הבחירות לא יבוטלו. למי נוח ליצור תחושה שכן?

לאחרונה נדמה שלא חולף כאן יום מבלי שתצוץ ראיית זהב חדשה, כביכול חותכת וחד־משמעית, לניסיון לבטל את הבחירות או לכל הפחות לדחותן. מכוני מחקר, מערכות עיתונים וחברי כנסת מגויסים כולם לפרויקט זיהוי הדרכים המדויקות, שבהן מתכנן ראש הממשלה בנימין נתניהו להעביר את הדמוקרטיה הישראלית למצב הולד.

נשים לרגע בצד את העובדה שכל אותן ראיות אינן אלא קש וגבבה - וגם ביום הטוב ביותר שלהן אינן מתקרבות לראשית הוכחה - עצם קיומו של הדיון, שנמשך כאן שבועות ארוכים, פשוט לא נתפס. הרי די בקריאה של סעיף אחד בחוק יסוד: הכנסת, כדי להבין שלא ניתן לדחות את הבחירות בישראל ללא הסכמה מצד 80 חברי כנסת - רוב שאין לנתניהו, וגם לא יהיה לו.

לדאגה הלא רציונלית הזו מצטרף עניין כמעט פרדוקסלי. קשה שלא להבחין במתאם הברור בין רמת החרדה מפני פגיעה אפשרית בבחירות לכנסת לבין המעמד שמבקשים אותם נפגעי חרדה להעניק לכנסת הנבחרת.

אלא שהמתאם הזה הפוך לחלוטין מזה שהיינו מצפים לו. דווקא אלה החרדים מפני פגיעה בבחירות לכנסת הם אלה שמוכנים, בעקביות וזה זמן רב, לפגוע במשמעותן. הם ממש בעד קיום בחירות לכנסת, אבל יקבלו ברצון רב את הקביעה המסוכנת, שלפיה בית המשפט יכול, במצבים מסוימים, להתערב בזהות ראש הממשלה - וזאת תוך התעלמות מהעובדה שהכנסת הנבחרת תומכת בו.

על תמיכה נלהבת בפטנט הישראלי של הדחת שר מכהן, מבלי שניתנה לכך סמכות בחוק, אין צורך להכביר מילים. העובדה שהכנסת הנבחרת מעניקה לשר המודח את אמונה, לא מעלה מבחינתם ולא מורידה. ומובן שהם יתמסרו בהכנעה גמורה גם לתזה, שלפיה הכנסת הנבחרת אינה המילה האחרונה בקביעת החוקה.

זו שמורה לבית המשפט, שיכריע איזו מהנורמות החוקתיות שעליהן הצביעה הכנסת הנבחרת רשאית לבוא בקהל, ואיזו מהן תיקבר מחוץ לגדר.ולמרות העובדה שבכל אחד מהדיונים החשובים האלה הם מתייצבים כבר שנים כנגד הכנסת, ומבקשים בשיטתיות לדלל עוד ועוד את כוחה, הם מאוד חרדים לאחרונה ממה שעשוי להתרחש כאן בנוגע לבחירות.

מאוד חשוב להם לוודא שהבחירות לכנסת תתקיימנה כסדרן, אחרת "רצון הבוחר" לא יצליח לבוא לידי ביטוי. והרי אין דבר יותר הרסני מזה לדמוקרטיה. חשוב להם מאוד לוודא שהדלת נעולה היטב, כך ששום פורץ לא ייכנס חלילה הביתה, גם אם הם עצמם הסירו מזמן את הצירים שעליהם נשענה.ארבעת הזאביםאת ספרה "The Ideology of Democratism" פותחת אמילי פינלי, חוקרת בתחום התיאוריה הפוליטית, בשאלה הבאה: האם דמוקרטיה היא עניין אנטי־דמוקרטי? בישראל שלפני המצאת מושג "הדמוקרטיה המהותית", השאלה הזו בכלל לא היתה יכולה להישאל.

היא היתה עשויה להיתפס אפילו כמגוחכת. אלא שמשעה שהמושג "דמוקרטיה מהותית" דחק - ולמעשה כמעט החליף לחלוטין - את המושג הוותיק "דמוקרטיה", השאלה הזו בהחלט במקומה. הרעיון הדמוקרטי המקורי מצוי כיום בישראל בנחיתות משמעותית למול רעיון הדמוקרטיה המהותית, המעמידה סט ערכים מסוים מעל בחירת העם, שבו הבסיס שעליו מושתתת כל דמוקרטיה - הכרעת הרוב - נשחק לחלוטין.

לא רק שהוא אינו נתפס עוד כערובה לרעיון החירות - הוא נתפס כאיום המרכזי עליו. בהקלטה יוצאת דופן, שפורסמה לפני כמה חודשים, נשמע נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית מסביר לתלמידי בית ספר שהעיקרון ש"הרוב קובע", כשהוא לעצמו, שווה לסיפור על ארבעת הזאבים והכבשה שערכו ביניהם הצבעה בעניין ארוחת הערב.

גם אם לא לגמרי ברור מי בחברה הישראלית משמש במשל של עמית בתור "ארבעת הזאבים", ברור לחלוטין שמבחינתו השאלה המשעשעת של פינלי כלל אינה אמורה לשעשע. למעשה, אפשר להמר מבלי להסתכן מדי, שלו היתה השאלה מופנית לעמית, היה משיב עליה בחיוב. משעה שהדמוקרטיה המהותית אינה דוגלת עוד במציאת דרכי שלום שוויוניות להכרעה בין עמדות פוליטיות וערכיות מתחרות, והופכת לאידיאולוגיה קשה וסגורה המניחה מראש תוצאות נכונות מסוימות, הרעיון הדמוקרטי הוותיק הופך לאיום על החברה, שכן זו עשויה לקבל הכרעות "שגויות" שאינן מיישרות קו עם הדוגמה.

במצב החדש, החלטת הרוב בבחירות שבהן משתתפות 10 מיליון כבשים, מסוכנת הרבה יותר מהחלטת הרוב שניתנה בהרכב של שלושה שופטים. סופו של כל שיחהניתוח הזה עשוי להוביל אותנו להסבר, שלפיו החשש המופרך לפגיעה במנגנון הדמוקרטי, ולא פחות מכך - העיסוק האובססיבי בו - גם בשעה שאין לכך ראשית ראשיתו של בדל ראיה, הם למעשה ביטוי של מנגנון "השלכה" (Projection).

במצב החדש, החלטת הרוב בבחירות שבהן משתתפות 10 מיליון כבשים, מסוכנת הרבה יותר מהחלטת הרוב שניתנה בהרכב של שלושה שופטים

זוהי תגובת נפשית מוכרת מצד מי שמזהים באחר את הבעיה שמתקיימת בהם. אחרי שנים שבהן רעיון הדמוקרטיה המהותית החליש עוד ועוד את תוצריו של הרעיון הדמוקרטי המקורי, נציגי הדמוקרטיה המהותית מבקשים כעת לזהות את נציגיו האותנטיים עם האיום הנשקף עליו. אבל אני חושש שאולי יש כאן יותר מאשר השלכה בלבד. החברה הישראלית חוותה כבר בעבר קמפיינים מתוזמרים דומים, ואיכשהו הם הסתיימו תמיד באותה הנקודה ממש.

שיח חולשת הכנסת מול הממשלה הוליד עילת התערבות חדשה של בית המשפט בהליכי חקיקה; שיח השחיתות הפוליטית הסתיים בשליטה שיפוטית במינויים הבכירים; שיח "שומרי הסף" הסתיים בהפיכת היועץ המשפטי לעליון על השרים עצמם. גם הפעם החוסר המוחלט בראיות, המופרכות המשפטית והפוליטית של עצם החשש - כל אלה מובילים למסקנה שהקמפיין הנוכחי צועד לפי אותם סימני דרך.

חרדה קולקטיבית והטלת ספק ביחס לכשרות ההליך הפוליטי מתועלות, בכל פעם מחדש, להרחבת סמכויותיהם של בית המשפט ושלוחיו על חשבון הפונקציה הפוליטית. ייתכן בהחלט שגם הפעם - ממש כמו בקמפיינים הקודמים - לא החשש מפני פגיעה אפשרית בהליך הדמוקרטי הוא שיוליד בהמשך את הקריאה להתערבות שיפוטית, אלא בדיוק ההפך.

לתגובות: gil.bringer@gmail.com