יו"ש.
הפעם האחרונה שבה חולקה גזרת יהודה ושומרון בין שתי אוגדות היתה במבצע חומת מגן, לפני יותר משני עשורים. היה ברור שהאתגר המבצעי גדול על מידותיה של אוגדה אחת, בשל הקשב שנדרש לשלל המבצעים והאירועים. גזרת השומרון הושארה באחריותה של אוגדת יו"ש, אז תחת יצחק (ג'רי) גרשון, ואחריו תחת גדי איזנקוט, ואילו גזרת יהודה נמסרה לאחריותה של אוגדת המילואים 720, אז בפיקודו של עמוס בן־אברהם.
סיומה של האינתיפאדה השנייה בהכנעת הטרור הפלסטיני בתצורתו המאורגנת אפשר, בהדרגה, את צמצום הכוחות, וגם את איחודו של השטח מחדש תחת אוגדה אחת - עד השבוע. רצף פיגועי הבודדים, והחשש מהתפרצות רחבה יותר, הובילו את הרמטכ"ל, אייל זמיר, לפצל את הגזרה מחדש. כאז, נותר השומרון באחריותה של אוגדת יו"ש ומפקדה קובי הלר. גזרת יהודה נמסרה לאחריותה הזמנית של אוגדה 98, ומפקדה מני ליברטי.
בכיר בצה"ל נשאל השבוע אם אין בהחלטה משום הבעת אי־אמון באוגדת יו"ש. הוא השיב בתמיהה: לו היינו נמנעים מכך וגל הטרור היה מתגבר, היו שואלים אותנו למה חיכינו. עדיף שיטענו כלפינו שנקטנו פעולת יתר, מאשר שיתברר שנקטנו פעולת חסר. הבכיר הצביע גם לעבר גזרת עזה, שקטנה בהרבה בשטח ובהיקף הכוחות, שגם היא מחולקת בין שתי אוגדות. על חלקה הדרומי אחראית אוגדת עזה, ועל חלקה הצפוני אוגדה 99. מה שטוב לעזה, שרגועה יחסית, טוב בוודאי ליו"ש - שמבעבעת.
בכיר בצה"ל נשאל אם אין בהחלטה לחלק את גזרת יהודה ושומרון לשתי אוגדות הבעת אי־אמון. הוא השיב בתמיהה: לו היינו נמנעים מכך וגל הטרור היה מתגבר, היו שואלים אותנו למה חיכינו. עדיף שיטענו כלפינו שנקטנו פעולת יתר, מאשר שיתברר שנקטנו פעולת חסר
הטרור ביו"ש היה כתוב על הקיר (וגם בטור הזה). לא שהוא פסק מעולם, אבל בחודשים האחרונים הצליח צה"ל לבלום אותו בשילוב של פעילות מאומצת ושיטתית, וגם של לא מעט מזל. הרצח של נתנאל שקרון במעין עין ריא שסמוך לנווה צוף, בערב יום הכיפורים, הדליק את כל נורות האזהרה, בעיקר מפני חקיינים (או כפי שהם מכונים בשפה המכובסת: פיגועי השראה). הפיגוע שבו נפצע אנושות ביום רביעי נריה לייטר, סמוך למחסום מכבים, לימד שמדובר בסכנה ברורה ומיידית. זמן קצר אחריו התקבלה ההחלטה על פיצול המפקדות. בכיר אחר שנדרש אליה אמר כי עד עכשיו תוגברה הגזרה באינדיאנים, וכדי לפקד עליהם צריך צ'יף נוסף.
בצה"ל מתקשים להעריך כמה זמן יימשך תגבור הכוחות והמפקדות. הגזרה לא שקטה כבר תקופה ממושכת, משלל סיבות. חמאס - ולצידו גורמי חוץ אחרים שפועלים בהשראת איראן - מנסה להבעיר אותה, בהצלחה מוגבלת מאוד למרות שטף האמל"ח והמזומנים שמוזרמים כל העת לשטח. גם הפשיעה הלאומנית היהודית, שהיקפה גדל מאוד בשנה האחרונה, תורמת לחוסר היציבות משום שהיא גורמת גם לפלסטיני הממוצע להרגיש לא בטוח. ולתוך כל אלה נוספים העניינים הרגילים: חודש החגים, ובעיקר שבוע סוכות שבו צפויים עשרות אלפי מטיילים לפקוד שלל אתרים ביו"ש, תקופת המסיק שמועדת לחיכוכים תמידיים, הבחירות בישראל שמגביהות את רף ההתבטאויות של פוליטיקאים וכתוצאה מכך את המתח בזירה הפלסטינית, המגמות האנטי־ישראליות בעולם שמפיחות רוח ברחוב הפלסטיני שמשהו עשוי להשתנות, והקמה של עשרות יישובים וחוות שמגדילה את משטח החיכוך בין ישראלים לפלסטינים ומוסיפה לאתגרים הביטחוניים.
במערכת הביטחון מקווים שהמענה הנוכחי של שתי מפקדות אוגדה וסדר כוחות גדול (25 גדודים, כולל שניים שנוספו בתגבור של יום הכיפורים) יספיק כדי לצלוח את התקופה הזאת בשלום. זה ידרוש מיקוד מבצעי, ושוב - לא מעט מזל. הפער בין פיגוע שהצליח לפיגוע שסוכל הוא לא רק בנפגעים, אלא גם במוטיבציה לשחזר אותו. היו בצה"ל שסברו השבוע, בנאיביות, שצריך לגנוז את סרטון הדריסה של לייטר, כדי שלא להכניס רעיונות לראשיהם של אחרים. זאת היתה הצעה חסרת סיכוי: עד שעלתה, הסרטון כבר הופץ ושודר בכל מדיה אפשרית וזכה לתהודה רבה.
בגל פיגועי הבודדים באמצע העשור שעבר כיהן איזנקוט כרמטכ"ל. אחת ההחלטות הראשונות שקיבל היתה להציף את השטח בכוחות, כדי שיחצצו בין המחבלים לאזרחים. ביחד עם אמצעי מיגון שונים שנפרסו, ועם יכולות טכנולוגיות שהיו אז רק בחיתוליהן, נבלמה התופעה כמעט לחלוטין. ועדיין, האתגר המרכזי בהתמודדות מולה נותר גם היום: כיצד נכנסים לראשו של אדם בודד שלא חולק עם איש את כוונותיו לבצע פיגוע.
להתמודדות מול טרור מאורגן יש חיסרון ברור ויתרון ברור. חסרונה הוא בהיקף הנזק הגדול יחסית שביכולתה של חוליית טרור לבצע. יתרונה הוא באפשרויות הסיכול, משום שחוליה מחייבת תיאום, שיתוף במידע ולא פעם גם השארת חתימה דיגיטלית שמאפשרת מעקב ואיתור, וגם סיכול מוקדם. מנגד, טרור שמבוצע בידי בודדים יכול לגרום לרוב נזק מוגבל בלבד, אבל יכולת הסיכול שלו בעייתית אם מבצע הפיגוע לא מפזר סימנים מקדימים. מערכת הביטחון למדה לזהות סימנים כאלה ולאסוף אותם: מליקוט מידע באינטרנט, דרך הותרת מכתבי פרידה או תשלום של חובות, ועד לאיסוף מחשיד של מל"מ (מודיעין לקראת מבצע). כל אלה הובילו לסיכולים רבים, אבל האיום נותר כשהיה, גם אם בממדים קטנים מבעבר.
החשש כעת הוא מרצף אירועים שיוציאו את השטח מאיזון. כמה פיגועים שיובילו את ישראל לנקוט פעולות ענישה, שיגבירו את הפיגועים (ואת פעולות הענישה), עד כדי הסלמה רחבה. ישנם גורמים פוליטיים שמייחלים לכך, אם כדי לראות בהתרסקות הרשות הפלסטינית והשתלטות ישראלית מלאה על השטח, ואם כדי להסיט את הקשב הפוליטי לזירה הביטחונית. האתגר של צה"ל (בסיוע שב"כ ומשטרת ישראל) יהיה לבלום את ההידרדרות. המהלכים שזמיר נקט השבוע מלמדים שהוא קורא את המפה היטב.
בחירות.
רצח הלנה ראפ, במאי 1992, כיכב במערכת הבחירות שנערכה באותם ימים. הנערה, שנרצחה בדקירות סכין בידי מחבל פלסטיני בטיילת של בת ים, היתה לסמל של אובדן הביטחון האישי מול הטרור הפלסטיני.
שלוש שנים אחרי טבח 7 באוקטובר, שטלטל את תחושת הביטחון האישי של הישראלים יותר מאשר אי־פעם בתולדות המדינה, נדחק הנושא לשולי מערכת הבחירות. הממשלה שכשלה באותה השבת מכהנת עדיין בתפקידה מבלי שנטלה אחריות, ואפילו מבלי שהקימה ועדת חקירה ממלכתית. היא הצליחה לנתב את העיסוק הציבורי לסוגיית השותפות הערבית בחיים הציבוריים בישראל, ולא לעניינים חשובים ובוערים יותר - החל במחדל העצום ובהשלכותיו, עבור בסוגיית הגיוס וכלה בענייני יומיום - מיוקר המחיה והמשבר בחינוך ועד לקריסת הביטחון האישי, לא בשל הטרור מבחוץ אלא בגלל אובדן משילות ושליטה מבית.
גורם בכיר, שנדרש לאחרונה לנושא בשיחה סגורה, העריך כי במגזר הערבי יש כיום כמיליון כלי נשק בלתי חוקיים. הוא הודה כי המדינה איבדה לחלוטין שליטה על הנושא, והביע דאגה מפני השלכותיו בהיעדר תוכנית חירום לאומית. דומה שדווקא כאן יש מרחב לשיתוף פעולה יהודי־ערבי, על רקע העובדה שרוב הנפגעים מהטרור הפלילי הם (עדיין) אזרחים ערבים. גורמים שעוסקים בנושא במערכת הביטחון מביעים דאגה מפני ההשלכות שעלולות להיות לדחיקתם הצידה של ערביי ישראל באופן קולקטיבי. לדבריהם, מסיבות פוליטיות נטו עסוקה ישראל בחיפוש אחר המפריד והמנכר על פני המחבר והמאחד, כולל בחינת שילובם במסגרת כל הסדר עתידי של שירות (צבאי או לאומי) לכל אזרחי המדינה.
ידיד ותיק, עיתונאי זר בכלי תקשורת מוביל במדינה חשובה במערב, תהה באוזניי ביום רביעי בערב על פסילת כל המפלגות הערביות בוועדת הבחירות המרכזית. הסברתי לו שמדובר בפוליטיקה, ושההחלטה תשתנה בחלקה בבג"ץ. הוא המשיך והקשה אם אנחנו, הישראלים, איננו חוששים שנוצג בעולם כמדינת אפרטהייד: הנה, אמר, ביחסכם לערבים שהם אזרחי ישראל אתם נותנים תחמושת לכל הטענות שמופנות כלפיכם על גזענות ואפליה בנוגע לפלסטינים. השבתי לו שערבים משולבים בחיים בישראל כמעט בכל תחום, אבל דעתו לא נחה.
אני מכיר את העיתונאי הזה עשרות שנים. הוא אינו יהודי, אבל היה בעבר מאוהדיה וממעריציה המושבעים של ישראל. ב־7 באוקטובר ובתקופה שאחריו נפשו יצאה אלינו מרוב דאגה: באחת השיחות תהיתי באוזניו בחצי־צחוק אם בכוונתו לעשות עלייה. הוא השיב שלא, אבל אמר שמעולם לא היה כה מודאג לעתידנו. בשיחתנו השבוע הוא חזר על אותו הביטוי בדיוק, הפעם בהקשר אחר. אתם לא מבינים מה קורה לכם בעולם, הזהיר.
ככל שנוקפים הימים, ונוקפות המלחמות, מתברר שהמחדל שאחרי 7 באוקטובר גדול לא פחות מזה שאירע לפניו. הפעם צה"ל ומערכת הביטחון נקיים מאחריות: היא מוטלת, כולה, על כתפי הממשלה. כישלונה בתחום המדיני ובהסברה מהדהד וחסר תקדים. בשונה מהשבת ההיא, השחורה, אי אפשר לטעון שהוא הגיע בהפתעה: הסימנים המוקדמים היו גלויים וידועים, והעיסוק בהם היה תדיר (כולל מעל דפים אלה). בפרפרזה על אמירתו המוכרת של נתניהו כי לא משכו בדש מעילו, אז בכל הקשור למחדלים הנוכחיים הבגד שלו קרוע מרוב משיכות.
נתניהו הגיע ביום חמישי לניו יורק, לנאומו השנתי בפני העצרת הכללית של האו"ם. קדם לו רצף חסר תקדים של מנהיגים, שהתחרו בנאומיהם בהאשמות כלפי ישראל. היו מביניהם שהדברים שאמרו היו צפויים, ובראשם נשיא טורקיה ואמיר קטאר - המחוללים העיקריים של הרוח הגבית שמקבל חמאס גם כיום. והיו אחרים, בעיקר מקרב מדינות אירופה, שדיברו מדאגה. בירושלים יטענו בציניות שהם מודאגים מדעת הקהל בארצם, שמושפעת מההגירה המוסלמית; לפחות אצל חלקם הדאגה אמיתית וכנה, והיא נוגעת לעתידה של מדינת ישראל.
מערכת הבחירות עוסקת כולה בנגטיב. זה חלק מהספציאליטה של נתניהו, שלמרבה הצער עבר גם לשותפיו ולמתחריו. ארתור פינקלשטיין התחיל עם זה ב"פרס יחלק את ירושלים", שהפך כעת (אחרי שלל גלגולים) ל"גדי יישב עם גולן ועבאס". מדהים ומבעית כאחד לראות כיצד רמטכ"ל וסגן רמטכ"ל הפכו לאויבי המדינה בשם אינטרס פוליטי, שמתעדף משתמטים על פני משרתים וגזענים על פני ציונים.
מה שאין במערכת הבחירות, ולו ברמז, הוא כיוון פעולה. איש לא מסביר כיצד העולם, שנגדנו, יחזור להיות בעדנו. אפשר כמובן לנהוג כמו דוד בן־גוריון, שאמר "או"ם־שמום", או כמו חיים הרצוג, שבשבתו כשגריר ישראל באו"ם קרע ב־1975 את ההחלטה שקבעה כי ציונות היא צורה של גזענות. זה לא יפתור את הבעיה, אלא רק יגביר את בידודה של ישראל.
אז, בימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, היה לישראל את ארה"ב, ובמידה פחותה את מדינות אירופה. היום היא ניצבת כמעט לבדה: אפילו הנשיא טראמפ, שכונה גדול ידידינו בבית הלבן, העדיף לפגוש השבוע את ראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדאני, ולא את ראש ממשלת ישראל - שנאלץ לקצר את ביקורו ולשנות את מיקום נחיתת מטוסו. אפילו שר החוץ האיראני עראקצ'י התקבל בניו יורק בחום רב יותר. ואם להישען שוב על דבריו של ידידי, העיתונאי הזר, אז ישראל מצורעת היום בעיני העולם יותר מכל מדינה אחרת. "הצלחתם לגרום לצפון קוריאה לאבד את המקום הראשון".
שלוש הערות.
הראשונה, על מחיקת הרישום הפלילי לאלאור אזריה. גם אם לא מייחסים לנשיא יצחק הרצוג מניעים פוליטיים נסתרים, קשה להתעלם מהחורים העמוקים בהחלטה. החל בהיעדר חרטה עמוקה וכנה מצד אזריה, כנדרש, וכלה בהתנגדות הגורפת של הרמטכ"ל, ראש אכ"א והפרקליט הצבאי הראשי שנענתה בהתעלמות. העובדה שזה קורה בתקופה שבה הרמטכ"ל נלחם על דמותו וערכיו של צה"ל מטרידה מאוד. במקום שאזריה יהיה סמל למה שאסור לעשות - לירות במחבל מנוטרל ופצוע - הוא הפך בעיני רבים לסמל למה שצריך לעשות.
הערה שנייה, על המפגש הטעון שהיה ביום שישי שעבר בין שלי משל־יוגב, אמה של ליבי כהן־מגורי שנרצחה בנובה, לבין ראש אמ"ן לשעבר אהרון חליוה. יוגב הטיחה בו את כל מה שצברה בבטנה ובליבה במשך שלוש שנים: חליוה השיב לה שאינו יודע מי היא ומי זאת בתה. גם בהנחה שחליוה הופתע מהמפגש המקרי, היה עליו להגיב אחרת. מהכלה מלאה של הביקורת והשפלת מבט כפי שעשה יואב גלנט, שפגש באקראי בניר עוז את ראומה קדם ששכלה באסון את בתה, חתנה ונכדותיה, ועד לחיבוק ולהצעה למפגש.
בחירתו של יונתן שמריז בחיים היא סוג של ניצחון. בחירתם של עשרות אלפים להצטרף אליו לעצרת זיכרון בפארק הירקון היא סוג של נחמה ותקווה
הערה שלישית, על תקווה. בת נולדה השבוע ליונתן שמריז ולרעייתו, נטלי, אחות ליהלי וללביא. שמריז הוא מהקולות הבולטים ביותר של המחאה שקמה אחרי האסון: תושב כפר עזה שהיה נצור בביתו באותה השבת עד שחולץ, ואחיו של אלון, שנחטף משכונת הצעירים בקיבוץ וכעבור חודשיים נהרג בשוגג מאש צה"ל בשכונת סג'עייה בעזה ביחד עם יותם חיים וסאמר טלאלקה, לאחר שהצליחו לחמוק מידי שוביהם. בחירתו בחיים של שמריז־האח היא סוג של ניצחון; בחירתם של עשרות אלפים להצטרף אליו לעצרת הזיכרון שהוא מארגן ב־7 באוקטובר בפארק הירקון היא סוג של נחמה ותקווה.
