קמפיין ההרדמה
תואר ישן, שהיה פעם חשוב מאוד אך מאז כמעט נשכח, עשוי לחזור לחיינו בקרוב: המפלגה הגדולה ביותר. נתניהו כל כך הצליח בהטמעת חשיבות הגוש והמספר 61, שכמעט איש איננו מתרשם עוד מהעובדה שמפלגה חדשה מהניילונים, ישר! של גדי איזנקוט, משיגה כמעט בכל סקר את המקום הראשון בישראל. מה משנה הגודל, אם הגוש הוא מה שחשוב? איש לא יסתכן עוד בהתבזות כמו חגיגות הניצחון של קדימה ב־2009 ("28 זה יותר מ־27") רק כדי לגלות שארבע שנות אופוזיציה בדרך, כי 65 זה יותר מ־55.
ולכן, טבעי ומובן, ואפילו הגיוני, שכותרות השבוע האחרון עוסקות בהתכווצותו המהירה של גוש איזנקוט, ולא בעובדה שמפלגת איזנקוט מגדילה משמעותית את הפער על פני הליכוד. מתנגדיו בגוש גם טורחים להזכיר שמאז יצא לדרך עצמאית, ככל שהוא גדל יותר - הגוש קטן יותר. קוראים לזה קניבליזציה.
ובכל זאת, שאלת המפלגה הגדולה עשויה לבצע קאמבק בבחירות הנוכחיות. כרגע, נתניהו משול למי שלא יכול להפציץ בתוך ריכוז אזרחי מחשש לנזק אגבי: אם יגדל יותר מדי, הוא יפיל את סמוטריץ' אל מתחת לאחוז החסימה, וינטר ישרוף קולות, גם בן גביר מתקרב לפי הסקרים לאזור מסוכן. אבל מצד שני, האם פשוט יצעד אל אזור עשרים המנדטים, אולי פחות, בדעה צלולה?
בבחירות 2019, גדולתו של המהלך להקמת כחול לבן היתה ביצירת תחרות על המקום הראשון. נתניהו הדביק פער של עשרה מנדטים, אבל במחיר כבד של הפלת פייגלין ובנט אל מתחת לאחוז החסימה ואובדן הרוב בכנסת. זה בדיוק מה שעושה עכשיו איזנקוט.
זו הדרך הכמעט יחידה של האופוזיציה לשנות את מה שנראה כדהירה אל אובדן ההכרעה, או גרוע מכך - אובדן היכולת להחליף את השלטון כמעט בכל מצב. הסקרים שהציבו את גוש השינוי במרחק נגיעה מרוב ציוני משדרים מפולת וקריסה, כאשר בגוש הציוני־חילוני-מרכז־שמאלי המכווץ נוגסים הדמוגרפיה, חיבור סגלוביץ־רע"מ, איחוד המשותפת, הקמת מפלגת וינטר ושרידי הגוש השלישי.
ייאוש ושביזות פושטים במחנה בשבוע האחרון, רמז מבשר רעות לסיכויים להחליף את השלטון. ביקום מקביל, ההחלטה שמתקבלת היתה להעיר את הקמפיין. אבל זו אסטרטגיה בלתי אפשרית, שהרי הסיכוי היחיד להביא לנפילת נתניהו הוא כאשר בוחריו אדישים. אם הם יתעוררו ויגיעו לקלפי בשיעור של הבחירות הקודמות, הוא כנראה יהיה שוב ראש הממשלה.
חיבור בין איזנקוט לבנט: התזוזות באופוזיציה ושאלת סגלוביץ' | צפו בפודקאסט "על זה"
בהנחה הסבירה שחלום ה־61 נגוז, אנו מצויים לא רחוק מעוד נקודת פיתול אפשרית בקמפיין: הרגע שבו לגוש נתניהו יהיה מנדט אחד יותר מלגוש האופוזיציה. במקרה כזה, גם היוזמה להקים ממשלה בהימנעות הערבים מבחוץ כבר לא תעזור. יהיה צורך בתמיכה אקטיבית של רע"מ, הימנעות של בל"ד ואולי גם של גולדקנופף כדי להקים ממשלה זמנית רעועה ושנואה. מהצד השני, כמובן, יעמוד החשש ללכת לבחירות שוב, אחרי שהאופוזיציה השיגה רוב מוחץ, כשנתניהו עדיין ראש ממשלה.
מה תעשו במקרה כזה, שאלתי שלשום דמות בכירה בגוש, זו הרי בחירה בין רע ורע מאוד. הוא תיקן אותי: בין רע"מ לרע מאוד.
רכב ליסינג במאחז
חומר בלתי מסווג הופץ השבוע במטה פיקוד המרכז: הפרק האחרון של הסדרה הסאטירית "החיים הם תקופה קשה" של חנוך דאום, שבמרכזה נוער הגבעות. ב־23 דקות היא הסבירה הכל: המסר הכפול של צמרת המתנחלים, חוסר האונים של הצבא, האנרכיזם, הנוער האבוד.
אכן, החיים הם תקופה קשה, אבל פחות מאשר משתקפת בחדשות. הפשיעה הלאומנית ביו"ש צנחה מ־121 אירועים ביולי, ל־86 באוגוסט, ל־22 עד עכשיו בספטמבר. מספר הפלסטינים החפים מפשע שנרצחו מירי מתנחלים עומד על אפס עגול (בכפוף לבדיקת אירוע אחד בתחילת השנה שנסיבותיו טרם הובררו). מספר היהודים החפים מפשע שנרצחו מירי פלסטינים עומד על שלושה, וגם זה אחרי סיכולים אין־ספור של חוליות, החרמת רחפני נפץ, מעצרים של הרגע האחרון ושהות קבועה במחנות הפליטים.
זה שמסוכן בהרבה להיות יהודי מאשר מוסלמי ביהודה ושומרון, זה ברור. מה שמדהים הוא שהרבה פחות מסוכן להיות ערבי ברמאללה מאשר ברמלה. 161 ערבים נרצחו השנה בתחומי ישראל מפשיעה פלילית, 34 פלסטינים ביו"ש נפלו קורבן למלחמות כנופיות מקומיות, ו־10 בלתי מעורבים נהרגו בפעילות צה"ל.
הפשיעה הלאומנית היא גפרור בהשוואה לזירת המטענים הפלסטינית, אבל בסביבה רוויית דלק, היא עלולה להדליק את השטח. או באמצעות פיגועים, או בשריפת ענק של סנקציות בינלאומיות שרק החלה זה עתה.
בניגוד להכפשות, שב"כ של זיני פועל לא פחות - למעשה יותר - בנושא מאשר זה של קודמיו.
הצבא עצמו החל לעשות שימוש בענישה כלכלית. לאחרונה נשלחו חשבונות בשש ספרות למאחזים לא מורשים שהתעקשו לעלות שוב ושוב על הקרקע, עלות הפינוי. צו אחר מאפשר עכשיו להחרים כלי רכב שנתפסו במאחזים כאלה. לא תאמינו כמה הורים גילו שרכב הליסינג מהעבודה שלהם הוחרם, כי הבן החליט להשתקע באזור B.
במפגש שהתקיים לאחרונה בעומק השטח בין כמה נערי גבעות לקצין בכיר, הם הסבירו לו שהם המקבילה המודרנית לחומה ומגדל או לימי ראשית ההתיישבות. הקצין השיב להם שיש 104 יישובים חדשים ו־170 חוות טריות, כולם באישור מדיני, וכולם ישמחו לתוספת כוח אדם.
כשאחים לנשק לא שוברים שתיקה
חשבון הטוויטר של אחים לנשק כבר מזמן לא מגביל את עצמו רק לגילויי סרבנות ומאבק ברפורמות משפטיות. בשבוע האחרון, למשל, הוא איחל שנה טובה לכל עם ישראל, הרים לעצמו עם סרט תעמולה חדש על הארגון, תקף את סרטון ה־AI החדש של סמוטריץ׳, אפילו התאבל על פטירת השחקן אילן דר בשיבה טובה.
רק על אירוע אחד הארגון טרם הגיב: על הסרט "נז"א", שטוען שאחיהם לנשק, כלל חיילי צה"ל, הם פושעי מלחמה, רוצחי ילדים, מחסלים שיטתיים של חפים מפשע. זה קצת מוזר, בהתחשב בעובדה שהארגון תובע עד היום את עלבונם של הטייסים הסרבנים שהשר קרעי שלח לעזאזל. הרי אלה אותם טייסים ממש שמואשמים כעת בהרג עזתים לשם הרג, פתאום לא מגיעה להם הגנה? מה יותר גרוע, הכינוי "עלוקות" או ההאשמה "רוצחים"? או שכל עוד האויב הוא לא יריב לוין, לפטריוטים הגדולים לא דחוף פתאום לצאת לרחוב עם דגל כחול־לבן ו"להגן על מדינתנו האהובה".
ייתכן שהשתיקה נעוצה בראיון של נציגי הארגון לתוכנית האמריקנית "60 דקות", ממש ערב הטבח. שירה אטינג, טייסת מסוקים במיל׳ ואחת מראשי הארגון, הסבירה אז מדוע ארגנו הפסקה המונית של התייצבות למילואים. ההסבר שניתן היה שונה מזה שניתן לציבור הישראלי: "אם אתה רוצה טייסים שיוכלו לטוס ולירות טילים ופצצות על בתים בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים, הם חייבים לקבל את הביטחון הכי חזק שיש באנשים שמקבלים את ההחלטות האלה". "בערכים המוסריים שלהם", הוסיף הסרבן רון שרף.
לצידם שתק עמרי רונן, היום מועמד ריאלי ברשימת הדמוקרטים לכנסת. המסר היה ברור: הפסקנו את התייצבותנו, כי ההנהגה הישראלית של סתיו 2023 היא לא כזו שאפשר לסמוך עליה שלא תהרוג ילדים למטרות פוליטיות.
כעבור שלושה שבועות החלו, אכן, ילדים ומבוגרים למות ברצועת עזה מפצצות וטילים של ישראל. אנחנו יודעים את האמת, והיא שמדובר בנזק אגבי מצער אך מינימלי במלחמת קיום מוצדקת מאין כמותה. אבל מה יבין העולם? אם בספטמבר הסברת לו באנגלית רהוטה שיש אפשרות ממשית שישראל תהרוג תינוקות ערבים בגלל היעדר מוסר, ומאוקטובר ואילך ישראל אכן הרגה תינוקות ערבים, המסקנה המתחייבת היא שאתה לכל הפחות בקבוצת הסיכון להיות פושע מלחמה.
מבוכתם של אגפים נרחבים בשמאל הציוני ובמפלגת הדמוקרטים מאז הוקרנה עלילת הדם בוונציה, אינה רק תוצאה של פחד מבייס סהרורי. היא משקפת משהו עמוק יותר: אובדן דרך ובלבול. בעיקר, היא מבטאת חוסר יושר והסתרת הדעות האמיתיות של מי שבהפגנות בקפלן למען הדמוקרטיה - הו, האירוניה - קרעו שלטים של "די לכיבוש" כדי לא להרתיע קהל ימני, ובאותו ראיון ב"60 דקות" הסבירו שהמשותף לכל פעילי המחאה הוא הרצון לסיים את הכיבוש.
הרי יש עקביות אצל מי שהתנגד לסרבנות הבזויה של אחים לנשק עד 7 באוקטובר, וגם סבור שישראל אינה מבצעת פשעי מלחמה מאז אותו יום. יש גם עקביות אצל מי שתמך בסרבנות בגלל פעולות הממשלה לפני הטבח, וטוען שישראל מבצעת פשעי מלחמה לאחריו. זו אותה הנהגה, כידוע. אך אין דרך להסביר את אלה שבספטמבר הזהירו באנגלית בבמה בינלאומית נחשבת שהממשלה הזו עלולה להרוג ילדים ללא סיבה, ובאוקטובר יצאו בעצמם לגיחות הפצצה שבהן נהרגו ילדים, תחת אותה ממשלה.
מה הפלא שאחים לנשק שותקים, שאיל נווה שותק, ששירה אטינג שותקת, שרון שרף שותק, ששקמה ברסלר שותקת. הם לא שיקרו ב"60 דקות", מתברר. באמת היו להם ספקות באשר לטוהר הנשק הישראלי. אבל הם יודעים היטב מה הציבור חושב על מה שהם באמת חושבים בנושא. זו הסיבה האמיתית שאחים לנשק לא שוברים שתיקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
