"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
אפשר לתהות מה בעצם למדנו - אם בכלל. נתניהו בטקס לציון שלוש שנים ל-7 באוקטובר , מארק ישראל סלם
אפשר לתהות מה בעצם למדנו - אם בכלל. נתניהו בטקס לציון שלוש שנים ל-7 באוקטובר | צילום: מארק ישראל סלם

3 שנים ל-7 באוקטובר, מדינת ישראל מקדמת את האסון הלאומי הבא

נתניהו ידע, הוזהר וקיבל שוב ושוב הזדמנויות לפעול - ובכל זאת ההחלטות נדחו והאזהרות מוסמסו • שלוש שנים אחרי, וכפי שמשתקף גם בפרשת פליי דובאי, הדפוס נמשך: אין חקירה, הפקת לקחים או הסקת מסקנות - והדחייה הופכת לשיטת פעולה

0השמעה

גיל.

הראיון שמתפרסם השבוע במוסף "שישבת" עם מזכירו הצבאי לשעבר של ראש הממשלה, אלוף אבי גיל, הוא חובת קריאה. מתאפשרת באמצעותו הצצה ראשונה לכרוניקה הטרגית, המתסכלת, שהובילה לאסון הגדול בתולדות המדינה.

לרגעים, כשישבנו, התחשק למרוט שערות מרוב ייאוש בידיעת השורה התחתונה: 7 באוקטובר. מתחשק לעשות את זה עוד יותר בידיעת השורה שאחרי התחתונה: האסון לא נחקר. לקחים ומסקנות לא הופקו. תהליכי עבודה לא שונו. הדנ"א של תהליכי העבודה וקבלת ההחלטות נותר כשהיה. זה עלול לקרות שוב (ע"ע טיסת פליי דובאי).

אלוף (במיל') אבי גיל: "יש פה אנשים שמפיצים תיאוריות ללא גרם של עובדות ומפרקים את החברה"

דבריו של גיל הם הסבר חד וברור לשאלה למה המחדל שהוביל לאסון לא נחקר. עזבו קשקושים על בג"ץ השמאלן. הם טובים לבייס. כל ועדת חקירה שתעבוד תטיל אחריות על הדרג הביטחוני - צה"ל, שב"כ וראשיהם. זאת אחריות מובנית, שלא ניתן לחמוק ממנה מעצם העובדה שמי שאמורים היו למנוע את מתקפת חמאס ולצמצם את תוצאותיה כשלו.

גיל מרים מסך מעל מה שקרה מאחורי הקלעים. האזהרות שניתנו (וניתנו; מי שאומר שלא, משקר). ההצעות לחסל אנשי חמאס בעזה (והיו; הן נדחו בקביעות). התחינות לעצור את בולמוס החקיקה, שקורע את החברה הישראלית ואת צה"ל (ניתנו נתונים מפורטים על הפגיעה במוכנות ובכשירות). השחיקה בהרתעה (בעיקר בזירה הצפונית, אבל גם בכל הציר השיעי, לרבות אזהרות על התקרבות חמאס לאיראן).

נתניהו שמע, קרא, ראה וידע את כל אלה בזמן אמת. הם כתובים וממוסמכים. גיל מעיד שהמידע שנמסר למבקר המדינה, וגם לציבור, הוא במקרה הטוב חצי אמת. שהתמונה המלאה נמצאת בדיונים, בסטנוגרמות. הוא תוהה כיצד מבקר המדינה הסתפק בחומר שקיבל מנתניהו, ולא דרש להקשיב להקלטות המלאות של הדיונים שהתקיימו. הוא ממליץ לכל ועדת חקירה שתקום לעשות זאת. ועוד משהו: הוא גם מספר בהרחבה על זיוף הסטנוגרמות, שנעשה לפחות במקרה אחד - מעשה פלילי, שבוצע אף על פי שמי שביצע אותו (ראש הסגל, צחי ברוורמן) ידע שזה אסור - ואפשר שגם במקרים נוספים.

נתניהו צודק: לא היתה התרעה ממוקדת על מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. אבל לו נתניהו היה עושה את המתבקש בתהליכי העבודה, אפשר שהאסון היה נמנע. זה הדבר החשוב ביותר שגיל מאפשר לנו לראות - את הדרך לתהום. והדרך הזאת לא היתה רצופה בכוונות טובות. היא היתה רצופה ברשלנות מסוכנת של מי שביטחון המדינה וביטחון אזרחיה הופקדו בידיו.

גיל התחנן לנתניהו שיישב עם כל ראשי הארגונים ביחד - צה"ל, שב"כ ומוסד - וישמע אותם. נתניהו סירב. הוא עשה הפרד ומשול ופגש כל אחד מהם בנפרד. אפילו כשקיבל התרעה למלחמה מרונן בר הוא לא עשה דבר. כששאלתי את גיל מה נתניהו היה צריך לעשות, מה כל ראש ממשלה אחר היה עושה בסיטואציה דומה שבה הוא מקבל הודעה כל כך דרמטית - גיל השיב: "לכנס דיון".

אין לדעת אם דיון כזה היה משנה את התמונה. אבל לנתניהו, שטוען כי אילו העירו אותו בליל 7 באוקטובר הכל היה נראה אחרת, ניתנו המון הזדמנויות בשבועות ובחודשים שקדמו ל־7 באוקטובר לדאוג שהכל יהיה בסדר. להקשיב למערכת, להתעורר מהאזהרות, לעצור את החקיקה, לדרוש להעמיק ולחקור ולבדוק שוב את כל הזירות והאיומים, בנפרד וביחד. הוא לא עשה את זה. לכן, תביעתו לקרדיט גורף על כל מה שקרה מאז 8 באוקטובר, תוך התחמקות מכל מה שקרה עד ל־7 באוקטובר, היא לכל הפחות מגוחכת. הוא אחראי לכל, לטוב ולרע.

ועוד משהו: גיל העיר את נתניהו בלילות אינספור פעמים כדי לעדכן אותו. הוא מעיד שמעולם - מעולם! - נתניהו לא קיבל החלטה בניגוד להמלצת ראשי מערכת הביטחון בסיטואציות כאלה. לפיכך, לטענה שהוא היה נוהג אחרת בלילה הטרגי ההוא אין רגליים. בוודאי כשהמזכיר הצבאי מבהיר שאיש לא מידר את נתניהו במתכוון - כל המידע הגיע ללשכתו בזמן אמת.

הבעיה לא היתה במידע - היא היתה בפרשנות שלו, במלכודת שחמאס הציב ושישראל נפלה לתוכה. נתניהו חי במלכודת הזאת במשך שנים. מי שחושבים שהוא היה מתהפך בגלל שיחת טלפון באמצע הלילה לא רק חוטאים למציאות - הם מפספסים את קריאת ההשכמה

הבעיה לא היתה במידע - היא היתה בפרשנות שלו, בהונאה המתוחכמת שביצע חמאס, במלכודת שהציב ושישראל נפלה לתוכה. נתניהו חי בתוך המלכודת הזאת במשך שנים (ע"ע הכסף הקטארי, ההנחיות לשקט, האישור להעסקת פועלים, מניעת הסיכולים ועוד). מי שחושבים שהוא היה מתהפך בגלל שיחת טלפון באמצע הלילה לא רק חוטאים למציאות - הם מפספסים את קריאת ההשכמה שקיבלו ומזמינים על עצמם את האסון הבא.

מלכודת של שנים. מחבלי חמאס אחרי הפלישה לשטח ישראל ב-7 באוקטובר, צילום: Anadolu Agency via Reuters Conne

חטופים.

ישראל געשה השבוע בעקבות דבריו של ברט מקגורק, מבכירי ממשל ביידן, שתיאר בפודקאסט לקראת הוצאת ספרו החדש קצת ממה שאירע מאחורי הקלעים של המו"מ לשחרור חטופים. מקגורק הטיל את מרב האחריות על חמאס - בישראל היו שראו זאת כזיכוי מלא לנתניהו ולממשלה. הנה, גם בממשל בוושינגטון (ועוד בזה של ביידן) סבורים שישראל היתה בסדר. שחמאס אשם. לפיכך, מי שהטיל את האחריות על נתניהו צריך להתנצל.

נשים רגע בצד את העובדה שממשל ביידן - זה שלפני רגע אותם האנשים שנתלים בו כעת האשימו אותו בכך שהוא רופס, עוין ועוכר ישראל - הופך פתאום לאורקל מדלפי. בזמן אמת טרחו נתניהו ואנשיו למרוח את ביידן בזפת ובנוצות. הם השפילו אותו ורמסו אותו, תוך התעלמות מכך שעמד לצד ישראל מן הרגע הראשון: באמירות ובמעשים (כולל שיגור נושאת מטוסים ורכבת של חימושים וציוד), בהגעה לביקור פיזי, ובמטרייה מדינית רחבה שאפשרה לישראל להילחם בעזה כרצונה.

האנשים שנתלים בביידן כעת האשימו אותו לפני רגע בכך שהוא עוכר ישראל. בזמן אמת נתניהו ואנשיו השפילו ורמסו אותו, תוך התעלמות מכך שעמד לצד ישראל מן הרגע הראשון

נחזור לחטופים. חמאס הכשיל עסקאות, זה נכון. מקגורק גם מזכיר את העסקה הראשונה, שביומה האחרון חמאס היתל בישראל וסירב לשחרר את הנשים הצעירות באמתלה שהוא לא מצליח לאתר אותן. אבל אחרי העסקה הזאת היו הזדמנויות נוספות, שטורפדו. חלקן בגלל חמאס וחלקן בגלל ישראל. גם לזה מתייחס גיל בראיון עימו, כשהוא קובע שניתן היה להחזיר יותר חטופים (כולל חיים) מוקדם יותר. גיל מספר על מקרה שבו לחץ פוליטי - במקרה הזה מצד השר סמוטריץ' - סיכל הבאת מסמך הבנות לעסקה לקבינט, לאחר שנתניהו קיבל איום מפורש שממשלתו תופל.

יש שלל עדויות נוספות של כל מי שהיו חלק מחבורה מצומצמת של שותפי סוד בצה"ל, בשב"כ, במוסד, במינהלת השבויים והנעדרים. צריך לקוות שיום אחד דדי ברנע יחליט לדבר. כנ"ל ניצן אלון, והרצי הלוי, ורונן בר. ואם זה לא מספיק, אפשר לחזור להתהפכות של נתניהו במאי 2024 לאחר שכבר סוכמה עסקה, ולמסמך שהודלף ל"בילד" הגרמני, ואפילו להחלפת צוות המו"מ רגע לאחר העסקה של ינואר 2025, או לדברים מפורשים שאמרו בכמה הזדמנויות שליחי הנשיא טראמפ, סטיב וויטקוף וג'ארד קושנר, שיש להם מניות זהב בשתי העסקאות האחרונות שהשיבו את החטופים הביתה.

נתניהו רצה את החטופים בבית, אבל זאת לא היתה המטרה העליונה מבחינתו. אגב, זה לגיטימי. אפשר היה לומר שהמלחמה והכרעת חמאס הן חשובות מחיי החטופים. יש גם שרים שאמרו את זה. נתניהו ניסה ללכת בין הטיפות, וסופו שנרטב כולו. גיל מתאר משולש של מתחים שבו מתקבלות ההחלטות בישראל: בקודקוד האחד האינטרסים הלאומיים, בקודקוד השני האינטרסים הפוליטיים, ובקודקוד השלישי האינטרסים האישיים. ישפוט כל אזרח איפה עמד נתניהו ומה הוביל אותו בהחלטות שקיבל.

נתניהו ואנשיו מציגים: כך הופכים מנשיא עוין לאורקל. ביידן, צילום: רויטרס

7 באוקטובר.

יום השנה השלישי לאסון היה שונה מהשניים שקדמו לו. אולי זאת חזרת החטופים, שסגרה פצע מדמם אחד ואפשרה לחטט בפצעים האחרים. אולי זאת הירגעות המלחמה, שאפשרה לצמצם את הדאגה הקיומית ולהתרכז בהתבוננות פנימית. ואולי זה מרחק הזמן, שאפשר לרגע לעצור ולהיזכר - כדי לא לשכוח לעולם.

קשה היה לחזור למראות, לקולות ולעדויות מזמן אמת ששודרו השבוע שוב. לזוועות שנחשפנו אליהן אז, ושגם ממרחק הזמן קשה להאמין שקרו. לתמונות של מי שהיו ואינם. אם יש דבר אחד שכל מי שהיו שם לא ישכחו לעולם - זה את הריח. הריח הנורא שעמד באוויר ביממה ההיא, ובאלה שבאו אחריה. ואת השקט שבא איתו. שקט של סוף העולם.

מותר וצריך לתהות אם למדנו את הלקח. בימים שאחרי האסון ישראל היתה מאוחדת. היא דחתה את הצורך בהפקת לקחים, בשם הצורך הדחוף יותר להתרכז בהצלת חיים - ובמלחמה. ככל שהזמן עבר, היא חזרה להרגליה המגונים: לשיסוי, למחלוקות הפוליטיות, לדורסנות שעמדה בלב הפילוג ערב 7 באוקטובר והעצימה מאז. ע"ע החוקים שהועברו בכנסת בחודשים האחרונים, ע"ע ההימנעות מגיוס חרדים מטעמים פוליטיים נטו, ע"ע היחס המשפיל שלא השתנה אלא רק הקצין כלפי הרמטכ"ל וצה"ל.

אבל 7 באוקטובר יהיה שם תמיד. גם אם ינסו לטשטש אותו, למהול אותו, לצבוע אותו - הוא יעמוד זקוף ויזכיר לכולנו מה היה. לכן, מגוחכת ההחלטה לא לציין את יום הזיכרון הלאומי לאסון ב־7 באוקטובר עצמו. לכן, מגוחך הניסיון הממשלתי להתעקש על השם "מלחמת התקומה". לכן, צריך לתהות למה אין צפירה ביום הזה. ולכן, חובה לשאול איך שלוש שנים אחרי האסון עוד לא נקבעה לו דרך הנצחה רשמית, ועוד לא הוקם לו אתר הנצחה רשמי.

"לעולם לא עוד", נאמר אחרי השואה. אבל כדי שלעולם לא יהיה עוד, חובה לזכור ולהזכיר. ומה שהיה נכון בשואה נכון לא פחות ב־7 באוקטובר. "לעולם לא עוד" אינה רק סיסמה - היא ציווי, שמתחיל בזיכרון. מותר לתהות מדוע ראש הממשלה ורוב השרים לא הגיעו לאזכרות השבוע. כששאלתי את גיל למה ראש הממשלה לא ביקר בניר עוז, סמל האסון והמחדל, בחודשים הראשונים לממשלה, הוא השיב שאינו יודע. שאלתי אם הציע לו, והוא השיב במילה אחת: "כן".

לזכור ולא לשכוח - על אף הניסיונות הנואלים של הממשלה. קיבוץ ניר עוז אחרי 7 באוקטובר, צילום: גדעון מרקוביץ'

שתי הערות.

הראשונה, על טיסת פליי דובאי. אחרי ההתפעלות המוצדקת מהתושייה הבלתי נתפסת של הנוסעים ושל הקברניט ההודי, מתברר בהדרגה גם המחדל. הלקונה שהיתה ידועה מראש; ההתרעות שניתנו, כולל בדוח מפורט של מבקר המדינה; הכניסה המאסיבית של צוותי אוויר לישראל ממדינות שאין עימן יחסים דיפלומטיים, כולל טייס המשנה הספציפי הזה, מבלי שאיש בדק; היעדר המודיעין המוקדם עליו ועל אחרים; החובבנות שגבלה ברשלנות של משרד התחבורה בטיפול בנושא; ועוד.

בראשית השבוע נתניהו הודיע שהורה למטה לביטחון לאומי לבדוק את הנושא. עדויות שונות מלמדות על מאמץ למצוא צוות בדיקה (לא חקירה, כמובן) שיהיה נוח לממנים. הרי חלק מהאחריות חונה בממשלה, ובמשרד ראש הממשלה, ואצל ראש הממשלה, שלא יכול לטעון שלא משכו בדש מעילו, ושלו רק העירו אותו הכל היה נראה אחרת. אז העירו אותו, ואפילו פעמיים: פעם אחת בסדרה של דיונים לאורך השנים האחרונות, ובעיקר לפני כמה חודשים, כשניתן אישור להחלטתה של שרת התחבורה להותיר את האחריות לטיסות הזרות במשרדה (ולא להעבירו לרשות התעופה האזרחית, כפי שהמליץ שב"כ); ופעם שנייה בשבוע שעבר, כשאסון לאומי נמנע במזל, ובמקום לחקור ולהפיק לקחים - מקימים ועדת טיוח ומקדמים את האסון הלאומי הבא.

זהו בדיוק דפוס הפעולה שגיל הצביע עליו, זה שהתקיים לפני 7 באוקטובר ושממשיך להתקיים גם לאחריו. אין באמת חקירה. אין באמת הפקת לקחים. אין באמת הטמעת מסקנות. אין כלום. יש הוריתי והנחיתי ואני ואני ואני. במקום לקחת אדם רציני, ישר והגון כמו מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף אליעזר שקדי, ולצרף אליו ראש אגף אבטחה בשב"כ לשעבר, ראש אגף במוסד לשעבר, מומחה לתעופה אזרחית ועוד כמה בעלי שם בלתי תלויים - מחפשים אנשים שיוציאו את האחראים "בסדר". וזה מתכון ודאי לכך שלא יהיה בסדר.

יש סיבה להאמין שדבר כזה לא יקרה שוב? טיסת פליי דובאי, צילום: יוסי זליגר

הערה שנייה, על הסערה שפרצה בעקבות דבריו של ראש שב"כ, דוד זיני, שהזהיר מפני המתרחש ביישובים הבדואיים בדרום בהקשרים של פשיעה ונשק. במשטרה טענו שהוא מגזים, על גבול הממציא. כי אין ראיות לכך שמוקמים שם גדודים, ואם יש כאלה - הן לא הגיעו אל המשטרה, שהנושא באחריותה.

במקום להתנצח באנונימיות בתקשורת, מומלץ לשני הגופים לשבת ביחד. יש מצב שאפילו ייצא מזה משהו לטובתה של מדינת ישראל ולטובת המלחמה בפשיעה. עניינית, ראש שב"כ אולי מעט מגזים, אבל הוא לא ממש טועה. כמויות הנשק שזורמות למגזר הערבי הן מטורפות. ההערכות מדברות על כמעט מיליון כלי נשק בלתי חוקיים מסוגים שונים, כולל אמל"ח כבד. כרגע זה משמש לפשיעה (שזולגת במהירות גם למגזר היהודי), אבל מתישהו זה עלול להיות פלטפורמה לטרור.

אם יורשה לי להעריך, זיני מוטרד מזה כמעט יותר מכל נושא אחר. למי ששכח, הבוס שלו הוא ראש הממשלה. זיני מדבר איתו בקביעות. הכל הוצג לנתניהו ומוכר לו. הכל, כולל הכל. עכשיו תשאלו מה נעשה עם זה. מדוע הנושא עדיין נמצא באחריותו של השר הכושל לביטחון לאומי. מדוע אין כאן צוות חירום שמבצע פעולות חירום לפני שניקלע למצב חירום. איך יכול להיות שידי המשטרה ממשיכות להיות כבולות בשימוש בהאזנות לארגוני פשיעה, כי חברי הכנסת מתעקשים שזה לא ישמש נגדם - כלומר מעדיפים את עצמם על פנינו. התשובות נמצאות בראיון עם אבי גיל. מה שהוא מספר זה קריאת השכמה למי שרוצים שנמשיך לחיות כאן.

כדאי להכיר