היום איזנקוט הוא המלך. מחר גם הוא ייבעט בוולה

בימים אלה, כאשר בני גנץ מתרחק מאחוז החסימה ורוב חברי מפלגתו נטשו למחוזות מבטיחים יותר, כדאי להיזכר איך הושק הקמפיין שלו כמועמד מוביל לראשות ממשלה. בפברואר 2019 התייצב לראיון נרחב בשער המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". המראיינים היו חנוך דאום ושלמה ארצי, לא בדיוק כתבים פוליטיים.

לא שכתבים פוליטיים היו שואלים שאלות קשוחות יותר, אבל הראיון היה החלק השולי באירוע. למי יש כוח לקרוא בעיון ראיון עם פוליטיקאי, או פוליטיקאי בהתהוות. העיקר הצילחות. גנץ צולם במטבח, באווירה אינטימית ונינוחה. צילום חמים ואישי של שבת אחים גם יחד. אנשים טובים מהמיינסטרים הישראלי מתוועדים בכיף ועוברים מנושא לנושא בלי לחץ, שטים עם הזרם התת־קרקעי הקבוע: מה עושים עם הביבי הזה.

הימים ימי טרום הגשת כתב אישום נגד נתניהו. גנץ מצהיר: "שיהיה ברור, אני לא שונא את ביבי. אני ראיתי אותו ממרחק של מטרים ספורים ופחות. הבן אדם הוא ראש הממשלה של מדינת ישראל, אני לא שונא אותו", וכדי שקוראי העיתון לא יחשבו שהנדיבות הזאת משמעה תבוסה מראש, הוא מבהיר: "אבל אני חושב שהגיעה שעתו לסיים את תפקידו בצורה מכובדת".

עוד הבהיר כי "אני עם כתב אישום לא אשב איתו". בכך הוכיח נאמנות למנטרה הקבועה של השמאל, זו שמבטלת גם את חזקת החפות וגם את חוק יסוד: ראש הממשלה, שעל פיו הוא כשיר לכהן עד לאחר הרשעה חלוטה.

לא כולם השתכנעו. רביב דרוקר מחדשות 13 התוודה בשנת 2021: "המלצתי לגנץ לפרוש מתוך הערכה אליו, כדי שלא יתבזה. למזלו הוא לא שעה לעצתי". ההמלצה התבססה על סקרים מדאיגים, אך בסופו של דבר דרוקר גילה כי "דבר אחד כן בטוח. בני גנץ הראה לכולם שהוא עשוי מחומרים הרבה יותר חזקים מכל הכוכבים שעל הנייר. ירקו עליו, תקפו אותו, היכו אותו מתחת לחגורה, וגנץ חזק מתמיד. ולא, הוא לעולם לא יחבור יותר לנתניהו".

באוגוסט 2025 שינה דרוקר את עמדתו. גנץ ככל הנראה החמיץ את ייעודו ההיסטורי - הפלת נתניהו - ודרוקר המליץ לו "לפרוש... ולא להסתכן בתרחיש שבו הישארותו במרוץ תגרום להפסד של כל מה שהוא מאמין בו, בבחירות הכי קריטיות שהיו כאן מאז 1996".

אבל לא על נתניהו התכנסנו לדבר, אלא על ההכתרה של בני גנץ כמנהיג מחנה השמאל, או מחנה הרק־לא־ביבי למדקדקים. מהבוידעם לשער המגזין. מהרמטכ"לות לפוליטיקה, עם כל הלהט והדחיפה שתקשורת יכולה לספק למי שהיא חפצה ביקרו.

בספטמבר אותה שנה, כאשר גנץ כבר התאחד עם יאיר לפיד לרשימת כחול לבן, התייצב מאחוריו גם ערוץ 12. בתוכנית "אופירה וברקו" שלף המנחה אייל ברקוביץ פתק הצבעה של כחול לבן והכריז כי הוא יהיה המצביע הראשון שלו. "אתה", התרשם גנץ, "חצית את סף האומץ".

כולם חצו סף. לא בהכרח של אומץ. זו דרכה של התקשורת הישראלית: את הימין היא לא סובלת. מאז רבין לא הצליח המחנה להצמיח מנהיג אותנטי, עם ערכים אותנטיים או לפחות אסטרטגיה אותנטית, לבד מסוג כזה או אחר של אוסלו. מה נותר? סנטימנט ילדותי של "שינוי", "תקווה", "ריפוי", ולהט אידיאולוגי אמיתי רק בנוגע למטרה האמיתית - הפלת הימין דרך פסילה של העומד בראשו.

לכן מעת לעת יוצא אל החזית מי שנראה שאפשר להדביק עליו את כל הערכים היפים, שאין להם קשר לפוליטיקה מעשית ולמדינאות רבת אתגרים. גנץ נמשח למנהיג אחרי לפיד שנמשח לפניו, וכמו שנמשח בנט אחרי שניהם. כל השלושה שוגרו למיחזורית בבעיטת וולה, ועכשיו הם מצווים לא להפריע למלך החדש: איזנקוט.

הפער בין התקוות שנתלות בכל פעם על קולב אחר לבין האכזריות שבה נדרש ממנו לפנות את מקומו ליורש הטבעי הבא מחסל כל אפשרות לדיאלוג פוליטי בריא ולתגובה ציבורית נורמלית להפסד בבחירות. ההילה התקשורתית המסנוורת שנקשרת למועמדי השמאל לא מתיישבת עם יכולותיהם האמיתיות או המדומיינות. ללפיד מחליקים את חוסר הניסיון. לבנט - את חוסר הפופולריות. לגנץ ולאיזנקוט את תפקודם כרמטכ"לים - בתוספת הנחה לא מבוססת שרמטכ"ל כשיר אוטומטית לראשות ממשלה.

הפער בין התקוות שנתלות בכל פעם על קולב אחר, לבין האכזריות שבה נדרש ממנו לפנות את מקומו ליורש הטבעי הבא - מחסל כל אפשרות לדיאלוג פוליטי בריא ולתגובה ציבורית נורמלית להפסד בבחירות

מטבע הדברים, כאשר מועמד שהוצג כמושיע משוח בשמן מצליח בקלפי פחות מאשר באולפנים, המפגש עם המציאות מוליד אכזבה וזעם, וחמור מכך - הוא מונע במשך כמה עשורים את היכולת לבנות מפלגה קוהרנטית שמסוגלת לשרוד גם אחרי כישלונות, או שמסוגלת לייצר קואליציות יציבות.

היריבה הגדולה של הליכוד, לאורך שנים, היתה מפלגת העבודה. כיום שרידיה נפלטו אל מבנה פוליטי אד הוק שמורכב משרידי המפלגה, משאריות מרצ ומהבריון השכונתי החדש יאיר גולן. פירוק והרכבה, הרכבה ופירוק, האדרה וביזוי - אפשר להמר שהאופן שבו מחנה השמאל ממליך וזורק יימשך, גם אם השיטה מתקשה להוכיח את עצמה.

בשנת 2006 ירדה הליכוד בראשות נתניהו מ־40 מנדטים ל־12. נתניהו נשאר לעמוד בראש הליכוד ושלוש שנים אחר כך חזרו לליכוד המנדטים האבודים. כאשר יצחק הרצוג הפסיד לנתניהו בשנת 2015 הוא קצר 19 מנדטים, ועוד 5 של מפלגת התנועה בראשות ציפי לבני. הרצוג סירב להצטרף לקואליציית נתניהו, כי יש דברים שפשוט לא עושים. העבודה החליפה אותו באבי גבאי, שקושש 6 מנדטים ופרש מהפוליטיקה. היום בצמרת המפלגה שהעמידה את בן־גוריון עומדת ח"כ נעמה לזימי, שעיקר תפארתה על הבערת קרשים באיילון בתקופת המחאה נגד הרפורמה. ואיזנקוט, שמקבל את היחס התקשורתי המפנק, המהלל, המאדיר, העיוור - ייהנה מאמבטיית החנופה עד שיצטרף לרשימת המלכים ליום אחד ויגורש מהבמה בגידופים ובשריקות בוז. בדיוק כמו גנץ.