רק אל תהיה ציוני: בגרמניה מצאו פתרון חדש ל"בעיה היהודית"

לפני הרבה שנים הייתי סבל בניו יורק. כל מה שאני יודע על הפרולטריון אני יודע מהגב התחתון. זו ידיעה מוגבלת, אבל היא יותר אמינה ממה שידע על הפרולטריון האיש שהמציא אותו. האיש שבחייו שנא לעבוד וחי על מלגה של חבר.

לונדון, 30 ביולי 1862. קרל מרקס, בן ארבעים וארבע, כותב מכתב קיטורים לפרידריך אנגלס. בעל הבית מחכה לעשרים וחמש לירות, ומוכר הפסנתר הוא, במילותיו של מרקס, חיה גסה. אשתו משכנה כבר כל מה שלא היה מסומר לרצפה. ובאמצע כל זה מתארח אצלו פרדיננד לסל, היהודי הסוציאליסט שמוציא אותו מדעתו. השבוע הזה גם הוציא ממרקס מסקנות מדעיות מרחיקות לכת. "עכשיו ברור לי לגמרי", הוא כותב, "כפי שמעידים גם צורת ראשו והדרך שבה צומח שיערו, שהוא צאצא של הכושים שהתלוו למשה ביציאת מצרים (אלא אם כן אמו או סבתו מצד אביו הזדווגו עם כושי). הצירוף הזה של יהדות וגרמניות עם יסוד כושי חייב להוליד תוצר מיוחד במינו. גם החוצפה של הברנש היא כושית". שנה אחר כך לסל ייסד את תנועת הפועלים ההמונית הראשונה בגרמניה ושנה אחרי זה הוא נהרג בדו-קרב על אישה. יש על שמו רחוב בתל אביב.

אבא של מרקס, הירשל הלוי, בן רבה של טריר, התנצר כדי שירשו לו להמשיך להיות עורך דין. הילדים הוטבלו ב-1824, קרל היה בן שש. השם מרקס בכלל נולד במשרד צרפתי. הפקידות של האמנציפציה דרשה מהסבא, הרב מרדכי הלוי, שם משפחה קבוע.

בסתיו 1843 הוא כותב בפריז את "על שאלת היהודים".

"מהו היסוד החילוני של היהדות? הצורך המעשי, התועלת העצמית. מהו פולחנו החילוני של היהודי? התגרנות. מהו אלוהיו החילוני? הכסף"...  "אנו מזהים ביהדות יסוד אנטי-חברתי כללי של ההווה". "היהודי נברא שוב ושוב מתוך קרביה של החברה האזרחית". והמשפט האחרון: "האמנציפציה החברתית של היהודי היא האמנציפציה של החברה מן היהדות". זה לא גירוש. זה יותר אלגנטי. בטלו את המסחר, והיהודי לא יהיה יותר יהודי. לא הגזע כי אם הדת היא הרעה, אמר מרקס, ומי שיפסיק להאמין בה יפסיק להיות רע.

זה עובר בירושה, ובסדר קבוע. כל דור מוכר את ההגדרה שהדור הקודם החזיק. הקונה משלם בכרטיס כניסה והכרטיס נגמר ביהודים מתים. הירשל מכר את הדת בשביל רישיון. הבן מכר את היהודי בשביל תיאוריה. ופרץ מרקיש, משורר יידיש, אמר ב-1949: היטלר רצה להשמיד אותנו פיזית, סטלין רוחנית. ב-12 באוגוסט 1952 ירו בו במרתף לוביאנקה, עם שנים עשר חבריו. גם פיזית.

ברלין, 20 בספטמבר 2026, בוקר. באסם סעיד, מספר שש ברשימת "די לינקה" לרובע נויקלן, האיש והסיסמה: "למען נויקלן, למען הגירה, למען פלסטין", משתף באינסטגרם: "היום אינתיפאדת בחירות". מספר שתיים ברשימה מדמיינת מזרח תיכון בלי ישראל. שני שלישים ממצביעי המפלגה נשאלו אם האנטישמיות בה מפריעה להם. היא לא.

הצעירים במערב לא נדדו. המרכז התרוקן. משמאל ומימין הפוליטיקה הישנה מתה. ושנאת ישראל משחקת בשני הצדדים. השטן, מרובספייר דרך מרקס, מממש את עצמו תמיד דרך צדק גדול והמאמינים משרתים אותו כאידיוטים שימושיים. ועוד דבר, הבינה המלאכותית היא לא הסיבה אבל היא מאיץ. התואר שהבטיח לצעיר כרטיס כניסה הפך בתוך שלוש שנים למסמך שמודל שפה מפיק בשתי שניות. מרקס בן עשרים וארבע עם דוקטורט שלא הודפס, בלי משרה, היה האבטיפוס. הדור הנוכחי הוא בייצור הסדרתי. מה שחסר לו זה לא עבודה אלא זהות. וזהות, בוואקום רעיוני, מחפשת אויב שכולם מסכימים עליו. היהודי תמיד זמין.

גם את הגרסה החדשה לא כתבו גויים. הקמפיין שהושיב מהנדסי גוגל על הרצפה במשרד המנכ"ל בסאניוייל, "אין טכנולוגיה לאפרטהייד", נוסד ב-2021 בידי שני ארגונים, אחד מהם הוא "קול יהודי לשלום". חסימת הכניסה לבניין של הסנטור צ'אק שומר, היהודי הבכיר ביותר בוושינגטון, מיד אחרי 7 באוקטובר, אורגנה על ידי שני ארגונים יהודיים. בין חמישים ומשהו העצורים היה חבר אסיפה בשם זוהראן ממדאני. שנתיים אחר כך שליש מהבוחרים היהודים בעיר הצביעו לו לראשות העיר, בידיעה מלאה.

ב-1844 טען מרקס שלא הגזע הוא הבעיה אלא הדת. ב-2026 השמאל המערבי אומר: אנחנו לא אנטישמים, הציונות היא המחלה. דהיינו, אסור ליהודי דת ואסור לו לאומיות. נשאר לו רק הגוף של היהודי, ועל הגוף, ראינו, יש למרקס דעה מפורטת. ואיך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

ב-1844 טען מרקס שלא הגזע הוא הבעיה אלא הדת. ב-2026 השמאל המערבי אומר: אנחנו לא אנטישמים, הציונות היא המחלה. דהיינו, אסור ליהודי דת ואסור לו לאומיות. נשאר לו רק הגוף של היהודי

הערת אגב. "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג). הקרקע חוזרת לבעליה בשנת החמישים. החוב נמחק בשביעית. פינת השדה לעני ולגר. "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן". הטקסט הזה, שמוחק חובות בחוק ואוסר למכור קרקע לצמיתות, הוא הטקסט של העם שאלוהיו, לפי מרקס, הוא הכסף.

אבל מרקס לא המציא את זה. בקלן, בסתיו 1843, עבר בין החברים כתב יד של משה הס, בן 31, בן לבית אורתודוקסי, מי שעבור מרקס היה מה שנקרא כיום "מנטור". "האל של היהודים המודרניים הוא הכסף", כתב שם, והיהודים הם "ערפדים של החברה"; הדת, הוסיף, עושה את השעבוד נסבל כמו מורפיום לחולה, והפתרון לשאלה היהודית הוא התבוללות מוחלטת. מרקס קרא, ייעל, והדפיס ראשון: את המורפיום זיקק לאופיום של העם, ואת היהודי לכסף. הס הודפס רק ב-1845, ומאז מצטטים את התלמיד.

ואז קרה להס מה שלא קרה למרקס. הוא הזדקן בגרמניה ושם לב למשהו שדופק לו את התזה. הגרמנים לא רצו ממנו את הדת. הם רצו משהו שאי אפשר לוותר עליו. ב-1862 הוא הוציא את "רומא וירושלים": היהודים הם עם, העם צריך לחזור לארצו, והחברה שיקים שם תעמוד על קרקע משותפת ועבודת כפיים. המשכילים לעגו. אברהם גייגר, מראשי הרפורמה ורחוב בתל אביב, קרא לו רומנטיקן זקן עם תוכניות ריאקציוניות חדשות. הוא מת בפריז ב-1875, חולה ועני, ונקבר בבית קברות יהודי ליד קלן. ב-1961 העלו את עצמותיו לכנרת וקברו אותו בין אנשי תנועת העבודה שראו בו את אבי הציונות הסוציאליסטית.

אגב, גם מהסוציאליזם הציוני לא נשאר יותר מדי. הרחבות קהילתיות.

וכרגיל, ז'בוטינסקי צדק. חד נס. אין מקום לשני דגלים בתנועה הלאומית היהודית. בטח לא לדגל הטמא של המרקסיזם.