צנעני עם המגפון היה אופטימי, אבל אז הגיעו תוצאות המדגם למטה וינטר

קניון עיר ימים בנתניה צר מלהכיל. השעה שתיים בצהריים ביום השבתון שהוא גם יום הבחירות, וטור ארוך של מכוניות משתרך באיטיות בחיפוש נואש אחר חניה. ברחבת הכניסה, מול הכביש הראשי, בולטת חבורה קטנה של גברים עמוסי מרצ'נדייז סגול של "עמך ישראל". מנהיג המפלגה, עופר וינטר, מתוכנן להגיע הנה בכל רגע, והחבר'ה דרוכים עד לקצה.

מי שנראה כדמות המפתח כאן הוא דוד צנעני, מגפון תלוי על כתפו. בשיחה קצרה מתברר שהוא אחראי על הפעילים של וינטר באזור השרון. הוא תושב כפר סבא, בן 32, עורך דין במקצועו, שמאז ומתמיד הצביע לימין, לעיתים למפלגות נישתיות. "בבחירות הקודמות הצבעתי לאיילת שקד", הוא אומר. "אז ידעתי שיש סכנה שהיא לא תעבור את אחוז החסימה, הפעם אני לא חושב שיש סכנה כזו".

צנעני עוד לא יודע שמצפה לו אכזבה נוספת. שיעורי ההצבעה הגבוהים שעליהם כבר מדווחת ועדת הבחירות המרכזית אינם בשורה טובה לווינטר, המדשדש סביב אחוז החסימה. אבל בשלב זה במטה המפלגה משדרים אופטימיות ומקווים שקצב ההצבעה יתמתן אחר הצהריים. "יש לנו מומנטום משמעותי", מכריז צנעני, שמי שלא ראה אותו מניף את דגל "עמך ישראל" באוויר לא יודע מה זו אהבה.

בעודנו מדברים, שיירה של רכבים נעצרת בצ'קלקות מהבהבות מול הקניון. "שים את הג'ינגל", צועק מישהו. את הצ'קלקות מלווה חבורה גדולה של מאבטחים, שוטרים, מג"בניקים ועוד אנשים חמורי סבר שאוזניות תחובות באוזניהם. כל אלה מתגודדים עכשיו סביב לג'יפ משוריין בעל חלונות מושחרים.

אני תוהה לעצמי מתי הספיק וינטר לאמץ כאלה מניירות של איש ממשל, ואז נפתחת דלת הג'יפ ומתוכו יוצא השר לביטחון הפנים, איתמר בן גביר, בפרצוף מדושן עונג. מתברר שמוחות ימניים חושבים אותו הדבר, ושבן גביר - אולי אפילו בכוונת מכוון - החליט להתייצב בקניון עיר ימים בדיוק בשעה המיועדת של וינטר. "הו־הא, מי זה בא, שר הביטחון הבא", צועקים כמה נערים ונערות, שמקיפים כעת את טבעת המאבטחים שבתורה מקיפה את בן גביר. פתקים עם האות ב' מתפזרים על המדרכה, בעוד בן גביר וההמולה נבלעים בקניון.

בשקט שמשתרר מגרד צנעני את ראשו במבוכה ומדבר לתוך הטלפון. כשהמודיעין על בן גביר מדווח למטה של וינטר, מוחלט שם להסיט את הביקור שלו לקניון "פיאנו" הסמוך. צנעני ואני רצים לרכב הממותג במדבקות סגולות שלו, ואני נדחס למושב האחורי, בין ערימה של שלטים, דגלים וכרזות מגולגלות. במושב שליד הנהג מתיישב רונן שאול, בן 63 מכפר יונה, שעובד כחובש מלווה טיולים. הוא מפרסם סרטונים פוליטיים בטיקטוק וככה התגלגל לקמפיין של וינטר. יחד עם צנעני הוא חלק מצוות קטן ואיכותי - הסיירת - שמלווה את וינטר לאורך יום הבחירות הזה.

"וינטר הוא השחקן היחיד בזירה הפוליטית שפיו וליבו שווים", מרביץ בי צנעני את משנתו בתוך האוטו המזדחל בפקק החוצה מהחניון. "בדרך הקצרה שהוא עשה בפוליטיקה הוא הוכיח שמה שחשוב לו זה לא הכיסא, אלא הדרך. הרי נתניהו התחנן לשריין אותו, סמוטריץ' הציע לו להיות שר מטעמו. וינטר היה יכול להיות בקלות אליל הליכוד או הציונות הדתית, והוא סירב לזה כי הוא רוצה להוביל בדרך משלו".

אומרים שהוא מסכן את הימין.
"אז אומרים. הליכוד הוציא נגדו קמפיין במיליוני שקלים, ואז מתלונן שהוא לא עובר את אחוז החסימה".

לבסוף אנחנו מוצאים חניה ב"פיאנו", מתחם מסחרי קטן וצנוע ביחס לקניון עיר ימים, אבל עדיין פקוק ועמוס עד להתפקע. וינטר ייאלץ להסתפק בזה. הסיירת מתקבצת ליד "ניצת הדובדבן" בהמתנה לפקודות, אבל וינטר מאגף את הקניון ונכנס במפתיע מהכניסה האחורית. צנעני פותח בריצה ובו בזמן מדליק את המגפון. "הו־הא, מי זה בא, שר הביטחון הבא", הוא צועק תוך כדי תנועה.

השועל והקיפוד

נדמה שלעופר וינטר יש רק חולצות פולו בארון. הפעם הוא בחר אחת בצבע כחול כהה.

את יום הבחירות החל בהצבעה ביישוב מגוריו מצפה נטופה, ומשם המשיך לבית הוריו בקריית אתא. הוא קיבל מהם ברכה וליווה אותם - אמו בכיסא גלגלים - להצביע. קריית אתא היא המגרש הביתי של וינטר, ובדרך חזרה מהקלפי הציבו מחוץ לאחת המאפיות ברחוב כיסאות ושולחן ומזגו וויסקי לכוסות חד־פעמיות. וינטר הרים לחיים והמשיך הלאה. מקריית אתא הדרים ל"מסע שופינג" בקניונים של חדרה, נתניה, רעננה ופתח תקווה. את הערב יסיים במטה המפלגה בהאנגר 11 בנמל תל אביב.

את שעות הנסיעה הארוכות הקדיש וינטר לווטסאפ. עשרות ממצביעיו, כך מספרים אנשיו, הכניסו אותו לקבוצות המשפחתיות שלהם, שיא האינטימיות, ושם הוא ניסה לשכנע את הנוכחים להצביע לו, לפני שהודה להם בנימוס ועזב את הקבוצה. גם חייליו לשעבר החדירו אותו לקבוצות הווטסאפ של הצוות, המחלקה, הפלוגה.

יום לפני הבחירות, כשהרכב שלו נתקע בפקק בבקעת הירדן, וינטר יצא אל הכביש וניצל את ההזדמנות כדי לדפוק על חלונות של נהגים ולהפציר בהם להצביע ל"עמך ישראל". ביומיים הללו ביצע יותר מאלף שיחות טלפון אישיות למצביעים פוטנציאליים. "הרצון שלו לנצח משתווה רק לזה של ביבי", אומר גורם בקמפיין.

עוד מתקופתו כמח"ט גבעתי משך וינטר הכריזמטי אש. כניסתו לפוליטיקה לא הפתיעה איש. הוא הגיח לזירה של גוש הימין כגורם משבש, לא במובן הרע של הביטוי, אלא כדמות חדשה ורעננה בתוך שלל פוליטיקאים ותיקים שנאמנותם לנתניהו אינה מוטלת בספק. בתוך דקות ספורות הפך לאחד האנשים השנואים על ידי תומכי נתניהו, כמעט ברמה של אחמד טיבי. אבל באלגוריה על משל השועל והקיפוד, וינטר הוא קיפוד: בעוד השועל יודע דברים רבים, הקיפוד יודע דבר אחד. וינטר ידע שהוא ממשיך לרוץ, עד הסוף.

מי שנסע בדרכים בשבועות האחרונים, כמעט לא ראה שלטים של וינטר, אולי כי לא היה צורך בכך. מסע החיסול שנתניהו ביצע כנגדו העמיד את וינטר במרכז הבמה התקשורתית, אולי הדמות הכי מדוברת אחרי נתניהו עצמו, מגנט של תשומת לב. האגרסיביות שבה תקף ראש הממשלה את מי שעמד בראש מפלגה חדשה, שסיכוייה להיכנס לכנסת היו קלושים ממילא, הולידה תיאוריית קונספירציה שעל פיה נתניהו למעשה רוצה שווינטר ייכנס לכנסת, הפוך על הפוך. בקמפיין של וינטר שמעו על התיאוריה הזו. הם לא מאמינים לה.

הוונדטה של נתניהו הגיעה לשיא ב־48 השעות האחרונות למרוץ, שבמהלכן שוחח עם רבנים בסביבת וינטר בניסיון לשכנע אותם להורות לווינטר לפרוש. מכבש הלחצים לא עבד. נראה שווינטר באמת האמין שהוא האדם היחיד שיכול למנוע בגופו מגוש איזנקוט להקים ממשלה בתמיכת הערבים. זה לפחות המסר שהקמפיין שלו העביר ערב הבחירות.

הרבנים שאליהם פנה נתניהו - אלי סדן, בניהו שמואלי, דוד אבוחצירא - סירבו לשתף פעולה עם ראש הממשלה. "ביבי לא הבין, הוא חשב שאנחנו סמוטריץ'", אומר גורם בסביבת וינטר, "נתניהו אמר 'יש פה מישהו עם כיפה, מה שהרבנים יגידו לו הוא יעשה'. עופר מתייעץ עם רבנים, מכבד רבנים, לומד איתם תורה - אבל לא מקבל מהם הוראות. זה לא עובד ככה. בגלל זה כל הרבנים אמרו לביבי לא. ביבי עשה אובר קיל. האמת, קיווינו שהוא יגזים. בקרב הזה עופר הכניע את ביבי".

הדברים הללו נאמרו עוד לפני פרסום המדגמים. במילים אחרות, הן נאמרו מוקדם מדי.

הצ'ייסר יחכה

בקמפיין וינטר מסמנים שתי נקודות מפנה שהעניקו להם רוח גבית. הראשונה היתה פרישתו של דוידי בן ציון, סגן ראש המועצה האזורית שומרון, שעזב את המפלגה אחרי ששלטים שהציגו אותו כמי שמסכן את עתידה של מדינת ישראל הוצבו ליד ביתו. "זה גיבש את כולם והתחלנו לקבל משב רוח מהציבור של 'אל תיתנו לנתניהו לנצח'. אמא שלי אמרה לי, 'אתם הילד הקטן בגן שכולם מחרימים. אל תוותרו'", אומר גורם במפלגה.

פריצת הדרך השנייה היתה הסרטון של המשפיענית אודיה פינטו, שבו קראה להצביע לווינטר. בקמפיין של וינטר לא הכירו את פינטו, ולמעשה אפילו לא ידעו שהיא קיימת. אבל בעקבות הסרטון שלה החלו לזהות סחף לכיוונו של וינטר. אנשי הקמפיין שינסו מותניים ועשו ככל יכולתם. "נלחמנו במקלות ובאבנים", אומר אחד מהם, "כמעט בלי תקציב ובלי כוח אדם".

הריטואל מה"פיאנו" בנתניה חוזר על עצמו בקניון רננים ברעננה. וינטר מרגיש בנוח כשהוא מוקף בפעיליו, במאבטחים שהצמיד לו השב"כ ביומיים האחרונים, במגפון של צנעני. הוא ניגש בטבעיות אל האזרחים, מתחכך. צ'פחות וחיבוקים נובעים ממנו כמעיין. וינטר הוא גם מהטיפוסים האלה שלא שוכחים פנים. נדמה שהוא מכיר כאן לא מעט אנשים - מהשירות הצבאי המשותף, מבית הכנסת, מאירוע נשכח כלשהו. באמצע הקניון הוא פוגש את סיני, פצוע ותיק מגדוד שקד שיושב בכיסא גלגלים. "מה אתה עושה כאן", צועק אליו וינטר, ואז רוכן אליו ומחבק אותו מכל הלב.

החבורה של וינטר צוברת תאוצה ועוד פעילים מקיפים אותו. איש הביטחון של הקניון מנסה לעצור את המומנטום, מבוהל מהקרנבל שעלול לצאת משליטה. "יש לנו אישור מהשב"כ", צועק מישהו, והמאבטח נסוג.

אין פה עוד מתמודדים מהמפלגה של וינטר, זה וואן־מן־שואו. אנשים ניגשים בלי מבוכה ללחוץ יד, לחבק, לצלם סלפי. וינטר מתמסר לכולם, הוא באלמנט שלו. אחת הנשים מעלה בשיחת וידאו את הבן שלה מהצבא, אם עם מנשא תינוק אוסרת על וינטר לחבור לממשלה עם הערבים. אם לשפוט לפי קניון רננים, וינטר עובר את אחוז החסימה. רק בערב הוא יגלה סופית עד כמה קשה לפרוץ אל השדה הפוליטי, לשבש אותו, להזיז למנהיגי הימין הוותיקים את הגבינה.

שיירת וינטר מתעבה וממשיכה מארומה אל קפה גרג. הו־הא, מי זה בא וגו'. ליד דוכן הפרצל וינטר לוקח צרור מפיות כדי לנגב את הזיעה מהמצח. בכמה מהראיונות שהעניק לאחרונה בטלוויזיה בצבצה לא פעם הזיעה הזו. לא בטוח שזה הוסיף לו קולות.

בצאתו מהקניון, ולפני שימשיך לפתח תקווה, וינטר מקבץ סביבו כמה נערים ועוצר לתפילת מנחה. מן הסתם הוא מתפלל לעבור את אחוז החסימה. לפני שאני נפרד מצנעני ומהמגפון שלו, אני קובע שניפגש בערב, במטה המפלגה בנמל תל אביב. "בשעה עשר ודקה נרים ביחד צ'ייסר", מבטיח צנעני. אני חייב להתוודות שנפלתי בקסמיו של צנעני, איש עם לב טוב וגם לא מעט חוכמה. אבל ההבטחה הזו שלו תופר.

"יום חדש הגיע"

נמל תל אביב, חצי שעה לפרסום תוצאות המדגם. אני מוצא חניה ליד רדינג 3. שם קבעה מפלגת הדמוקרטים את המטה שלה. מתברר שהמטה של "עמך ישראל" לא נמצא באולם הגדול של האנגר 11, אלא באולם הקטן, "מאחורי הבניין מצד שמאל", כדברי המאבטח. אני נתקף דז'ה וו מנתניה, מקניון עיר ימים והפיאנו.

במרכז האולם בר משקאות, מסביב דוכני אוכל, שווארמה ודג וצ'יפס. האורות סגולים אבל הרחבה ריקה, ויש פה יותר עיתונאים מפעילים. את המתח באוויר אפשר לחתוך בסכין, או אולי זה ריח השווארמה. אני מוצא את צנעני, שלמרות השמועות לא מאבד תקווה. "אם המדגם יראה שישה מנדטים, נדע שבטוח עברנו את אחוז החסימה", הוא אומר. "נצטרך לשתות הרבה כדי שהאפס ייראה כמו שש", אומר בתגובה פעיל אחר, ומתחיל לצעוד לעבר הבר.

צנעני לא תמים, הוא רק אופטימי. מדי. במטה המפלגה האופטימיות כנראה נשכחה, כי על המסך הגדול, בניסיון למזער נזקים, לא מוקרנים השידורים של ערוצי הטלוויזיה. בשעה עשר אנחנו נאלצים להתגודד מאחורי גביהם של כתבי החדשות ולקבל את המידע שלנו מהמסכים שלהם. כשתוצאות המדגמים מופיעות על המרקע, אין צעקות צער או זעקות שבר. רק השיר של לולה יאנג שממשיך להתנגן ברקע. בלעדיו אפשר היה לשמוע את קול השווארמה הנלעסת. "זה לא סופי", אומרת לי אחת הפעילות בעיניים קרועות. בקצה המשפט שלה אין סימן קריאה ואין סימן שאלה.

אל האולם מגיעים עכשיו חלק מחברי הרשימה של "עמך ישראל", ובהם ללי דרעי בכיסוי ראש שמתנשא אל המרומים. וינטר לא כאן, כמובן, אבל גם לא שני הכוכבים שלצידו, יוסף חדאד ונטעלי שם טוב. משה הר ציון, מקום 13 ברשימה ובנו של הלוחם המיתולוגי מאיר הר ציון, יושב על הבמה יחד עם עוד כמה מחברי הרשימה הזוטרים. אני מציג את עצמי ומבקש לשוחח איתו, אבל סגלית קראוניק זריפה (מקום 10), בפרצוף של חניכה תורנית, מהסה אותו מייד. ההנחיה היא שאסור להתראיין. הר ציון בכל זאת חורג מהקו המפלגתי. "אנחנו אופטימיים", הוא אומר ומנחית עלי זרוע שכמעט מפרקת לי את הכתף. "חקלאים זה עם אופטימי, אחרת לא היינו זורעים את הזרעים באדמה".

לקראת 23:00 הדי.ג'יי מעלה פתאום את הווליום. ללי דרעי עולה על הבמה ומתחילה לרקוד. מישהו מניף דגל ישראל. משה הר ציון מנסה לפזז. נראה שרמזו לחבר'ה שווינטר בדרך, ובבת אחת האווירה משתנה. אם לא לעבור את אחוז החסימה, אז בשמחה. משום מקום נוהרים אל הרחבה פעילים שלא ברור מהיכן הגיעו. גם הוריו של וינטר ובנו, שדומה לו שתי טיפות מים, מגיחים. אפילו נטעלי שם טוב מואילה בטובה להפציע ומסרבת בתוקף להתראיין. יוסף חדאד כנ"ל. כל זה אומר רק דבר אחד: וינטר איז קאמינג.

וינטר מגיע לבסוף ב־23:22, בחולצת פולו כמובן. "אנחנו מאמינים בני מאמינים", משורר הדי.ג'יי. גם נאומו של וינטר מתכתב עם השיר. "הלילה עוד ארוך", הוא פותח את נאומו.

הזמן יגיד. לא אם וינטר ייכנס לכנסת ה־26, כי הוא לא ייכנס. הזמן יגיד אם וינטר יציב אלטרנטיבה חדשה אמיתית, בת קיימא, למצביעי הימין בעתיד. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", מסיים וינטר את נאומו.

בדרך חזרה לאוטו אני חולף שוב על פני רדינג 3, מאחז הדמוקרטים. "תותים, תותים", בוקע השיר מתוך האולם, "יום חדש הגיע". גם הדמוקרטים, כמו וינטר, כמו צנעני והמגפון, עוד ייאלצו להתפכח.