוד, עורך העיתון המקומי בשדרות אורי גבאי, שרק בשבוע שעבר מעל גבי עיתון זה הסביר שיש עיוורון תקשורתי ביחס אליהם.
"התקשורת הגיעה לכזה עיוורון כי הם לא יצאו מגבולות האולפנים. הם לא ראו את הציבור בחוץ, שלא נמצא רק בשדרות אלא גם בערים הגדולות", אמר גבאי והתייחס גם לדבריו של עידן ודומיו. "בשדרות לא חיים את הטוויטר. בתקשורת בזים לשדרותים ולמי שגרים בקריית שמונה, זה ידוע. הזלזול הזה בתושבי שדרות, כאשר אחרי אוסלו והתוצאות שלו הם לא הפכו לשמאלנים. מה הצביעות הזאת? תושבי שדרות הם ימנים, בזה הם מאמינים".
הבוז העמוק בקרב אנשי שמאל למצביעי הליכוד כ"ציבור לא יצרני" מפספס בעיוורונו את מעמד הביניים המזרחי הרחב - משכיל, בעל נכסים ושאיפות, שאינו מבקש עוד רק להשתלב במערכת הקיימת, אלא גם להשפיע על ניהולה. "קם מעמד בינוני מזרחי חזק. אנשים חזקים שיודעים לנהל את חייהם. האנשים האלה הם אנשים רציונליים שרוצים להתקדם ולהשתתף בעיצוב המרכז הפוליטי והתרבותי של החברה הישראלית", אומר פרופ' כהן.
את ההתפתחות הזאת הוא מוצא גם בערי הפריפריה, באשקלון למשל, שבה נבנו שכונות חדשות ונוצרו מוקדי צמיחה כלכלית. "את מבקרת באשקלון? רואה את ההתפתחות? הם לא מכירים", הוא אומר. מבחינתו, מדובר באותה תופעה שמצאתי גם בשדרות: אנשים שמביטים על העיר שלהם ורואים התפתחות, שינוי והתקדמות, בעוד מבחוץ ממשיכים לעיתים לדבר עליהם כאילו נותרו תקועים בשנות ה־50. "מאז 2015 אפשר לקרוא למצביעי הליכוד 'הבלתי נראים'", מסכם כהן. "עובדים, חיים, ולא רואים אותנו. אנחנו השקופים".
סקרים בשירות הליכוד
לא כל הסוקרים הציגו אותה תמונה לפני הבחירות. גם הפערים בין המדגמים ב־14 לאלה בערוצים 13-12-11 היו גדולים. אבל דווקא משום כך השאלה אינה רק מדוע סוקר אחד טעה ואחר הצליח יותר. השאלה היא כיצד נוצר מצב שבו תוצאות מסוימות התקבלו כמובן מאליו, בעוד האפשרות שהליכוד עודנו מחזיק בבסיס תמיכה רחב נראתה לתקשורת המיינסטרים כאירוע בלתי סביר בעליל. לצד פרופ' כהן שמציע הסבר סוציולוגי, הסוקר צוריאל שרון, מנכ"ל ובעלי דיירקט פולס וסוקר i24NEWS, שהציג השבוע את המדגם הקרוב ביותר לתוצאות האמת, מציע הצצה אל הכשל המקצועי מבפנים.
"כל ארבעת הערוצים חיו בתיבת תהודה משל עצמם", הוא אומר. "וזה לא מסתכם בזה שלערוץ יש אג'נדה. ברגע שאתה כסוקר נמצא בסביבה הומוגנית, יש לזה השפעה אדירה על מה שאתה רואה ושומע. זה מייצר השפעה בלתי מודעת ועשוי לשבש שיקול דעת". שרון אינו טוען בהכרח שהסוקרים ישבו בחדר סגור והחליטו להעלים במכוון מצביעי ליכוד, אך הטענה שלו מטרידה לא פחות: לעיתים לא צריך להטות נתונים בכוונה כדי להגיע לתוצאה מוטה. מספיק לחיות בסביבה שבה כמעט כולם חושבים באופן דומה, צורכים את אותם מקורות מידע ופוגשים את אותם אנשים.
"לא רואים את הליכודניקים בפאנלים, על המסכים או בסביבת העבודה של הערוצים האלה ברובה המכריע", הוא אומר. "יכול להיות שכל עובדי חדשות 13 מצביעים לדמוקרטים, אבל זה לא בסדר כשאתה מושפע מזה". הנה הבעיה כולה במשפט אחד. עיתונאים וסוקרים אינם נדרשים להצביע למפלגה מסוימת כדי לסקר אותה באופן מקצועי. הם כן נדרשים להכיר את הציבור שמצביע לה. לא כקוריוז, לא כאייטם צבעוני ערב בחירות, ולא כקבוצה שצריך להסביר שוב ושוב מדוע היא ממשיכה לתמוך בנתניהו. פשוט כציבור ישראלי שיש לו תפיסת עולם, סדר עדיפויות והיגיון פוליטי משלו.
שרון מספר כי כבר במהלך מערכת הבחירות הזהיר עמיתים למקצוע מפני המספרים הנמוכים שהוצגו לליכוד. "התרעתי בפני חלק מהעמיתים שלי בעיקר על הליכוד. הליכוד ברצפה לא יורד מ־25 מנדטים. איך אתם מורידים מתחת ל־20? אמרתי את זה לטובת המוניטין המקצועי שלהם". לדבריו, אי אפשר לתלות את כל הפערים שנוצרו רק בשיעורי ההצבעה. "כשאתה מוצא פער כזה בסקרים האחרונים, זה לא רק שיעור ההצבעה שזז, אלא איפה הם שמו את כל המתלבטים".
ויש גם את שאלת התנועה בין הגושים. שרון סבור שחלק מהסוקרים לא זיהו נכון את השינויים בדפוסי ההצבעה, ובמיוחד את ההבדל בין מעבר של מצביעים בתוך המחנה לבין שינוי זהות פוליטית עמוק. "אנשים במדינה זזו ימינה, אבל מצביעי שמאל שעברו להצביע לבנט ולליברמן זה מבחינתם מעבר ימינה. ואת זה לא קראו נכון. אף אחד מהצדדים לא ראה את הדבשת שלו". ובזמן שבאולפנים התנהל הדיון על קריסת הליכוד, במטה המפלגה התנהלה, לדברי היועץ האסטרטגי אלירן נמרוד סבח, מערכה שקטה ומדויקת הרבה יותר.
"הסקרים במדינת ישראל הפכו להיות סוג של מורי דרך. הם משפיעים על הבוחרים במקום לשקף את עמדותיהם", הוא אומר. "הסקרים הפכו להיות כלי שרת של הערוצים. הם בעצם משרתים את האג'נדה של הערוץ", סבח הולך רחוק יותר משרון. מבחינתו לא מדובר רק בהטיה בלתי מודעת, אלא גם באינטרסים של כלי התקשורת ובניסיון להשפיע על תודעת הבוחרים. טענתו משקפת באופן מדויק את חוסר האמון העמוק שנוצר בין חלקים בציבור לבין מי שאמורים לתווך עבורם את המציאות הפוליטית.
אלא שכאן מגיע החלק המעניין באמת. לדברי סבח, הסקרים הנמוכים דווקא שירתו את הליכוד. "הסקרים השקריים האלה שנתנו לליכוד 18 ו־19 מנדטים, עשו טוב לליכוד. הם פשוט הדליקו את הבייס", הוא אומר. "הליכוד השתמש בזה שהם הורידו את המפלגה למקום הזה, וככה הם בעצם הדליקו את האנשים".
הלו, זה ביבי
סבח מתאר מערך דאטה רחב היקף, שבאמצעותו עקבו במטה הליכוד אחר מאגר עצום של תומכים פוטנציאליים. כמי שמכיר את מערכות הדאטה הללו, מעיד סבח כי הסכנה לאיבוד הקולות בליכוד היתה קיימת כאשר בתחילת הקמפיין זוהו כ־300 אלף מצביעים שזיקתם לליכוד התערערה בעקבות 7 באוקטובר. חלקם ביקשו לעבור למפלגות ימין אחרות, אחרים שקלו להישאר בבית, והיו גם מי שאיבדו אמון במפלגה לחלוטין - הוא מתאר.
אך במקום להניח שהמצביעים הללו אבדו, כמו שהניחו הסוקרים, הליכוד פעל לאתר אותם מחדש. סבח מתאר מיליוני הודעות, סבבים חוזרים של פניות, מוקדי טלפונים ומערך פעילים שהזין את מערכת המידע לניטור בוחרים במידע על מידת התמיכה והנכונות להצביע. לדבריו, דווקא כאשר התפרסמו סקרים שהעניקו לליכוד 17 או 18 מנדטים, נרשמה התעוררות במערך התומכים. פעילים הוסיפו בני משפחה, מצביעים מאוכזבים שבו להזדהות עם המפלגה, ורשימות התומכים הלכו והתעבו.
כך נוצרה תמונת מציאות כפולה: באולפנים הליכוד איבד מצביעים, ובמטה הליכוד ניסו להשיב אותם אחד־אחד. ביום הבחירות עצמו, חושף סבח, נתניהו, שבמערכות בחירות קודמות נהג לצאת לשטח, להגיע למעוזי הליכוד ולקרוא למצביעים לצאת מהבתים, נעלם הפעם למשך שעות ארוכות מעין הציבור. לדברי סבח, לא מדובר היה בהפסקה מהקמפיין, אלא בדיוק להפך. "ראש הממשלה נכנס לחמ"ל של הליכוד, ובעצם הוא ישב על לוח הבקרה של 15 ערי הליכוד הגדולות, ששם היה כבר הכוח המרכזי שהניע לפעולה את מיליון האנשים האלה".
לדבריו, נתניהו עקב באופן אישי אחר שיעורי ההצבעה באזורים שבהם רוכזו תומכי המפלגה, ובמקומות שבהם זוהתה הצבעה נמוכה התקשר לפעילים המרכזיים ודרש מהם להגביר את המאמצים. "אם המערכת זיהתה שבבת ים יש שיעורי הצבעה נמוכים, אז ראש הממשלה בכבודו ובעצמו הרים טלפון לפעילים המרכזיים בבת ים ואמר להם: תקשיבו, אתם לא עושים את העבודה". סבח מספר כי הליכוד הפעיל ביום הבחירות יותר מ־6,000 עובדים, שהגיעו לבתי מצביעים מזוהים כדי לעודד אותם לצאת לקלפיות. "לא הלכו סתם לאנשים", הוא מדגיש. "הליכוד עבד פה עם מערכות מאוד־מאוד מקצועיות בבחירות האלה".
במילים אחרות, בזמן שהמערכת התקשורתית ניסתה להבין לאן נעלמו מצביעי הליכוד, המטה הפוליטי ניהל מאמץ ממוקד למצוא אותם בבית ולהביא אותם לקלפי. "זה היה הניצחון השקט של הליכוד", אומר סבח. "אנחנו ידענו שנקבל סטירה במדגמים וגם בסקרים. אבל אנחנו עבדנו, אנחנו נתנו עבודה". בשיחות האלה עם סבח, פרופ' כהן, שרון וגבאי מתגלה נקודת העיוורון של התקשורת אל מול ציבור מצביעי הליכוד ככזו שמלווה אותנו לא רק במערכות בחירות אלא לאורך זמן, אך נחשפת במלואה כשאנשים שקופים הופכים לפתק בקלפי ומשם למספרים. יותר ממיליון בוחרים.
ומה עם הקיבוצניקים?
ייתכן שזה לב העניין. חלקים בתקשורת הישראלית התרגלו לראות בהצבעה לליכוד תופעה שדורשת הסבר, בעוד הצבעה למפלגות אחרות מתקבלת כהכרעה טבעית ולגיטימית. מדוע מצביעי נתניהו ממשיכים לתמוך בו אחרי 7 באוקטובר זו שאלה ראויה. אבל כך גם השאלה מדוע מצביעים אחרים ממשיכים לדבוק במנהיגיהם ובתפיסותיהם אחרי כישלונות מדיניים וביטחוניים. את שתי השאלות צריך לשאול באותה מידה של סקרנות, לא באותה מידה של חשדנות.
אורי גבאי מתייחס למרחק הרב בין האולפנים לשדרות ולשיעורי ההצבעה הגבוהים לליכוד כמידע נגיש, למי שרק מבקש לראות אותו. "אמרתי לך כבר לפני שבוע: מה שהיה הוא שיהיה. בשדרות, בנתיבות ובאופקים הציבור הצביע לימין כמו שבקיבוצים בעוטף הוא המשיך להצביע מרכז־שמאל, וזה לא השתנה אחרי 7 באוקטובר וזה לא ישתנה בעתיד. הליכוד שתה את הקולות של בן גביר וקצת של ש"ס בבחירות האלה, כי בסוף כולם הבינו שהמטרה זה להפיל את נתניהו, לא את הליכוד, ובדרך לשם עושים הכל. עד כדי כך שאנשי ימין הפכו לאנשי שמאל. ליברמן, עם כל ההשמצות, הוא לא איש שמאל בבסיס שלו, וגם לא בנט. באמת - השמאל לא התחזק בבחירות האלה".
אני חוזרת למסה של הדברים של פרופ' כהן, שמסכמים את התופעה, ומניחה אותם כאן: "אלה האנשים שלא רואים אותם, שהם המסד של כל החברה המודרנית. זו התפיסה של הילארי קלינטון על ה'אספסוף', תפיסה של אנשים שהם לא נוכחים בעולם, הקבוצות של מעמד הביניים הגבוה ולכן הם לא רואים אותם. דן הורוביץ, סוציולוג, כתב על שנות ה־50 שבפאתי הערים הגדולות צמחו שכונות עוני ומעברות ולא הכירו בהן. אם נלך למוזיאון רבין אני ואת", הוא מציע לי, "נראה שם תערוכה על חייו של יצחק רבין כדי להראות את מדינת ישראל. בתוך המסע הזה, בתחנות חייו, את ואני מוצגים פעמיים בתמונות - פעם בוואדי סאליב ופעם בפנתרים השחורים. הגברת אביטן, אדון בוזגלו ומר כהן מוצגים כאנומליה".
ומשנות ה־70 ועד לישראל 2026 - כאילו דבר לא השתנה. "הסיסמה בקפלן היתה - 'ארצי שינתה פניה'. מה זה השינוי? זה ראשון לציון, פתח תקווה, נתניה. זה לא שינוי פרסונלי. זה מה שהיה בדור של ההורים של אנשי קפלן שקיבלו משרות ופרוטקציה, ועכשיו כשמצביעי הליכוד רוצים חלק במעטפת הזו של ניהול מדינת ישראל, להוביל רפורמה משפטית למשל - זה ארצי שינתה את פניה. זאת בדיוק הבעיה של השמאל, שהוא חי בעבר. לכן הוא נתקע ב־48', אז הם היו בהנהגה של הרוב. אבל ברגע שהם זנחו את התזה של בן־גוריון ממעמד לעם, וראו בעצמם רק נציגי הקיבוצים והמרכז - הם איבדו את העם. כיום הם כבר לא רואים את העם".
