להק הביטחוניסטים
רוח רפאים מרחפת על מערכת הבחירות - זו רוח הרפאים של אוסלו. רוח אוסלו נישאה לאורך שלוש שנות מלחמת התקומה בדגלי האופוזיציה המונפים. היא נמשכת גם היום כאשר המלחמה משנה צורה ובעורף החיים חזרו לשגרה. זאת הבחירה הגורלית ב־27 באוקטובר.
רוח אוסלו היא שמדריכה את המועמד העיקרי לראשות הממשלה מטעם האופוזיציה; היא מתגלמת בקשר של הממסד הביטחוני האוסלואידי הישן להכשיל את המלחמה תוך שימוש ציני אכזרי בחטופים. הקשר להכשלת המלחמה הסתתר מאחורי המטרה המאחדת של האופוזיציה: להפיל את ממשלת נתניהו. גדי איזנקוט, הרמטכ"ל לשעבר שנשא את רוח אוסלו בשרביט הרמטכ"ל שלו לאורך השנים, לא באמת נפרד מרגלי החימר המדיניות של הסכם אוסלו.
במלחמה עצמה הוא שמט כתף מתחת לאלונקה בשלב מוקדם (תפתחו את הפרוטוקולים, הוא זועק!). האופוזיציה ורוב הממסד הביטחוני פעלו במתואם עם הבית הלבן של ג'ו ביידן. משם נולדה פרשת "כוח 100", שנועדה ליצור סופה תקשורתית שתדחוף את ביידן לחשק את ישראל, עד שיצליח להפיל את ממשלת נתניהו.
אבל הכי גרוע זה מה שקורה לאחרונה. איזנקוט הוא שחקן החוד של להק בכירי מערכת הביטחון שברובו מאכלס את המפלגות שמתיימרות לקחת את השלטון ולהחזיר את רוח אוסלו לדגלים. השמות מוכרים: בני גנץ, אלעזר שטרן המאוס שבשום מערכת פוליטית מערבית לא היו מאפשרים לו דריסת רגל אחרי ההכפשות הוולגריות נגד מירי רגב, רם בן ברק, עופר וינטר (האופוזיציונר של הממסד הצבאי בדימוס), יורם כהן, יאיר גולן השואף למשטר צנזוריאלי, וכמובן איזנקוט עצמו.
לאיזנקוט היו כמה הזדמנויות ממש לאחרונה להשמיע קול לטובת מדינת ישראל. הוא לא עשה זאת, אולי מתוך רפיון ואולי משום שהוא מרוצה מהאירועים הבינלאומיים האלה. מדובר במכתב בכירי הביטחון הקשישים לבית הלבן נגד המתנחלים - בעצם נגד המדינה הנלחמת; הכרזת הסנקציות של בריטניה ושאר המדינות שהצטרפו אליה. והסרט המדובר של הסוחר מוונציה. איזנקוט לא השמיע קול (או השמיע בקושי בציוץ ב־X) משום שההתרחשויות הבינלאומיות האלה תואמות את רוח אוסלו ו"הצונאמי המדיני" המובטח זה שנים של פטרונו אהוד ברק. אלו אירועים מדיניים הפועלים בדעת הקהל העולמית, ונראה שלפי שיפוטם של איזנקוט וחבריו הקצינים הבכירים המסתערים על הבוחר, זה עוזר לקמפיין שלו.
לאיזנקוט היו כמה הזדמנויות להשמיע קול לטובת מדינת ישראל. הוא לא עשה זאת, אולי משום שהוא מרוצה מההתרחשויות האלה התואמות את רוח אוסלו ו"הצונאמי המדיני" המובטח זה שנים של פטרונו אהוד ברק
כפי שציין פרופ' אבי בראלי במאמר השבוע, רה"מ בנימין נתניהו לא יכול היה לפעול לאורך השנים נגד ממסד ביטחוני הנידף ברוח אוסלו. או כפי שאמר אביגדור ליברמן לאחר התפטרותו מתפקיד שר הביטחון: "לא מצאתי מתחתיי סוסים דוהרים".
המלחמה מאז 7 באוקטובר והזוועות של אותו יום היו מלווים ברוח ההיחלצות. היחלצות מרוח אוסלו. החזרת השלטון לשלישי אוסלו פירושה נסיגה. בתחילה תפיסתית מדינית ופסיכולוגית, אחר כך גם פיזית.
המלכודת האיראנית
רק לעיתים נדירות אפשר להיתקל במאמר מעמיק שאפשר וכדאי ללמוד ממנו. "מלכודת ההתשה" הוא מאמר כזה שפורסם ב"פורין אפיירס" על ידי חוקרת ממכון האדסון נדיה שדלואו.
"איראן משתמשת בפוליטיקה - או בלחץ בינלאומי - ככלי במלחמת ההתשה שלה", כותבת שדלואו. "היא ניסתה וממשיכה לנסות לשחוק את התמיכה הבינלאומית בישראל, תוך שהיא יוצרת טבעת אש מסביב ליריבתה (ישראל). אווריל היינס, מנהלת המודיעין הלאומי בממשל ביידן, חשפה ביולי 2024 ששחקנים בזירה המחוברים לממשלת איראן התחזו כאקטיביסטים ברשת, דחפו למחאות לטובת עזה וסיפקו תמיכה כספית לפעולות מחאה בארה"ב. מוסדות בינלאומיים וממשלות אירופיות רבות ודעת קהל מתוזמרת יצרו לחץ גובר על ישראל, והבידוד שלה העמיק. יש לזה השלכות אסטרטגיות. אף שישראל הוכיחה שהיא יודעת להגיע לעמדת שליטה צבאית, היא התקשתה לתרגם את הניצחונות ליצירת סביבה מדינית אזורית חיובית מבחינתה". היא מציינת שיחסיה עם ממשלות באירופה ובאזורים אחרים הידרדרו, והמחלוקות מסבכות את ההגעה להסדרים בעזה.
יש לזה צדדים חיוביים, מבחינת ישראל. לישראל אין עניין "להתקדם" על "רגל מדינית" צולעת שיש לה כיוון אחד בלבד: הקמת מדינה פלסטינית. לפי החוקרת, המצב של מלחמת התשה הוא המציאות החדשה של המלחמות, ואפשר לראות את התופעה בזירות המוכרות. איראן, מצר הורמוז ודוכסויות הנפט המוכרות, החות'ים ובאב אל־מנדב.
בעזרת גיס חמישי של ברית האדום־ירוק במדינות המערב הדמוקרטיות, מצליחה איראן יחד עם רוסיה לנהל גם התשה פוליטית בעורף האויב. ארה"ב בעיקר, אבל גם ישראל. בוודאי באירופה. אחת ההצלחות של ישראל היא היכולת לגייס רצון פוליטי וציבורי להילחם לאורך זמן. לנשיא טראמפ, למשל, קשה מאוד עם זה. ארה"ב מתקשה לגייס רצון פוליטי להילחם גם כשמספר האבידות הוא עשרות בודדות.
אבל בתחושת הערפול של התשה ארוכה, יש לישראל הישג אחר - והוא סיום המלחמה כרצוננו לפחות בכמה זירות שהיו בזמן המלחמה מאיימות ביותר: לבנון, עזה, סוריה והחות'ים (בסימן שאלה). ספירת ימי המלחמה וכותרות ראשיות על כל רחפן וכל פיגוע לא ישנו את זה. גם לא הקביעה של איזנקוט ששום זירה לא סגורה. ברגע שהוא מכריז את זה, כולם יודעים שאם ייבחר תוך שהוא נישא על כנפי רוח אוסלו, הוא יהיה מוכן לשלם מחירים מופקעים כדי "לסגור" את הזירות. קמפיין "אלימות המתנחלים" הוא סוג של התשה שגובה מאיתנו מחיר אסטרטגי בזירה הבינלאומית תוך שהצדדים הלוחמים משלמים מחירים נמוכים במונחים של נפגעים. ההפסדים של ישראל נגרמים כיוון שהאויב הצליח להפוך כל יוזמה התיישבותית וביטחונית של המתנחלים לבומרנג נגד ישראל בזירה של דעת הקהל ובחזית המדינית.
התרעת שווא
אני מניח שהמדינה עוצרת את נשימתה לקראת מסירת גרסתו המלאה של סופיאן אבו זיידה לגבי ההתרעה שהוא העביר כביכול לבן זאיד, כדי שהוא יעביר לראש ממשלת ישראל מידע שכבר הועבר על ידו לשב"כ ולשאר גורמי הביטחון. כדי להוציא מבצע דיסאינפורמציה צריך בעיקר תקשורת שתהיה בשלה ומוכנה לבלוע את החומר ולהקיא אותו. נראה שמהרגע הראשון שבו יחיא סינוואר מעביר לאבו זיידה, יש לנו עסק עם מבצע דיסאינפורמציה. וכך אלה שבישלו את האירוע המודיעיני כדי שיפעל את פעולתו בהנהגה הביטחונית של ישראל, ממחזרים עכשיו באמצעות שלומי אלדר ורות יובל את אותו מבצע דיסאינפורמציה.
זה לא אומר שהמידע שקרי בהכרח. אבל זה כן אומר שאין מדובר בהתרעה משמעותית לפני מלחמה אלא במטרה אחרת, כפי שהיא מוכרת מההגדרות של דיסאינפורמציה. הכוונה ליצור בלבול וחוסר אמון בתוך מרכיבי ההנהגה הביטחונית והמודיעינית ובינה לבין הציבור. בולטת הנכונות של אנשי ביטחון בכירים לרתום ממסדים מודיעיניים כדי להזנות אותם לטובת לוחמת מידע שמטרתה פוליטית.
הפרשן הוותיק והחכם ד"ר מייקל דוראן ("צומת סואץ") צחק כשדיבר על האירוע. מבחינתו זה מצחיק שיחיא סינוואר מאיים לפתוח במלחמה אם ישראל לא תיענה לדרישותיו במשא ומתן על שחרור בני הערובה שנמקו בעזה. וזאת אכן בדיחה. אבל זה מידע שבוודאי נרשם איפשהו בעורף אצל ראש הממשלה גם אם לא הגיע אליו מבן זאיד, וראשי המודיעין הניחו שהדברים ידועים לנתניהו. אנחנו למעשה לא יודעים. זה יכול להסביר את רצונם למדר את נתניהו ב־7-6 באוקטובר. הרי יכלו לפחות להזעיק את שר הביטחון גלנט.
האירוע כפי שהוא מדווח מזכיר אירוע דומה ואפילו משמעותי יותר מהתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים. שליח של הקנצלר וילי ברנדט נפגש עם חאפז איסמעיל (היועץ לביטחון לאומי של סאדאת) בתחילת יולי 1973. איסמעיל שקיים מגעים משמעותיים לאורך השנה בנוגע למתווה להסכם שלום עם קיסינג'ר, אמר לשליח לותר לאהן: "מעתה על הערבים לקחת את גורלם בידיהם". שגריר ישראל בגרמניה המערבית קיבל דיווח על כך והעביר מייד לקודקודים בישראל. זאת תוספת מידע חשובה לכוונות המצרים; האם גולדה מאיר מכנסת מייד את ראש אמ"ן וראש המוסד בגלל המידע מהשגריר בן חורין? התשובה היא לא. לעומת זה, ערב ראש השנה, כשבוע וחצי לפני פרוץ המלחמה גולדה מקבלת התרעה משמעותית ביותר מראש מדינה ערבית, המלך חוסיין. זו לא סתם פגישה חשאית בארבע עיניים באיזו "מדרשה למורים" באזור הרצליה. קצינים בכירים ביותר במטכ"ל, מאמ"ן ומאגף המבצעים צופים ומאזינים לשיחה. במקביל לשיחת גולדה וחוסיין נפגשים הבכירים באמ"ן, למעט ראש אמ"ן עצמו, עם עמיתיהם המקבילים מצבא ירדן. ההתרעה אומרת בשורה התחתונה שהסורים ב"עמדות זינוק" לצאת להתקפה. נמסרת לישראל תוכנית המתקפה.
כשבוע וחצי לפני פרוץ המלחמה גולדה מקבלת התרעה משמעותית ביותר מהמלך חוסיין. ההתרעה אומרת בשורה התחתונה שהסורים ב"עמדות זינוק" להתקפה. נמסרת לישראל תוכנית המתקפה. ישראל משום מה עסקה בניסיון למחוק את סימני ההתרעה
ישראל משום מה עסקה בניסיון למחוק את סימני ההתרעה. לעומת זה, אם לרה"מ נתניהו היה מידע ולו גם הצמרי ביותר על אפשרות למלחמה, אפשר בהחלט לדמיין את הרצי הלוי, רונן בר ואהרון חליוה מגיעים להבנה שאסור להדליק לנתניהו את הפתיל. "תפקידנו" להשתלט על האירוע כדי למנוע הידרדרות.
התירוץ הציוני
הברדמיה בעולם הבידור והתקשורת עושה את שלה. באוניברסיטה הציבורית במישיגן (מישיגן סטייט) העניקו כבוד מיוחד לפרופ' מוחמד איוב מהמחלקה ללימודי אסלאם. במקרה זה היה גם ציון 25 שנה ל־11 בספטמבר. הפרופסור הסביר מה המחלקה האסלאמית אמורה ללמד: "זה לא היה האסלאם שהניע את ההתקפות (על המגדלים התאומים, על הפנטגון ועל מטרות נוספות). המציאות הרבה יותר מורכבת, והיא בעיקר קשורה להתנגדות רחבה למדיניות האמריקנית במזרח התיכון ולא לאסלאם שנעשה בו שימוש כדי להצדיק את המתקפה". הוא כמובן המשיך והאשים את הכיבוש הישראלי בגדה המערבית והמדיניות כלפי עזה.
אבו עלי אקספרס דיווח שלטקס שנערך בברוקלין ביום כיפור הוזמן מוחמד חליל, תומך חמאס שהיה הרוח החיה מאחורי מופעי ההפגנות האנטי־ישראליות והאנטי־ציוניות באוניברסיטת קולומביה בשנת 2024. מה שמדהים שזהו מוחמד חליל, שממשל טראמפ מנסה כבר שנתיים בערך לגרש מארה"ב אך ללא הועיל. בטקס כפרות על "רצח העם בעזה" הוא תקף, על פי הדיווחים, את ממשל טראמפ "הפשיסטי" וכמובן את "הציונות" ואת השימוש בכסף אמריקני נגד עזה ואיראן. הוא התפלל לכך שאלוהים יטיל את מלוא האחריות על ישראל. פרטים נוספים מהאירוע: הרבה כיפות וכאפיות שימשו בערבוביה בברדמיה האנטישמית בברוקלין.
אתה מחבר לאירועים האלה את האכיפה האסלאמית־שמאלנית של משטר כניעה בעולם הבידור בשם עזה, כפי שזה קורה לזמר אד שירן. את הצווחה ההיסטרית של נבחרת אירלנד נגד המשחק עם נבחרת ישראל בכדורגל. פלוס המיקוד הכמעט בלעדי של ממשלות אירופה ברצועת עזה, יהודה ושומרון, המתנחלים, ישראל, והעלייה החדה של מפלגת השמאל הקיצוני בגרמניה "די לינקה" במקביל לעליית הימין הקיצוני - וזה נראה כמו מרשם לאלימות נרחבת כלפי יהודים.
בעבר זה היה קורה. הברדמיה הופכת לאלימה ולכפייתית יותר ויותר. ההשפעות הן ללא ספק אסטרטגיות, אם הסרט "נז"א" גורר דיונים בכנס מקצועי של צבאות ארה"ב, ישראל ונאט"ו בדרכי הלחימה של צה"ל. אבל מבלי שאפשר להוכיח את זה, הדבר היחיד שכנראה מונע פריצה של פוגרומים בארצות העולם המערבי (!) הוא עצם קיומה של מדינת ישראל. יש כמובן חכמים מעולם הטיפשים, שיגידו: כן, אבל בלי ישראל כל זה לא היה קורה. זה בהחלט כן היה קורה מסיבות שקשה לשער מהן, כפי שגרמניה הנאצית וכל מדינות אירופה הגיעו לשיאים של היסטריה יודופובית ולרצח המוני מתועש של מיליוני יהודים. מישהו זוכר מה בדיוק עשו היהודים שהבעיר את חמת הרצח של היטלר וסטלין? ארגון רצח בע"מ מחזיק שני מיליון בני ערובה ברצועת עזה ומצליח לגבות דמי כופר מממשלת קנדה בסך 100 מיליון דולר. שלום חאבייר, הלו מארק ראפלו.
