בחירות 2009 החזירו אותנו לקרב דו־ראשי על זהות המפלגה הגדולה, כפי שידעה הפוליטיקה הישראלית במהלך שנות ה־80 וה־90 של המאה הקודמת במאבק בין הליכוד למפלגת העבודה.
לאחר בחירות 2006, שהסתיימו בניצחונה של קדימה בראשות אהוד אולמרט, נראה שלא היה אדם אחד שהיה מוכן להמר שכעבור שלוש שנים יצליח יו"ר הליכוד בנימין נתניהו להחזיר את מפלגתו לקדמת הבמה, לאחר שזו התרסקה בקלפי ל־12 מנדטים בלבד. אולמרט הקים ממשלה כאשר השותפה המרכזית של קדימה היתה העבודה בראשות עמיר פרץ, שקיבל את תיק הביטחון, ונראה היה שמימושה של תוכנית ההתכנסות מרוב שטחי יו"ש, שרבים ראו בה אחות תאומה של תוכנית ההתנתקות מעזה, הוא רק עניין של זמן.
אולם תוכניות לחוד ומציאות לחוד. כעבור חודשיים פרצה מלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה בתחושת החמצה על כך שצה"ל לא הצליח להכריע את חיזבאללה. מלבד הביקורת מצד האופוזיציה בהובלת נתניהו, בציבור הישראלי שררו תחושות קשות ורובו דרש את התפטרותם של אולמרט ופרץ.
בהמשך ירדה תוכנית ההתכנסות מן הפרק, והקשב הציבורי היה נתון למסקנות הראשוניות של ועדת וינוגרד, שהטיחה ביקורת קשה בדרג המדיני ובדרג הצבאי על ניהול המלחמה. ביוני 2007, במקביל להפיכה שביצע חמאס ברצועת עזה, הודח פרץ מראשות העבודה, והיו"ר החדש־ישן, אהוד ברק, החליט להשאיר את מפלגתו בממשלת אולמרט.
למרות מבצע מוצלח להשמדת הכור הגרעיני בסוריה, מעמדם של אולמרט וקדימה בדעת הקהל היה בשפל. סקר שנערך באמצע ינואר 2008 הראה שהליכוד ונתניהו מובילים עם 28 מנדטים, העבודה וברק עם 21, ואילו קדימה ואולמרט התרסקו ל־10 בלבד.
לאחר שבתחילת מאי פורסם על חקירתו של אולמרט באזהרה בחשד שקיבל שוחד מאיש העסקים משה טלנסקי, ולאחריו איום של ברק להפיל את הממשלה, נאלץ אולמרט להודיע על התפטרותו. אולם מחליפתו ציפי לבני, שגברה על שאול מופז בפריימריז לראשות קדימה, נכשלה במלאכת הרכבת הממשלה, בין היתר לאחר שבש"ס הגיעו להסכם חשאי עם נתניהו להצטרפות לממשלתו לאחר הבחירות.
מצב זה הוביל להקדמת הבחירות לכנסת זו הפעם השישית ברציפות, מפברואר 2009 לאוקטובר 2010.
בתחילת קמפיין הבחירות הראו הסקרים שהצבתה של לבני בראשות קדימה השתלמה אלקטורלית, כאשר המפלגה זינקה ל־29 מנדטים, בעיקר על חשבון העבודה וברק שצנחו ל־12. במקביל, החל המצב הביטחוני להתערער, כאשר חודש ירי הרקטות מרצועת עזה לעבר יישובי העוטף והסכם הרגיעה מול חמאס הגיע לסיומו, ובתגובה יצא צה"ל בסוף דצמבר 2008 למבצע עופרת יצוקה שנמשך שלושה שבועות.
בתום המערכה חזר הקשב למערכת הבחירות, והליכוד תפס את ההובלה על קדימה בסקרים, 29 מול 25, בעוד העבודה התחזקה ל־17. לנוכח המאבק הדו־ראשי על זהות המפלגה הגדולה, בחרו מצביעי מרכז־שמאל להעניק את קולם לקדימה על חשבון מפלגות אחרות בגוש. וכך, בעוד בתום ספירת הקולות התברר שקדימה ולבני הצליחו לסגור את הפער ולגבור על הליכוד ונתניהו, 28 מול 27 מנדטים, בהתאמה, בעיקר על חשבון העבודה וברק שנחלשו ל־13, במאזן בין הגושים ניצח גוש הימין עם 65 מנדטים, נתון שהחזיר את נתניהו לכיסא ראש הממשלה לאחר היעדרות של 13 שנה.
לסיכום, בחירות 2009 המחישו את חשיבותו של גודל הגוש על פני זהות המפלגה הגדולה בכנסת. עובדה זו חשובה ביותר לקראת בחירות 2026, כאשר רוב הסקרים מראים קרב דו־ראשי בין הליכוד ונתניהו לבין איזנקוט וישר!, בעוד המאזן בין הגושים נוטה בבירור לטובת גוש המרכז־שמאל. האם גדי יצליח היכן שציפי נכשלה?
***
ד"ר אורי ורטמן הוא מרצה ועמית מחקר באוניברסיטת דרום וויילס בבריטניה. מחבר הספר "התרסקות: מפלגת העבודה 2024-1992"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו