בחזרה לשייח' אבריק

במשך שנים הסעירה את היישוב בארץ ישראל תעלומת הירצחו של אלכסנדר זייד ונקמת הדם המאוחרת ברוצחו, קאסם טאבאש. זייד נרצח בליל קיץ אחד בימי המאורעות בשנת 1938, בעת שרכב על סוסתו משייח' אבריק לעבר קבוצת אלונים הסמוכה. סמוך לשעה שמונה בערב פילחו שתי יריות את האוויר ואחריהן השתררה דממה. כל הלילה חיפשו אחר זייד, ובבוקר מצאו אותו בוואדי, ללא רוח חיים, פניו אל האדמה ובגבו שטוף הדם חור גדול. שתי יריות מרובה ציד ריסקוהו. עקבות הרוצח נעלמו.  

היישוב היהודי התייצב בהמוניו להלווייתו של זייד. דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי דיברו על ליבה של ציפורה, אלמנתו, לעזוב את שייח' אבריק המבודדת. היא סירבה לשמוע. כבר באותו מעמד החלה לפעול כדי לשחרר מהכלא את יצחק חנקין (בנו של השומר יחזקאל חנקין), מי שלימים ינקום את דמו של אלכסנדר זייד. כאילו ראתה את הנולד.

גיבורי הפרשה הזאת כבר אינם בין החיים. סודותיהם נטמנו עימם בבתי הקברות של שייח' אבריק וכפר גלעדי. עכשיו, העיתונאי והסופר אוריאל בן עמי מאוורר אותם מחדש בספרו, "שאגה אחרונה במטולה". לפני יותר משלושה עשורים, כשבן עמי עוד כתב בעיתון "דבר", פגש בו המשורר והסופר חיים גורי, והאיץ בו - בן נהלל והעמק - לכתוב את סיפורם של אנשי השומר לדור שלא ידע. "בלי האנשים האלה היינו אחרים", אמר גורי, ובן עמי כתב. 

חודשים ארוכים נפגש ביחד ולחוד עם ארבעה מבני הדור השני של מייסדי ארגון השומר: גיורא זייד, בנו של אלכסנדר זייד; יצחק חנקין, נוקם דמו של אלכסנדר; שומר השדות עודד ינאי; ואביגדור יוסיפון. הוא שמע מהם על יחסי יהודים וערבים בארץ המריבה, כפי שנראו אז בעיני מי שהאמין ב"עין תחת עין" וב"כבדהו וחשדהו", אך במקביל גם ידע שעם הערבים חייבים לחיות ביחד ולהסתדר, כדי לשמור על הקיום היהודי בארץ ישראל; "להיות נדיבים ואכזרים". 

בן עמי רשם והקליט, והיום, במלאת 25 שנה למותו של חנקין גואל הדם, ולקראת יום השנה ה־15 לפטירתו של גיורא זייד, הוא חוזר אל התמלילים והסיפורים ההם: אל חנקין שהתנדב לשבת בכלא במקומו של אחד, אברמסון, שהרג ערבי; אל גיוס הבדואים והדרוזים הראשונים לצה"ל; אל הווידוי של רוצח ארלוזורוב שחנקין התעקש לחשוף כדי לנקות מאשם את סטבסקי ורוזנבלט החפים מפשע; וגם אל סיפור רצח זייד שכמו זיכרונות רבים אחרים של החבורה אינו רק נחלת ההיסטוריה.

סיירת מטכ"ל של פעם

הכל החל בישראל שוחט, אבי רעיון "השומר" שחלם על יהודי אחר בארץ ישראל, ושם דגש על כיבוש העבודה והביטחון ולאו דווקא על ההתיישבות. "במקום שהשמירה על היישובים תהיה בידי הערבים", אמר שוחט, "צריך שבארץ ישראל יהיו נושאי נשק יהודים". 

זייד היה איש סודו של שוחט. הם סבבו בין מושבות השומרון, זכרון יעקב, חדרה ובת שלמה, ובררו בפינצטה צעירים כרוחם, מהפכנים, נועזים וחסונים. "סיירת מטכ"ל של הימים ההם", אומר עליהם בן עמי. עד כדי כך בררן היה שוחט, שבמשך שנה וחצי לא עלה בידיו לגייס אלא ארבעה חברים, שתאמו את דמות הגיבור העברי החדש כפי שצייר בעיני רוחו. 

רק בליל שמחת תורה תרס"ח, בספטמבר 1907, התכנסו עשרה חברים בביתו של יצחק בן־צבי ביפו, והכריזו בחשאי על ייסודו של ארגון "בר גיורא" (לימים "השומר"). "רגש אחד תקף את הנאספים", כתב לימים בן־צבי, "הם היו בעיניהם כמו במעמד הר סיני". יצחק חנקין סיפר כי אמו, שרה חיה, "לקחה את הטלית של אבי, יחזקאל, רקמה עליה 'בדם ואש יהודה נפלה - בדם ואש יהודה תקום', והפכה אותה לדגל הארגון" (הדגל שמור עד היום במוזיאון השומר שבכפר גלעדי). 

בר גיורא, שבשמו התהדרה החבורה המייסדת, היה מהקיצונים שבקנאי בית שני. למרות תעוזתו וקנאות הסיקריקים שלחמו עימו - ירושלים נפלה, משום שהיתה קורבן לקיצוניותם. מייסדי "השומר" ביקשו לראות סמל בכוחו אך לא במעשיו. הם החליטו להימנע משפיכות דמים, ולהגיב באופן מבוקר על כל התנכלות מצד הערבים. עם זאת, הם גם החליטו, באותה מידת קנאות שאפיינה את בר גיורא, שלא יבליגו על רציחות ויגמלו למתנקשים, להם בלבד, ולא יפגעו בנפש הגנב, אלא רק בגופו וברכושו.

 

לא דיבר בסיסמאות. אלכסנדר זייד

גיורא זייד, בנו של אלכסנדר, נולד במחסן תבואה עשוי טיט ונעדר חלונות בתל עדשים. הוריו העניקו גם לו את השם בר גיורא, כשם הארגון החשאי שהקימו אביו וחבריו. כשהיה ילד הצטרף אביו אלכסנדר לקבוצת הרועים שנאחזו בשייח' אבריק, ואף מונה כשומר האדמות במקום מטעם קרן קיימת לישראל. כשהרועים נטשו את המקום, נותרה בה משפחת זייד לבדה: אלכסנדר, ציפורה וארבעת ילדיהם. גיורא היה בן 10 כשהוא ואביו חרשו יחדיו שדה וגילו בהתרגשות גדולה לוח שיש גדול שעליו חרוטה באותיות אשוריות המילה "שלום". היתה זאת תגלית ראשונית, מקדימה לזו שתחשוף לימים, סמוך לביתם, את בית שערים העתיקה, מקום מושב הסנהדרין ומקום קבורתו של רבי יהודה, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה.

אלא שהחיים בשייח' אבריק זימנו למשפחת זייד לא רק תגליות ארכיאולוגיות, אלא בעיקר חיכוכים עם ערביי הסביבה. מאביו למד זייד שלמזרח התיכון שפה וחוק ומוסר משלו: "אבא לא דיבר בסיסמאות", סיפר גיורא, "הוא חינך אותנו לא לשנוא את הערבי, אלא להתקומם נגד הריגת יהודים... הראש שלי חטף לפני הרבה שנים אבני קלע ומכות נבוט. אבל אף נבוט לא הכניס לי את השנאה לראש".  

הרוצח יומת
אם על רגש השנאה גבר, הרי שעם שמועות קשות מנשוא התקשה גיורא זייד להתמודד. מייד אחרי רצח אביו נפוצו בארץ שמועות, שהוא, גיורא, היה זה שרצח בטעות את אביו. אחר כך הן דבקו באחיו, יוחנן. השמועות נולדו ברגעים שלאחר הרצח. כשנשמעו היריות, סיפר עודד ינאי, גיורא ששוחח עם השומרים, צעק בערבית: "וולקום יא כאלב", וירה באוויר כמה יריות. יוחנן, אחיו, שמע בבית את היריות ואחר כך את קולו של גיורא. הוא סבר שגיורא הוא שהותקף, לקח את הרובה שלו וירה גם הוא כמה יריות באוויר. "אחר כך אמרו שהוא שהרג את אבא ולא אני", סיפר גיורא. 

רק ב־1941, שלוש שנים לאחר רצח אלכסנדר זייד - כשיצחק חנקין השתחרר מהכלא בהשתדלות ציפורה, אלמנתו של זייד - התחדדה זהות הרוצח והחלה להתרקם הנקמה. הנה, בתמצות, מהלך האירועים, כפי שמתארים בגוף ראשון, גיבורי הפרשה, על פי תמלילי השיחות ששמורים אצל בן עמי:
חנקין: "באתי ליגאל אלון (אז, ממפקדי הפלמ"ח) ודרשתי להגיב. אלון אמר שמוכרחים קודם לעשות משפט של ההגנה ורק אחר כך, כשנהיה בטוחים מי הרוצח, נוכל לפעול. לא עזרו ההפצרות. יגאל התעקש על משפט. חוץ מזה, אמר לי: 'אתה כבר ישבת בכלא, אם תסתבך בהריגה נוספת - יתלו אותך ולזה אני לא מוכן'".

גיורא זייד: "התפוצצנו מכעס ותסכול אבל נשמענו לאלון. חיכינו להוראה שלו, למרות שהנקמה דגדגה לנו באצבעות. שלוש שנים וחצי מאז שאבא נרצח ואנו מגמגמים, מהססים... ההלוויה של אבא השרתה דיכאון גדול. ראשי היישוב דיברו על בנייה ופיוס, ואני ידעתי שאין פיוס בארץ ישראל".

חנקין: "ישראל שוחט אמנם טען ש'השומר' התנגד לנקמת דם, אבל כל זה כזב. כשיחזקאל ניסנוב, מאנשי 'השומר', נרצח - קראה אמו לצבי, בנה השני, ואמרה לו: לך הבא את דמו של הרוצח, או שאינך בני, וצבי הסתובב שנה שלמה עם חיים שטורמן מעין חרוד ובסוף מצאו את הרוצח וקטלו אותו. זו האמת שדרשנו להמשיכה".

גיורא זייד: "הסבלנות שלנו נגמרה. לילה אחד הודעתי ליפתח ויוחנן אחיי הצעירים: 'הולכים'. לא שאלו שום דבר. לקחנו אקדח וכמה רימונים והלכנו לאזור בסמת טבעון שממנו הגיע הרוצח. לא ידענו מי הרוצח והתקרבנו לאוהל הבדואי לשמוע את דיבוריהם. בפתח ישבה אישה והיניקה תינוק. הייתי בטוח שהם מתפארים שם בפנים ברצח היהודים... חלצתי את נצרת הרימון ואחזתי אותו במנוף. החלטתי לעצמי: עכשיו אתה זורק אותו, שיתפוצץ ויהרוג. הם יבכו כמו שאנחנו בכינו על אבא. 

"התקרבתי עוד יותר והנה אני שומע שהבדואים מדברים שם בשקט ונאנחים: 'אין גשם, הבצורת אוכלת אותנו. אין מרעה, נצטרך לחפש מקורות מים, לנדוד עם העדר. פתאום הבנתי את הכאב של החיים. אני בוכה על אסוני והם על אסונם. רעדתי בגוף. אבא לא חינך אותנו סתם להרוג. אם היה יודע שאני הורג ערבי חף מפשע, לא היה סולח לי... אמרתי לעצמי: הרוצח יומת, אבל לא מישהו אחר במקומו. הסתלקנו בשקט מהמקום".

חתול או נמר

גיורא זייד ממשיך בעדותו כפי שתומלל אצל בן עמי, ואומר: "חלפו ימים, בינתיים הגיעו אלינו ידיעות מידידים ערבים שהיו בני ביתנו שהרוצח הוא מוחמד קאסם טאבאש מערב אל־חילף. טאבאש רצח שמונה יהודים באזור, ביניהם שלוש נשים. קיבל עשר לירות מהמופתי על כל ראש יהודי. אבל יגאל אלון דרש עוד הוכחות. גם אחרי שגואל לויצקי משירות הידיעות של ההגנה שבדק, קבע שטאבאש הוא הרוצח".

עודד ינאי: "אזכיר איך הגענו לרוצח. היתה נערה ערבייה בת 16, נכה, שהתאהבה בגיורא. אמה היתה מבאי ביתו של זייד. יום אחד הכריחו אותה להינשא לבחור מהשבט שלה. הבחור ניסה להתחמק ופגע בה. ידענו והצלנו אותה. שינארה הרגישה מחויבות וסיפרה מה שידעה על טאבאש".

חנקין: "אחרי שכל הידיעות נאספו, ניגשתי שוב לאלון ודרשתי ממנו לבצע את הנקמה. זה היה החוב שלי לזייד. אמרתי לו: 'אם אתה לא מאשר לי, אני עוזב את הפלמ"ח ועושה זאת בעצמי'. למחרת היה אישור מישראל גלילי. בית דין של ההגנה קבע את דינו של טאבאש למוות. אחרי שבוע נסענו עד מרחק קילומטר מהאוהל של טאבאש. פיזרתי פלפל טחון כדי לבלבל את כלבי השמירה שלהם. אמרתי לחבר'ה תמתינו, ונכנסתי עטוף בכאפייה לאוהל. ישבו שם לפחות עשרה אנשים כולל נשים וילדים. מייד זיהיתי אותו, גבר גבוה, מרשים. כשהיה מדבר איש לא העז להפריע לו. אמרתי בערבית 'ערב טוב' ושאלתי, מה שבטוח, מי זה קאסם טאבאש. הוא קם מייד, מלא ביטחון עצמי ואמר: 'אני...' שלפתי את האקדח וכולם נשכבו בבהלה. אמרתי: 'זה לא בשבילכם. זה בשבילך, טאבאש, תשובה על רצח זייד'. יריתי בו כדור והוא נשען על השאדחה, המוט התומך את האוהל, ולא נפל, ואז יריתי בו עוד שלושה כדורים והוא נפל. אמרת לנוכחים: 'זה הכל. נגמר החשבון', ויצאתי".

שנים אחרי הנקמה התרחשה תפנית מפתיעה בעלילה. זייד סיפר כיצד יום אחד שמע נקישות על דלת ביתו. "אני יוצא ומולי עומד צעיר שחום עור, שממהר לתפוס בחגורתי, כמנהג המזרח המכונה 'תאניב', פירוש הדבר שהוא מבקש חסות. 'מי אתה', אני שואל, והגבר הצעיר מגמגם. 'עלי', הוא עונה בסוף ואחרי שתיקה ארוכה מוסיף: 'בנו של מוחמד טאבאש'. הרגשתי רעד בכל הגוף. שאלתי מה העניין: אמר שבני שבט סעידה רוצים להורגו וטוענים שאני מחפש את דמו. הרגעתי אותו. אמרתי לו שהחשבון כבר נסגר".

זייד החליט להעביר את המסר לכל הסביבה, לקח את בנו של טאבאש בג'יפ והסתובב בין מאהלי הבדואים באזור. "הם נדהמו. אבו זייד מסתובב עם בנו של רוצח אביו, למרות שלפי חוקי ערב, גם בן הרוצח הוא בן מוות". 

זייד סיפר כי מאז עמדה משפחתו בקשר עם משפחת הרוצח. "בני אבישי התארח בכל ילדותו באוהל של יאסר, בן המשפחה, ויאסר התארח אצלנו. חיים ביחד, אבל הזיכרון ממשיך לעבוד. כשנולד נכד לאחי עשינו מסיבה והזמנו גם את עוואד, בנו של טאבאש. ארנון, אבי התינוק, התנשק איתו ואבישי בני אומר לי על בן דודו: 'מה אתה אומר על זה, אבא? הבן של זה הרג את סבא והוא עוד מתנשק איתו'. אמרתי לו: 'היום אנו חזקים והם מתנשקים. היום הוא חתול ומבקש את עזרתי, כי אני החזק, אך אם המצב ישתנה הוא יהפוך לנמר ויש סיכוי שיפגע בך'".

"עוף למינהו"

האם החוקים ודפוסי ההתנהגות של אנשי "השומר" וצאצאיהם רלוונטיים גם לימינו? בן עמי סבור שהחברה היהודית מתקשה כיום להתמודד עם החברה הערבית שבתוכה. "לזייד ולחבריו היה ברור שאין 'ערבי ציוני,' שאין 'ערבי מושבניק'. הם לא השלו את עצמם. היה ברור להם שמה שמשותף זה האינטרס. והיתה להם השקפת עולם. הם זלזלו ביהודים האירופאים שלא הבינו את המזרח התיכון ואת המנטליות הערבית. איך קרא להם עודד ינאי? "היפים למיניהם".

באחת השיחות אמר זייד לבן עמי: "המזרח התיכון צוחק מאלה שחושבים עליו באירופית... שיחליטו היפים מת"א, מה הם רוצים: להיות ליברלים או לחיות במזרח התיכון". 

 

אוריאל בן עמי

"הם היו מוסריים בדרכם", אומר בן עמי, "הקפידו שלא לשנוא, וגמלו רע רק למי שהרע. בינם לבין 'תג מחיר' ונערי הגבעות - יש יום ולילה. הם לא רצו להיות אדוני הארץ, אלא להתערות, לא האמינו בשלום, אלא באי לוחמה או כפי שזייד הבן ניסח זאת: 'עוף למינהו', חיים ביחד אבל לחוד. לא מתערבבים בנישואים".

"כשנקמנו את מותו של אלכסנדר זייד", אומר שומר השדות עודד ינאי באחת השיחות שבן עמי תמלל עימו, "גיורא זכה לכבוד מלכים. רכבנו למקומות רחוקים בלבנון וכולם ידעו שם והצביעו עליו בהערצה: הנה זה היהודי שנקם את רצח אביו. מבחינתם, למרות שחנקין היה הנוקם. החשבון נסגר. נעשה המובן מאליו. זאת השפה שהם מבינים. שום דבר לא ישתנה גם אם ילמדו באוניברסיטאות ויחזרו רופאים או עורכי דין. זאת השפה והיא תתפוס גם עוד אלף שנים. אל תצחיקו אותי בבקשה עם מילים יפות כמו גזענות. שילמדו עשרים שנה בגרמניה ויחזרו פרופסורים הביתה. אם מישהו ייגע באחותם, הם יחפשו נקמת דם. לא יעזור שום דבר.

"מולנו", אמר עודד ינאי לבן עמי, "הם ידברו יפה, כמו שאנו אוהבים לשמוע. בפנים, אצלם בבית, הם לא יוותרו על ההיגיון והמנטליות והמנהגים שהתחנכו עליהם".

"בעצם", ענה לו בן עמי, "אתה מדבר על שפה כפולה לכל החיים". "כן", השיב ינאי, "עד שנבלע או שניבלע, או שנצטרך להיפרד. יחד זה לא ילך. אלה שמאמינים שאפשר ביחד - חיו ב'כסית', ואלה שרוצים את ארץ ישראל השלמה, לא מאמינים בדו־קיום אלא בחד־קיום". 

כך אמר עודד ינאי, מראשוני המסתערבים, עשרות שנים לפני "פאודה", וחבריו הנהנו אחריו. האם מורשתם רלוונטית גם כיום? אוריאל בן עמי מאמין שלפחות בחלקה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו