יונתן זייד הביע חשש קל יום לפני חגיגות המאה להתיישבות במקום. הוא חשש מה יקרה אם לאירוע יגיעו יותר אורחים ממספר המוזמנים. מושב בית זייד, שמונה ביום בהיר כ־60 איש, לא ערוך לקבל את המוני בית ישראל.
ומה יקרה אם כיסאות הפלסטיק, שפוזרו מול נוף עמק יזרעאל המרהיב, לא יספיקו? אם הכיבוד הקל, שאמור להגיע, יאזל מהשולחנות, או בקבוקי היין הצוננים ייגמרו לפני סוף המינגלינג? ומה בכלל תגיד המשפחה אם הערב ינחל כישלון? כי מעל הכל, בית זייד הוא היישוב היהודי היחידי שרוב־רובו משפחתי ומורכב מצאצאיהם של ציפורה ואלכסנדר זייד, החלוץ ושומר האדמות המיתולוגי של גבעות שייח' אבריק.
"המון פעמים שואלים אותי מה אלכסנדר היה אומר על מצב המדינה היום", מספרת טלי זייד רווה, נכדתו של השומר. "אני אומרת שהוא היה יכול להיות מאושר, כי כשהוא חי פה היינו מיעוט נרדף, וכשנרצח ב־1938 עוד לא היתה מדינה. לראות הישגים כאלה ואת האנשים המוצלחים שגדלו כאן, זה בלתי נתפס. זו לדעתי המדינה הכי טובה בעולם, ליהודים בטח".
יונתן זייד, הנין של, שישב בסמוך, לא ממש הסכים עם הקביעה הנחרצת. "לא יודע אם זו המדינה הטובה בעולם", ענה. "אני בטוח שזו כן הגשמה מטורפת של חזונו, אבל עם זאת יש פה פגמים ערכיים, ואלכסנדר היה בן אדם ערכי וישר. כשחקרתי על חייו לא מצאתי בו רבב".
קאובוי עם כבוד
88 שנים עברו מאז קאסם טבאש, בדואי מקומי, ירה למוות באלכסנדר זייד בסמוך ליישוב שחוגג השנה מאה להיווסדו, אבל רוחו של השומר האגדי לא עזבה. ירשו אותה ילדיו גיורא, כוכבת, יפתח ויוחנן והיא עברה גם לנכדיו ולניניו, כי יש כנראה משהו בגנים שקושר את המשפחה לאדמת המקום.
"בכלל לא חשבתי שאחיה פה", מספר יונתן בן ה־45. "חייתי בחו"ל, בתל אביב, בירושלים. אלה היו שנים שהתרחקתי, והרגשתי שזה בריא לי, ובסוף אני מוצא את עצמי פה נשוי ומגדל שלושה ילדים. היום אני שמח להיות כאן, נהנה מהעומק ומשורשי המקום. ממש מרגיש אותם".
באירוע המרגש שנערך ליום הולדת המאה, יונתן, במאי סרטים במקצועו, הקרין סרט מתחילת שנות ה־30 של המאה הקודמת שצילם קרוב משפחה שהגיע לביקור מארה"ב. רואים בו את אלכסנדר זייד, אשתו ציפורה וילדיהם בטבע הפראי של עמק יזרעאל עם סוסים ונשק, כמו בוקרים אמיתיים.
אלכסנדר, שהיה ממקימי ארגון השומר בשנת 1909, התחתן עם ציפורה ורצה בזמנו להיות חלק מקיבוץ כפר גלעדי שבצפון, אבל ויכוחים אידיאולוגיים גרמו לזוג הצעיר לעזוב ולחפש את מקומו ביישוב אחר.
ב־1926 כמה מחסידיו של האדמו"ר מיבלונה קנו עדר בקר והשתקעו על גבעות עמק יזרעאל, בסמוך למקום שבו נמצאת היום קריית טבעון. מאחר שלא היה להם מושג בגידול פרות, הם גייסו את גרשון פליישר ואריה אברמסון, מיוצאי "השומר", שישמשו רועים, ומשפחת זייד באה בעקבותיהם כדי לסייע במלאכת השמירה.
במאורעות 1929 (תרפ"ט), אחרי שכמעט עברו לינץ' אכזרי, החסידים מכרו את העדר, הרועים התפזרו ומשפחת זייד נשארה במקומה כמעט לבדה. "אם רצו ואם לא, הם גדלו במציאות קשוחה", אומר יונתן, הנין. "הם היו חייבים להיות עמידים, כי היו פה תגרות עם רועים ערבים. אפילו מצאתי תיעוד בעיתון 'דבר' על קטטה שבה סבא שלי, גיורא, חטף מכה נוראית בראש וכמעט נהרג. פרסמו שם: 'מצבו של גיורא זייד השתפר'. כשהיו ילדים, הם היו צריכים להביא מים מהמעיין הסמוך ויש תמונה שרואים את יפתח, אבא של טלי, אז ילד בן 10, עומד עם נבוט. הם לא היו בריונים - הם פשוט עמדו על שלהם".
טלי צוחקת. "אלכסנדר זייד חינך את הסביבה איך להתמודד עם בעיות ביטחון. קודם כל אמר 'גנבו לכם עגל? אל תיכנסו מתחת למיטה. תעלו על הסוס ותרדפו אחרי הגנבים'. קאובוי אמיתי. סבא של עמיקם נורקין, שהיה מפקד חיל האוויר, סיפר שהיה ערבי שוויצר שהיה עושה עליו שרירים. פעם אחת הערבי התקיף אותו והשכיבו על הרצפה. סבו של נורקין נחנק ותוך כדי מאבק חשב 'אם אני נותן לו לנצח, מה זייד יגיד?' הוא קם מייד והחזיר בגלל הידיעה שאסור לו להפסיד".
זה לא היה רק אלכסנדר שהכתיב את הטון העוצמתי וחסר הפשרות, אלא גם אשתו ציפורה, שהיתה רוכבת מומחית על סוסים ובעלת רישיון לנשק. היה ברור אז שלא מוותרים על אדמה, ולא מורידים ראש בפני אף אחד.
"אלכסנדר היה איש נעים ורך לילדיו, יותר מאשר ציפורה", מספרת טלי. "הוא לימד את ילדיו, טייל איתם והיה בעל חוש הומור מפותח. מצד שני, הוא היה בן אדם שעומד על עקרונותיו באופן בלתי מתפשר".
"אף פעם לא ראיתי את אבי נוהג באלימות", מספר אבישי, אביו של יונתן ונכדו של אלכסנדר זייד. "זו לא היתה משפחה אלימה ובטח לא ימנית במושגים של היום. יש אמנם סטריאוטיפים שמי ששומר על הקרקע הוא מיליטנט, אבל זה לא המקרה".
אלה היו ימים קשים, עם לא מעט אירועים מתוחים בגזרת עמק יזרעאל וגבעות שייח' אבריק. מצד אחד היו יחסי ידידות עם הבדואים, שכניהם העיקריים, ומצד שני קרבות שליטה על קרקע ושטחי מרעה.
"סיפור מורכב", מודה יונתן, הנין. "עמידה איתנה על הקרקע, אבל מצד שני פיוס ודו־קיום. סבי, גיורא, תמיד אמר 'כבדהו וחשדהו', אז כשהיינו ילדים אבי קצת צחק עליו שזו מין אמירה של פעם, אבל היום אני חושב שזה באמת שילוב שעבר מהעולם. מצד אחד לכבד, מצד שני לחשוד".
הנחמה שאחרי הנקמה
ב־11 ביולי 1938 אלכסנדר זייד חזר הביתה אחרי יום עבודה מפרך בשדות, ואז נשמע פעמון האזעקה מקיבוץ אלונים הסמוך. זייד עלה על סוסתו ויצא לסייע ליישוב הסמוך, ולאחר כמה דקות נשמעו יריות. למחרת בבוקר נמצאה גופתו.
"את סבא שלי, גיורא, הטריף הצורך לנקום במי שרצח את אביו וזה היה חלק מהעובדה שגדל בסביבה ערבית, שבה נקמת דם היא הכרחית כדי לסגור מעגל", אומר יונתן. "סבא סיפר שלקח את אחיו יפתח ויוחנן והם הלכו עם רימונים ונשק לאוהל של הרוצח. סבא, שהיה צ'יזבטיונר גדול, תיאר את זה בצורה מאוד דרמטית. הוא סיפר שכבר הוציא את הנצרה מהרימון - ואז ראה ילדים ונשים ושמע שהם מדברים על הבצורת. הוא אמר: 'זו לא דרכו של אבינו להרוג חפים מפשע'. האחים השאירו גל אבנים כדי לסמן שהיו שם - ועזבו".
יונתן זייד: "את סבא הטריף הצורך לנקום ברוצח של אביו. הוא הלך עם רימונים לאוהל של הרוצח וכבר הוציא את הנצרה - ואז ראה ילדים ונשים ואמר: 'זו לא דרכו של אבינו להרוג חפים מפשע'"
האגדה מספרת כי משפחת זייד העבירה את מלאכת הנקמה לאנשי ההגנה, שלקחו על עצמם את החיסול. במארס 1942 יצחק חנקין, שהיה חבר משפחה, הוביל חבורת מסתערבים שמצאה את האוהל. חנקין נכנס, שאל בערבית מי זה קאסם טבאש, וכשאחד קם ואמר "אני", שלף אקדח ואמר "זה בשביל אלכסנדר זייד" והרג אותו במקום.
"סבי, גיורא, היה עם השנים לדמות ביטחונית, איש שב"כ. הערבים הלכו בתחושה שבאחד הימים הוא יסגור איתם חשבון", מספר יונתן. "סבא סיפר שעלי טבאש, הבן של קאסם, היה ילד בן 3 כשראה איך הורגים את אביו ומאז החל לגמגם. אחרי הרבה שנים מישהו דפק בדלת, סבא פתח וזה היה עלי, שתפס במכנסיו ואמר: 'תרחם עלי, אל תהרוג אותי'. סבא הכניס אותו לג'יפ והם הסתובבו בין הכפרים הסמוכים כדי להראות שהחשבון ביניהם נגמר. מאז נהיו יחסי קרבה בין המשפחות".
מוסטפה טבאש, בן אחיו של הרוצח, היה ידיד קרוב של גיורא זייד, בנו של אלכסנדר, ואחרי זה קרוב מאוד לטלי, בתו של יפתח, שישבה איתנו בחדר.
טלי בת ה־75 עורכת כבר שנים סיורים בעקבות אנשי בראשית, ובעיקר מנגישה לקהל את המורשת שהשאיר סבא שלה. "כשהתחלתי עם הסיורים הלכתי למוסטפה, כי ידעתי שהוא מקבל קבוצות", היא מספרת. "הוא דיבר נורא יפה והיה בעל חוש הומור. הצעתי לו 'בוא נעבוד ביחד'. הייתי מביאה קבוצות, או שהוא היה מביא אלי, וכל אחד סיפר את הצד שלו".
מה היה הצד שלו?
"מוסטפה אמר שסיפור הרצח לא היה על רקע לאומני. אמר שהיהודים הפריעו לבדואים לגנוב, אז הבדואים החליטו לחסל את מי שהפריע. לי ברור שזה היה רצח לאומני. חאג' אמין אל־חוסייני, שהיה המופתי של ירושלים, עלה במסגד אל־אקצא ביום שישי ואמר לערבים שכל מי שיושב על אדמה יהודית, שלא יזוז ממנה. 'אללה איתנו'. אבל הוא לא הסתפק בזה, ושלח נציגים ליישובים הערביים וביקש שיהרגו יהודים. קאסם טבאש רצח שלושה יהודים: קודם רצח את זייד, אחרי חצי שנה רצח אישה בכפר יהושע שהלכה לרפת ואחר כך רצח יהודי מקריית עמל. בכל פעם שהרג - תקע מסמר בקת הרובה. מוסטפה מת לפני כשנה וחצי".
יש הסבר ליחסים הקרובים האלה?
"גיורא התחיל לגייס את הבדואים לצה"ל בעזרת מוסטפה טבאש, וככה הם חיזקו ביניהם את הקשר. גיורא אמר למוסטפה 'לא מספיק שאנחנו חברים, אני רוצה שהילדים שלנו גם יהיו חברים'. אבישי, בנו, גר אצלם במשך שבוע, ואחרי זה יאסר בא לגור אצלנו במשך שבוע. מספרים שאחר כך, כשגיורא ביקר את מוסטפה ושאל 'מה נשמע?', מוסטפה ענה 'איתך אני לא מדבר, קלקלת את הילד. הוא רוצה חיים של יהודים'. הבית כאן שימש בזמנו מקום אימונים של הפלמ"ח, וגיורא כתב ביומן: 'באתי יום אחד ואני רואה את החבר'ה מתאמנים. חבל שמלמדים אותם להפעיל כוח, ולא מלמדים לתת יחס. בבית למדתי שאם אתה נותן יחס, אתה חוסך הרבה כוח'".
"זה בנו של הרוצח"
מיוחדים מאוד היחסים בין חמולת טבאש של הרוצח לבני משפחת זייד. "גדלתי תמיד עם הסיפור שהיה רצח ואחריו נקמה ולהפך, לאחר מכן היתה סולחה ואיתה פיוס אמיתי", יונתן מספר. "לא הרגשתי אף פעם עוינות בין הצדדים. עוואד, בן אחר של קאסם, היה האינסטלטור של הוריי ותמיד היה מישהו שאמר: 'זה בנו של הרוצח'. מין קוריוז. מוסטפה ממש היה חבר של סבא".
באירוע לציון מאה שנים ליישוב הקטן, ישב בקהל סאלח הרמחי מהכפר בסמת טבעון, נכדו של הרוצח. "מתי התחלת לעבוד אצלנו בדיר, בגיל 14?" אבישי, נכדו של זייד, אומר ומקבל את סאלח בחיבוק חם. "אין פה טרסה או צינור שסאלח לא מכיר. תגיד לו 'בוא לשם' והוא כבר יידע. הוא כמו בן משפחה ואנחנו שמחים שהוא פה. זה לא מוזר, כי אם הכרת את אבי גיורא ואת סבי אלכסנדר, היית יודע ששניהם היו שוחרי שלום".
באירוע לציון 100 שנה ליישוב, ישב בקהל סאלח הרמחי, נכדו של הרוצח. אבישי זייד קיבל אותו בחיבוק חם. "אין פה טרסה שסאלח לא מכיר. תגיד לו 'בוא לשם' והוא כבר יידע. הוא כמו בן משפחה"
סאלח ישב בשורה הראשונה צמוד לנכדו של אלכסנדר זייד. "בשנת 1975 התחלתי לעבוד פה עם אבא שלי", מספר סאלח. "אני מרגיש כאן כמו בבית, ועדיין אם יש עבודות קטנות וצריכים אותי, אני בא. תמיד קיבלו אותי יפה".
גיורא, אביו של אבישי וסבו של יונתן, שהלך לעולמו ב־2005, דיבר ערבית רהוטה גם בגלל עבודתו בשירותי הביטחון, אבל גם בגלל הסביבה שבה גדל. "הוא אפילו חשב בערבית", צוחקת טלי. "פעם אחת נפצע בבית, וכשהורידו אותו באלונקה מהקומה השנייה הוא סינן 'אללה סתרני'. אלוהים הציל אותי".
חמולה במערב הפרוע
לאחר הירצחו של זייד ב־1938 המשפחה רצתה להקים יישוב על שמו, ואכן הוקם קיבוץ "גבעות זייד" בגבעה הסמוכה, במקום שבו עומד היום כפר תקווה. התנועות השונות שלחו לקיבוץ גרעיני מתיישבים, אלא שהחיבור לא החזיק מעמד זמן רב. משפחת זייד לא הרגישה שייכת, וחזרה עד מהרה לגבעה המקורית שעליה התיישבה ב־1926.
"באו אנשי קריית עמל שבדיוק הוקמה, ואמרו 'מה פתאום נותנים למשפחת זייד גבעה? אלה שטחים שטבעון אמורה להתפתח אליהם'", מספרת טלי. "לסבתא שלי היה אז מספיק כוח בגלל שהיתה ממקימות ארגון השומר. היא היתה מקורבת לבן־גוריון ולנשיא בן־צבי, ולגיורא היו קשרים טובים עם משה דיין, שהיה שר החקלאות. דיין הציע 'אכיר בכם כיישוב ואתן לכם שלוש נחלות'. גיורא אמר 'שלוש לא יספיקו. אנחנו שלושה אחים, צריכים שש נחלות'. דיין נתן הבטחה שלא הגיעה לידי החלטה. לא היה לנו חוזה במשך הרבה שנים. כשעשו סוף־סוף חוזה עם המינהל בשנות ה־70, זה כבר היה הדור הבא, ולא הבנים של אלכסנדר".
יונתן, שחקר לא מעט על שורשי המשפחה, הוסיף: "לי יש תיאוריה שלמשפחת זייד התאימה צורת החיים הזו. זה התאים לאופי של אלכסנדר, לרומנטיקה של לגור לבד, לאינדיבידואליזם שהיה בו. משפחה קטנה שיושבת על גבעה, מערב פרוע".
עד היום מדובר ביישוב משפחתי, מוצר נדיר מאוד בנדל"ן היקר של מדינת ישראל. רוב תושבי המושב הם ילדים, נכדים ונינים שנושאים את קשר הדם לאלכסנדר המיתולוגי. אמנם עם השנים כמה משפחות "זרות" הצליחו להשתחל, אבל הן ממש מיעוט.
"סבא שלי גר בזמנו מעלינו ולצידי התגוררה טלי, שהיא בת דודה של אבא", מספר יונתן. "זו היתה ילדות מאוד קרובה, משהו כמו יישוב בדואי, או חמולה, שבה כולם מכירים את כולם וכולם קרובי משפחה. אני מניח שאת בני הדודים מדרגה שנייה שלך אתה בקושי מכיר, אבל הם היו השכנים, אז שיחקנו וגדלנו איתם. גדלנו עם כל היופי והכובד של המיתוס. אני זוכר שבתור ילד זו היתה תקופה יפה, כי אתה לא נכנס לסיפורים שעוברים על המבוגרים. אתה רץ מחצר לחצר וזה כיף".
טלי מוסיפה: "ההורים לא הכניסו אותנו למלחמות שביניהם והיו לפעמים ויכוחים, בטח לפני שחילקו ביניהם את השטחים, כי עד שהגיעו להסכמה אני זוכרת שהיה מתח. פעם סיפרו שהם נכנסו לחדר ואמרו 'לא נעזוב עד שייצא עשן לבן'. היו ביניהם יחסים - מי יותר, מי פחות, אבל הם אף פעם לא החמיצו פנים".
ציפורה, אשתו של אלכסנדר שהלכה לעולמה ב־1968, 30 שנה אחרי בעלה, היא זו שתחזקה את הסיפור המשפחתי שלא ידעך. היא זו שעמדה מאחורי הקמת פסל האנדרטה של זייד, מעשה ידיו של הפסל דוד פולוס, שעד היום משקיף על אדמות העמק.
"זה היה הפרויקט שלה, לעבוד על המיתוס", אומרת טלי, נכדתה, שהכירה אותה היטב. "היא דחפה לבניית הפסל המקורי, שעמד שם מראשית שנות ה־40 והיה מבטון ואחריו יצקו אותו מברונזה, כי הוא הלך והתפורר. ציפורה באה מכפר גלעדי, ששם בלט פסל האריה השואג, אז היא אמרה 'לטרומפלדור מגיע ולזייד לא?'"
אי אפשר להפיל מיתוס
הלכנו אחר הצהריים לפסלו של זייד, שנמצא ממש בסמוך וממנו נשקף נוף מרהיב. ב־2007 הפסל הופל במה שנחשב בהתחלה כמעשה של גנבי ברזל.
"מספרים שאלה היו גנבים, אבל לשנע אותו מכאן זה אירוע לוגיסטי מסובך", משוכנע יונתן. "זה היה כנראה מעשה ונדליזם, כי מישהו גרר אותו עם רצועה, ואם אתה רוצה לגנוב אתה צריך לבוא עם מנוף ומשאית. פעם אחרת גנבו לו רק את הזנב של הסוס".
אין פעם שאני עובר בכביש בדרך צפונה ולא מסתכל לכיוון כדי לקלוט את זייד מברונזה ממשיך לשמור על הסביבה. "זה סמל שלי בדיוק כמו שהוא שלך", טלי לא מתרגשת. "זו המורשת של כולנו. אני זוכרת שיום אחד בא לכאן רה"מ נתניהו עם משפחתו, והם עמדו ליד הפסל והסתכלו על הכרמל ועל המוחרקה, ואז בנם ציטט את אליהו הנביא, איך חיסל את נביאי הבעל. מצטטים את התנ"ך, מסתכלים על המוחרקה - והגב מופנה לאלכסנדר זייד ולא אומרים עליו מילה. לצערי, זו התרבות שלנו היום, מחברים את התנ"ך לימינו - ובאמצע אין שום דבר".
טלי זייד רווה: "בסיורים אני מראה את אקדחו של אלכסנדר, והיו שנים שהורים ביקשו ממני 'אנחנו לא רוצים שילדינו ייגעו בנשק'. אחרי 7 באוקטובר אנחנו חושבים אחרת"
ככה אתם מרגישים?
"היתה תקופה שהיה נראה שזהו, בעיותינו נפתרו. הרי בסיור אני בין היתר מראה את אקדחו של אלכסנדר, והיו שנים שהורים ביקשו ממני 'אנחנו לא רוצים שילדינו ייגעו בנשק, זה לא נחוץ'. הגיע 7 באוקטובר ואנחנו חושבים כעת אחרת. ראינו כמה חיפשו בקיבוצים את הרובים באותו יום שחור, ולא מצאו. התפיסה השתנתה בצורה קיצונית. גילינו שהעולם לא כל כך פשוט כמו שחשבנו".
שובה של יהדות השרירים
גיורא אמנם היה איש ביטחון, אבל רוב בני משפחת זייד הם אנשי חקלאות. אבישי, בנו, מגדל בקר עד היום והאחרים ניסו ולא תמיד הצליחו. "אבי, יפתח, היה כל כך מחובר לחקלאות, והוא בכלל לא היה ביטחוניסט אלא אלוף הארץ באיגרוף", מספרת טלי. "פעם נסענו לטיול עם קבוצה של מורים והוא אמר 'יש 50 איש באוטובוס, ואני החקלאי היחיד', לפי זה הוא מדד אנשים. קיבלתי מאבי את ההערכה לאדמה ולחקלאות, וכשאני מטיילת בשדות אני תמיד אומרת שאבי חרש פה את האדמה".
ארגון "השומר החדש", שהוקם ב־2007 ולקח על עצמו את המשימה של שמירת שטחי המרעה הפתוחים ואת הסיוע לחקלאים, שאב השראה מארגון השומר שהוקם בתחילת המאה הקודמת, וסמלו הוא פסלו של אלכסנדר זייד. במשך השנים אנשיו הקפידו לשמור על קשר עם המשפחה, ולא פעם ביקרו במקום ושמעו הרצאות.
"הם לא היו צריכים לבקש מאיתנו רשות", טלי אומרת. "הפסל, כלוגו, הוא לא פרטי שלי, ואני אומרת לך שאני מאוד מכבדת את מה שהם עושים. הם שומרים על החקלאות, ואין מישהו אחר שעושה זאת".
ביום חגיגת יום ההולדת למושב הגיעו כמאה איש, כולל בני משפחת זייד שבחרו לגור מחוץ למושב. ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל, שלומית שיחור רייכמן, נשאה דברים, טלי זייד רווה דיברה בשם ההיסטוריה, ובסוף, בחלק האמנותי, "אפרוחי בית זייד", ילדי הנינים, המחיזו קטע מיומנו של אלכסנדר שעסק בעלייה לקרקע ב־1926. ציונות ותמימות שכבר לא פוגשים במחוזותינו.
"ההיסטוריה משמשת אותנו ככלי כשאנחנו פוגשים בעיות ודילמות בחיים, ואיתה אנחנו מפרשים או מחזקים את ראיית המציאות", אומרת טלי זייד רווה. "כשאנשים עלו ארצה אחרי השואה ולקחו אותם לפסלו של זייד, הם ראו יהודי שרירי יושב עם נשק, וזה היה בדיוק ההפך ממה שחוו באותן שנים. זה חיזק אותם. המציאות השתנתה וכבר חשבנו שלא צריך את מורשתו של השומר, אבל אחרי 7 באוקטובר זה חזר. אני לא יודעת לכמה זמן, אבל זה בהחלט כאן".
