לפני עשור יצאתי להגנת אלאור אזריה. השבוע התברר: כלום לא השתנה

לפני כעשר שנים, כשהתגייסתי להגנת אלאור אזריה והעדתי לטובתו בבית הדין הצבאי, עשיתי זאת לא בגלל מה שעשה, אלא בגלל מה שלא היה לו: טלפון.

בישראל יש שני סוגי נאשמים. יש את מי שכשהם נופלים, מישהו מרים בשבילם טלפון: דוד שהיה שופט, חבר של אמא מהפרקליטות, קצין בכיר שסבא מכיר. כשהם מגיעים לאולם המעצרים, כבר מחכים להם שם אסטרטגיה, סנגור ויועץ שמורה להם מה לעשות ומתי לשתוק. ויש את מי שכשהם נופלים, אין להם אף אחד שירים עבורם טלפון. אלאור אזריה, חובש קרבי בחטיבת כפיר מרמלה, היה מהסוג השני.

אין מחלוקת לגבי חומרת מעשיו. בית הדין קבע שהוא ירה בראשו של מחבל שכבר לא היווה סכנה, מתוך כוונה ובניגוד להוראות הפתיחה באש. הוא עצמו, בשל היעדר ייעוץ בשלבים הראשוניים, סיפק את כל הראיות לכך. אבל אחרי המעשה יש גם את העושה, והמשפט הפלילי דורש התייחסות אליו.

זו הסיבה שהמשפט מחולק להכרעת הדין (אשם/זכאי ובמה) ולגזר הדין (העונש). בעוד החלק הראשון אמור להיעשות באופן עיוור לעברו של אדם ולאישיותו, החלק השני מחייב התייחסות דווקא לאלה. זה קריטי, משום שאותו עונש מקבל משמעות שונה אצל אנשים שונים: יש את מי שייצאו מהכלא ויקבלו מייד טלפון חדש, עם אנשי קשר שידאגו להם למחילה מהירה ולשיבה לחברה, ויש כאלה שיישארו עם הטלפון הישן שלהם וההרשעה תלווה אותם כל חייהם. זה מה שניסיתי לשכנע את השופטים אז, בעדותי בשלב הטיעונים לעונש.

כבר אז, באולם הקטן שמאחורי בית הדין, בהמתנה לעדות, היה ברור שאזריה ננטש. אמנם מחוץ לבית הדין היו מאות מפגינים, אבל בפנים, היכן שנדרשו אישורי כניסה וקשרים, היה ריק. זה היה מצמית לב. נכחתי בלא מעט משפטים צבאיים. תמיד ישבו שם נציגים במדים שליוו את הנאשמים, ולצידם מקורבים אחרים שהפעילו קשרים ונכנסו פנימה. לא הפעם. כל אלה שהיו אמורים ללוותו נעדרו. מפקדיו בגדוד ובחטיבה לא ביקרו אותו בכל חודשי המעצר הפתוח. זה כה בלט, שאפילו בית הדין מצא לנכון להזכיר להם שכך לא נוהגים.

חמור מזה, יממה לפני הכרעת הדין הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט בחר לצאת בהצהרה פומבית שהוא "לא הילד של כולנו", ולשלוח מסר ברור לשופטים הצבאיים. איזנקוט צדק: אזריה לא היה ילד, אלא לוחם, אבל מזה נובעת גם האחריות של מפקדיו לא להפקירו אף על פי שחטא (והוא חטא).

יממה לפני הכרעת הדין, הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט בחר לצאת בהצהרה פומבית שהוא "לא הילד של כולנו", ולשלוח מסר ברור לשופטים הצבאיים. איזנקוט צדק: אזריה לא היה ילד, אלא לוחם, אבל מזה נובעת גם האחריות של מפקדיו לא להפקירו אף על פי שחטא (והוא חטא)

בראיון שנתן לאחרונה, איזנקוט אמר שההסבר של "נער מרמלה, הורים מזרחים" הוא "שטויות במיץ עגבניות", ושגם אילו היה "ליבוביץ' מכפר שמריהו" התנהלותו לא היתה שונה. עם כל הכבוד, קשה להאמין שהוא היה מעז למהר לצאת במסקנות לציבור כשהחקירה בקושי החלה, או להצהיר נגד הנאשם דקה לפני מתן הכרעת הדין. לא בכדי אביו של חבר לנשק של אזריה אמר אז שהיחס אליהם היה כאל "עובדי הקבלן של צה"ל".

ההבדל המעמדי בין מי שנשלחו למשימות שיטור ביו"ש למי שמגויסים ליחידות העילית בא לידי ביטוי גם בהתנערות האליטות מהם. האליטה הליברלית העמיסה על כתפי אזריה את כל זוועות הכיבוש וראתה בו בן־ממשיך של מבצעי טבח כפר קאסם (שגם נעשה על ידי מחלקת יוצאי עדות מזרח במג"ב). האליטה הדתית המתנחלת, שמחוברת היטב לכנסת ולצבא, לא נהגה כפי שהיו נוהגים בבן עפרה, אף שבכיריה הם שפמפמו בציבוריות ש"אסור שמחבל ייצא חי מפיגוע". כשאביו התקשר אליהם, הם לא ענו. מספרו הלא מזוהה היה גם בלי הקידומת המוכרת של אנשינו. אני דווקא נעניתי כשהתקשרתי לנסות לגייסם לבוא להעיד לטובת הקלה בעונשו (בשל אחריותם לקריאות הללו), אבל בקשתי נדחתה.

לחלל נכנסו ארגוני ימין קיצוני, שבמקום עצות טובות העניקו לו סיסמאות מרשיעות. הם הפכו אותו לדגל, וכידוע, דגל לא צריך הקלה בעונש או פרנסה, אלא רק רוח. רוח שנושבת תמיד בכיוון האינטרס של מי שמניף אותו.

שעת מחיקה

עשר שנים חלפו. הדגל דהה. לאיש כבר אין בו צורך, אבל הוא, כאב לשני ילדים קטנים, זקוק לפרנסה. בבקשות השונות למחיקת הרישום הפלילי שהגיש במהלך השנים, הוא ציין שהרישום פוגע "בעבודה, בלימודים ובמשפחה". במעט המקומות שבהם מוכנים לקבל אותו למרות שמו, הרישום חוסם.

שנים נדחתה הבקשה, עד שהשבוע הנשיא הרצוג החליט באומץ להיענות לה, אף שיכול היה להעריך את הזעם שינחת עליו מצד המחנה המתקרא "ליברלי". זה שמאמין בשיקום עבריינים ובהזדמנויות שניות, אבל רק למי שנמצאים באזורי החיוג שלו. בניגוד לטענות "הליך חריג" שקריות שנטענות עתה, מדובר בהליך שנעשה כמעט באופן אוטומטי ללוחמים אחרי שחרורם. זה לא ביטול ההרשעה ולא הפחתת עונש, אלא רק קיצור תקופת רישום לטובת הסרת חסמים לשיבה לתלם החברה. אותם חסמים שעליהם העדתי אז, ושבית הדין נתן להם משקל. כך שהחלטת הנשיא לא רק לא מנוגדת לגזר הדין, כפי שיש הטוענים, אלא דווקא מתיישבת עימו.

משפורסמה ההחלטה, מחול השדים האלים והבריוני פרץ מחדש. הרעל ששוב צף הוכיח שדבר לא נלמד. אותה שנאה, אותו חוסר חמלה, אותו שימוש מחנאי נלוז בלוחם שטעה קשות. ממש כמו לפני עשור, שר הביטחון וחבריו לקואליציה עושים רעשי "ניצחון" על חשבון אזריה, שזקוק לכמה שיותר שקט כדי להישכח ולהשתקם. המחנה שמנגד משתמש במי שכבר שילם את חובו לחברה (פי כמה מהמקובל) לניגוח הצד השני. וכולם, לטובת אינטרסים פוליטיים, מרחיבים את הפער הבלתי נסבל בין מי שבטלפון שלו יש אנשי קשר שיעזרו לו לצאת בזול מטעויותיו - המשפטיות והציבוריות - לבין חיילים כמו אלאור אזריה, שגם אחרי עשר שנים עדיין מחכים שהטלפון יצלצל ומישהו מהצד השני יגיד להם: "התקבלתם".