זיכרון לא ישן: הרב ישראל מאיר לאו מגיע לניחום אבלים בבית ילדותי, לאחר פטירת אבי. הוא מלווה בבנו, הרב דוד לאו, ומתיישב בסלון הבית. זה מוצאי שבת חורפי, ראשון שלאחר חנוכה. משפחתי האבלה שקטה ומכונסת, וכך גם הציבור שנוכח בחדר, אך בחלל הקודר נוכחותו של הרב מאירה וממגנטת - כריזמה מנהיגותית מן הסוג שחשים באוויר. הוא יודע לשלב בשפתו מן הקודש ומן החול, מהשולחן ערוך שצולל לדיני אבלות ועד פרויד ומעמקי התודעה. בסלון שלי בראשון לציון הוא היה "הילד מבוכנוואלד" וגם "הרב לאו" - מותג כמעט יחיד של קונצנזוס רבני ישראלי, אך גם משענת לאומית לאבל פרטי.
מעמדו של הרב לאו מעולם לא נשען רק על תאריו כרב ראשי של מדינת ישראל, ולפני כן של ערים ושל שכונות. כי עוד לפני שהמרחב הישראלי התברך ברבנים היודעים לדבר אל כלל ישראל, עמד הרב לאו כמעט לבדו כמגדלור של יהדות ממלכתית - מזוהה עם הממסד הרבני, אך מדבר בשפה החורגת ממנו. עם השנים נעשה ל"סמל שלטון" במובן הטוב של המילה, בלי להיות נשיא המדינה ובלי לדרוך בשדה הפוליטי.
כוחו נבנה מן החיבור בין שלוש דמויות: הילד לולק, שנולד בפיוטרקוב שבמרכז פולין ב־1937, היה לשורד הצעיר ביותר מבוכנוואלד ועלה ארצה במסגרת עליית ילדי בוכנוואלד באוניית המעפילים "מטרואה"; הרב, בן לשושלת רבנית, שהגיע לפסגת הממסד הדתי; והמנהיג הוותיק, המביט במדינה ובתמורות שעברו עליה ויודע לתת בה סימנים. מסלול חייו, ממחנה ההשמדה אל לשכת הרב הראשי, נעשה חלק מהאתוס הישראלי.
האוצר הגדול - שחמק
השיחה עימו נערכת בביתו בצפון הישן של תל אביב, בסמוך לכיכר המדינה - בית רבני־עירוני של פעם, לא לשכה סגורה, אלא מרחב פתוח ש"צורכי ציבור באמונה" מתמזגים בו עם החיים הפרטיים. בני משפחה נכנסים ויוצאים, נין קטן מושך לרגע את תשומת ליבו, והשיחה נעטפת בחום משפחתי. כשרעייתו, הרבנית ציפורה, נכנסת לבית מן הרחוב, עוצמת קולו של הרב מתעבה - היא כנראה נוסכת בו ביטחון זוגי על־זמני. גם בגיל 89, אב לשמונה (ובהם הרב הראשי לשעבר דוד לאו) וסב לנכדים ולנינים רבים, הוא זוכר מי מהזאטוטים חוגג יום הולדת בשבוע הבא.
למען האמת, אני אומר לו, חשתי צורך להגיע אליו לאחר יום השנה העשירי לפטירתו של אלי ויזל. שניהם היו ילדים בבוכנוואלד, אך לא הכירו זה את זה במחנה עצמו. דרכיהם הצטלבו בבית הילדים באקווי שבצרפת לאחר השחרור: הרב לאו היה בדרכו לארץ ישראל, ויזל נותר בצרפת ובהמשך היגר לניו יורק. עם השנים נעשו חברים לעט ולשיח. ויזל כתב הקדמה למהדורה האנגלית של "אל תשלח ידך אל הנער", שנכנס לפנתיאון המודרני של מדף הספרים היהודי. בין בית הכנסת בפיפת' אווניו ל"היכל משה" בתל אביב קיימו השניים קשר מעמיק עם מעגלים ציבוריים, ויצרו דיאלוג מרכזי בעולם היהודי במחצית השנייה של המאה ה־20.
כשהשיחה מגיעה לבחירתו של ויזל לא לעלות לישראל, ניכרת אצל הרב לאו תחושת החמצה. "צר לי שהוא לא עלה לארץ ישראל", הוא אומר. "חשבתי שהוא יעלה. בשבילנו זה היה הסבר גדול ונאות שהעתיד של עם ישראל הוא ארץ ישראל". ובכל זאת, הוא מעיד ששאב כוח ממפעל חייו של ויזל, מדבר בהערכה על כוח הכתיבה והנאום שלו ועל קולו כשורד שואה - אך משוכנע שהקול הזה היה יכול להיות נכס גדול עוד יותר אילו בקע מכאן. "אני כואב על אלי עד היום", הוא אומר. "היו לו כוח דיבור וכוח כתיבה יוצאים מן הכלל. אם כל זה היה מגיע ממדינת ישראל, מפה, לתפקיד כזה או אחר, הוא היה בשבילנו אוצר גדול".
הפער בין שתי האפשרויות - להישאר בתפוצות או לבנות חיים בארץ - משקף את תפיסת עולמו לאורך השנים. כיתום מאב ומאם, ארץ ישראל לא היתה בשבילו רעיון מופשט, אלא המקום היחיד שבו ראה עתיד. "מה שקיים זה מה שנבנה פה", הוא אומר. "אין עתיד לעם ישראל אלא בארץ ישראל, בארץ עם־ישראל. מה עתיד העברית בצרפת? גם בניו יורק זה לא עתיד גדול".
בן 7 מקופל בתוך שק
הרב לאו הוא אולי שורד השואה המפורסם ביותר שמתהלך בינינו. כבן הזקונים של הרב משה חיים לאו מפיוטרקוב, הוא הפך לצעיר השורדים בבוכנוואלד הודות לתושייה ולמסירות יוצאות דופן של משפחתו. בתחילת המלחמה, באקציה שבה נלקחו אביו ואחיו שמואל אל מותם, הצליחה אמו חיה להחביא את ישראל הקטן בעליית גג, והרגיעה אותו בעוגיות דבש כדי שלא יקים רעש. אחיו הגדול נפתלי דאג לסדר לו עבודה כנושא מים בבית חרושת לזכוכית - עבודה קשה בתנאי קור וחום קיצוניים, שהביאה למחלתו אך שמרה על חייו. כשהאם נתפסה בסלקציה מאוחרת יותר, היא הצליחה ברגע האחרון להצמיד את ישראל לנפתלי בטרם נשלחה לראוונסבריק, שם נספתה. השניים הועברו למחנה בצ'נסטוחובה, ומשם שרדו צעדת פינוי מושלגת תחת אש, שבה נהרג לצידם בן עירם דוד פיינר.
עם הגעתם לבוכנוואלד גילה נפתלי תושייה נוספת: הוא עטף את ישראל בן ה־7 בשמיכה, הכניס אותו מקופל לתוך שק חפצים והבריח אותו פנימה בניגוד לחוקי המחנה, בעוד ישראל שומר על דממה מוחלטת. במחנה שופרו תנאיו לאחר שנרשם כפולני בשל מראהו, ואסיר ולוחם סובייטי בשם פיודור פרס עליו את חסותו, סיפק לו מזון וביגוד, ואף חיפה עליו בגופו מירי הימים האחרונים. כך שרד לולק הקטן את התופת, עד לשחרור המחנה בידי הצבא האמריקני.
"הנשיאות לא התאימה לאדם שאני - רב ואב לילדים. נשיא צריך למשל לחלק גביעים בכדורסל ובכדורגל, גם לגברים וגם לנשים - זה לא מתאים לאורח החיים שלנו"
מאז, כשהוא מכהן מ־2008 כיו"ר מועצת יד ושם, ניצב הרב לאו על זיכרון השואה כשומר סף. ההשוואה החוזרת בין טבח 7 באוקטובר לאסון הגדול ביותר של העם היהודי מעוררת בו תגובה מיידית. "זה קומם אותי", הוא אומר. "אני מבין את ההשוואה, אבל לא מסכים איתה. שואה זה דבר שאין לו אח ורע. היו לנו מסעי הצלב, היו פרעות, בתי המקדש חרבו, ולגבי אף אחד מהם לא השתמשו בביטוי 'שואה'. מאז השואה דיברנו על כך שלעולם לא עוד, ושימוש יתר במילה הזו יוזיל את ערכה בדורות הבאים".
ובכל זאת, מראות כפי שראינו בשידור חי ב־7 באוקטובר - זו היתה חוויה מזעזעת ומטלטלת, והיה בה גם ממד קיומי, שנועד להשמדת העם היהודי.
"הדבר שבאמת היה ייחודי ל־7 באוקטובר, לעומת מלחמות אחרות, היה שמטרת המלחמה של המצרים והסורים ביום כיפור היתה לנסות לכבוש אליהם שטחים בחזרה, אבל המטרה של חמאס היתה אכזריות לשמה. למתקפה לא היתה מטרה מוצהרת חוץ מהרג, התעללות וברבריות".
ההבדל שפוסל בעיניו כל השוואה לשואה הוא תמצית משמעותה של מדינת ישראל: ב־7 באוקטובר, נורא ככל שהיה, הותקפה מדינה ריבונית שיש לה צבא ויכולת להשיב מלחמה. "אמנם המדינה לא הופיעה למעשה ב־7 באוקטובר, אלא לאחר שעות ארוכות, אך בשבילי אין כל דמיון ואין סיבה לדמיון", הוא אומר. "זה היה אסון נורא וכבד - אבל למה שהיה במלחמת העולם השנייה אין דבר דומה, גם אם הצוררים אותם צוררים".
הוא מודע לפיחות בזיכרון השואה, וסבור שהרף הלא אחיד במערכת החינוך תורם לו. "יש חוגים מסוימים שבהם לומדים על השואה, מבקרים ביד ושם ומהדקים את הקשר עם הזיכרון הזה", הוא אומר. "לצערי, הדבר הזה הולך ופוחת אצל אלה שנושא השואה אינו עומד במרכזם. יש בתי ספר שעוברים את כל שנות התיכון בלי לבקר ביד ושם. בשביל מה לבקר? בשביל לראות, בשביל ללמוד, בשביל לדעת. ודאי שזה כואב, וזה חבל". הוא אינו מוכן להשלים עם מציאות שבה ילד יכול לסיים את לימודיו כמעט בלי לפגוש את הסיפור.
נראה שזיכרון השואה הולך ופוחת, כאשר האנטישמיות לא רק מרימה ראש, אלא ממש נוכחת בעולם המערבי ביתר שאת.
"ההסברה שלנו נורא לוקה בחסר, וזה קודם כל עניין מילולי, כי ההשמדה שלנו בשואה לא התחילה בתאי הגזים, אלא במילים - בהסתה, בעיתונות אנטישמית, בהשמצה של יהודים. אני דבק בתפיסתי שלפיה האנטישמיות היא חיידק טורף, וקשה להסביר אותה במונחים הגיוניים, או בוודאי מדעיים. רבי שמעון בר יוחאי התחבא 13 שנים במערה כי לא ציית לרומאים ונמלט מפניהם, והגדיר זאת היטב: 'הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב'".
לדבריו, "יש מדינות עם הרבה יהודים ועם מעט מאוד הסבר על מיהו יהודי ומהו יהודי. אני כבר לא מדבר על מדינת ישראל וארץ ישראל - יהדות כעם, כאומה. לא עשינו מספיק מבחינה אוניברסלית". העלייה ארצה, שהתעוררה מעט במקומות מסוימים בעקבות גילויי שנאה, דווקא מדאיגה אותו. "אוי ואבוי שצריך לחכות לאנטישמיות כדי להבין כמה חשוב לדבר על ארץ ישראל", הוא אומר. "הנושא הזה רופף וחלש, וזה ניתן לתיקון".
גם הירידה מישראל נדמית לו כתוצאה של אותו כשל. "חלמנו על ציון, ירושלים ומדינת ישראל, וזכינו לה", הוא אומר. "איך זה קורה שבתוך דור או שניים יותר ממיליון יורדים, ולא מתכוננים לחזור הביתה? אפשר להצדיק את זה? אפשר להסביר את זה? עושים משהו בעניין הזה?". מבחינתו, מדינה יהודית נדרשת להסביר מדוע הקיום הזה הוא בית.
"לא להפוך אותם לחרדים"
כשהשיחה פונה לשאלה כיצד מחזקים זהות יהודית בבתי ספר שאינם דתיים בלי להפוך אותה לכפייה, הרב לאו חוזר לשנותיו כמורה בתיכונים ברנר ואחד העם בפתח תקווה ובתיכון צייטלין בתל אביב, לפני כשישה עשורים. "לא היה בית ספר שלא למדו בו תלמוד", הוא אומר. "בכיתות ט' וי' למדו תלמוד שעתיים בשבוע. תנ"ך למדו בכל ארבע שנות התיכון, בכל סוגי התיכונים, כולל התיכון הכללי. היום אני שומע שיש תיכונים שמסיימים בגרויות בלי לימודי תנ"ך, ואני כבר לא מדבר על תלמוד. זה לא ניתן בידינו לתקן? אחר כך מתפלאים שיש התנתקות בין חלקי העם. בטח יש התנתקות - לא מחנכים לקראת המשותף בינינו".
הדוגמה החביבה עליו היא דב חנין, לימים חבר הכנסת מטעם חד"ש, מועמד לראשות עיריית תל אביב־יפו ואחד הסמלים החילוניים של העיר, שלמד תלמוד אצל אחיו של הרב, נפתלי לביא ז"ל. הרב לאו זוכר את חנין כתלמיד שאהב את המקצוע והצטיין בו. שנים לאחר מכן הגיע הח"כ דאז חנין אל בית הרב לאו, והודיע כי ארבעת חברי סיעת חד"ש יתמכו ברב אם יתמודד לנשיאות המדינה. באותם ימים נחשב הרב לאו מועמד מוביל, אך החליט לא להתמודד. לאחר ההחלטה התקשר אליו שמעון פרס כדי לוודא שהיא סופית, וכשהרב הבהיר שלא ירוץ - ביקש פרס שיעביר אליו את תמיכת אנשיו. הרב לאו נענה, ופרס נבחר.
אתה לא חושב שזה היה פספוס?
"לא, לא מתחרט", הרב משיב. "הנשיאות לא התאימה לאדם שאני - רב ואב לילדים, שמחויב גם לדוגמה שמציב אורח חייו. נשיא צריך לחלק את הגביעים בכדורסל ובכדורגל, גם לגברים וגם לנשים. זה התפקיד שלו, ואני לא מערער על כך. אבל אני, כרב וכדוגמה לילדים שלי, פתאום הולך לכדורסל ולכדורגל, להופעות ולכל מיני דברים כאלה שלא מתאימים לאורח החיים שלנו?"
"חלמנו על ציון, ירושלים ומדינת ישראל, וזכינו לה. איך קורה שבתוך דור או שניים יותר ממיליון יורדים, ולא מתכוננים לחזור הביתה? אפשר להצדיק את זה?"
הרב לאו מביט על המהמורות שבדרך לשילוב מלא של המגזר החרדי בחיי הציבור בדאגה, אך גם בתקווה. "לחיבור מכל סוג שהוא צריך שני צדדים", הוא אומר. "זה לא יכול להיות חד־צדדי. יש נכונות להבנה ולשותפות - שלא יקלקלו אותי ושלא ישנו אותי, אבל שידברו איתי, שיתחברו אלי ושיבינו אותי. יש ארגונים שעושים הכל כדי לקרב בני נוער לא־דתיים ליהדות, ולא להפוך אותם לחרדים. אבל תראה לי תנועת נוער אחת שעוסקת בהבנה ובשפה משותפת עם הדוסים? אי אפשר לעשות חיבור אם אין מגמה משני הצדדים".
אתה יכול להבין את המטען הרגשי הכואב כלפי החרדים לנוכח המאבק על חוק הגיוס והשוויון בנטל?
"נושא הגיוס הפך כה פוליטי, שלפחות עבורי, בפן הרבני, זה לא מאפשר התבטאות. כל הנושא הזה מחכה להתקדמות פוליטית בכנסת, ועד אז כל דיבור עליו יתפרש לא נכון".
אבל אתה עצמך, כרב, שירת בצה"ל במשך עשורים רבים, וילדיך שירתו.
"עשרות שנים, במערך הכשרות, עשיתי חגים ושבתות אינספור, עם המשפחה ובלעדיה, בבסיסים ברחבי הארץ. זה היה מובן מאליו עבורי".
ולמרות הניסיון של הרב לאו להימנע מהתבטאויות על חוק הגיוס - ניסיון שגם גרר ביקורת בשנים האחרונות - היכולת שלו לחבר לא נוצרה מעל דוכן הנואמים, אלא הלכה למעשה בשנים ארוכות בכור ההיתוך הצה"לי, בשירות במערך הכשרות בצבא, כשנסע לבסיסים מרוחקים, עשה שבתות בקיבוצים וערך עם משפחתו שבעה סדרי פסח בבסיס תל נוף.
הוא נזכר בליל סדר אחד, כחצי שנה לאחר מלחמת יום כיפור, שנשאר חקוק בו. היה זה סדר למשפחות שכולות, שנערך בבית החייל בשדרות פנקס. בסוף הערב ניגשו אליו בני זוג מחיפה, שאיבדו את בנם היחיד במלחמת העצמאות. במשך עשרות שנים הם לא יצאו בערבים מביתם, רק ישבו בסלון, קראו ספרים והאזינו למוזיקה קלאסית, עד שיום אחד קיבלו הזמנה לסדר שערך הרב לאו. "הם הסתכלו זה על זה ואמרו: בואי ננסה. אנחנו יהודים - והרב לאו הוא משלנו", הוא מספר. "בסוף הסדר הם ניגשו אלי ואמרו: 'באנו להגיד לך תודה. בזכותך יצאנו בפעם הראשונה מהבית. אמרנו את ההגדה ונהנינו מאוד'. זה היה ליל סדר שלא אשכח".
בסיפור הזה נמצא אולי סוד כוחו הציבורי. הזוג לא אמר שהרב שכנע או קירב אותו, אלא "הוא משלנו" - השייכות קדמה לאמונה, והאמון נוצר עוד לפני ההסכמה.
"החגים - תרופה לפצעים"
ערב בחירות בישראל, הדאגה של הרב לאו מופנית אל השפה, אל המרחב הפוליטי שהפך דורסני ואלים. "לכנסת הראשונה של מדינת ישראל התמודדו 21 רשימות ו־12 נבחרו", הוא אומר. "היו ארבעה נציגים של ספרדים ועדות המזרח, נציג אחד לוויצו ונציג אחד להתאחדות התימנים. הגיוון היה כבר אז, ותמיד היו בעד ונגד, ימין ושמאל ומפלגות שונות. אבל כזה אנטי, וכאלה התבטאויות כפי ששמענו בסבבי הבחירות האחרונים - מעולם לא היו. זה כואב לי בצורה לא רגילה".
בעיניו, הפיצול הפוליטי אינו מסתיים ביום ההצבעה, אלא מחלחל גם אל החיים שאחריו, הופך אנשים לזרים בתוך ארצם ואף מקל עליהם לעזוב. "הפיצול הזה נותן אחר כך פרי באושים", הוא אומר, "והאנטי נמשך גם אחרי הבחירות. זה בלתי נסבל שיש אנשים שקמים ואומרים כיום: זה לא בשבילי, אני לא שייך, אני מחפש מקום אחר. כשהיינו יותר מאוחדים לא היה פשוט לעזוב. זו היתה בושה. היום יש מי שקל לו יותר לנטוש - וזו סכנה גדולה, כי זה מעיד על המצב החברתי שלנו".
הפסימיות הזאת נעצרת דווקא כשהשיחה מגיעה אל הימים הנוראים. כאן, בתוך המסורת שחוצה מחנות, הרב לאו מוצא מנגנון תיקון שעדיין פועל. "אני אומר את זה בשיא האופטימיות", הוא מדגיש. "הימים הבאים עלינו לשלום, הימים הנוראים וחג הסוכות שאחריהם, הם תרופה גדולה מאוד לריפוי הפצעים. כמה אחדות יש בימים האלה".
הוא מתאר את הרחובות הריקים ממכוניות ביום כיפור ואת ההולכים לבתי הכנסת, עם כיפה ובלעדיה; את הבאים לכל נדרי, את הילדים שבאים להקפות, ואת קריאות "הרב, שנה טובה!" הנקראות אליו מכל מדרכה. לא כולם מקיימים את אותו טקס באותו אופן, אבל כולם יודעים לקרוא את הסימנים - השופר, התפוח בדבש, הסוכה וההקפות.
"אין דתיים או לא־דתיים", הוא אומר על החגים. "כולם, בכל המגזרים, אלפים ורבבות, מציינים את זה בצורה זו או אחרת, עם כיפה או בלי כיפה, או עם כיפה לשעה. יש לנו דברים שאולי לא מאחדים לגמרי, אבל מאפשרים לנו למצוא שפה משותפת. לכן אני רואה את החגים כגשר עצום, כמנוף גדול לחיבור חלקי הציבור, חלקי העם. אני מאמין שאנחנו עדיין עם אחד".
"לא היתה לי התלבטות"
לקראת סוף השיחה אני שואל אותו מתי הילד לולק מבוכנוואלד החליט שהוא יהיה הרב לאו, ומתי דרכו לרבנות נעשתה טבעית. "כאן הקרדיט הוא של אחי נפתלי", הוא אומר. לנציגי עליית הנוער אמר נפתלי: אבא שלנו היה רב בפולין, ויש לנו דוד ודודה בקריית מוצקין שרוצים לגדל אותנו. "בגיל 13 הגעתי לישיבה של הרב ריינר בירושלים, שהיה תלמיד של אבי בפולין, ורמזו לי שעלי להמשיך את דרכו של אבא, שנספה בשואה".
גם בבחירת בת זוג, הוא אומר, הוא חיפש "בית של רב" כשנישא לציפורה, בתו של הרב יצחק ידידיה פרנקל, רבה של שכונת פלורנטין ולימים רבה של תל אביב־יפו. משם התפתחה דרכו בהדרגה: רב בית כנסת בפלורנטין, רב בצפון תל אביב, רבה של נתניה, רבה של תל אביב והרב הראשי לישראל. "זה גדל אצלי באופן טבעי", הוא אומר. "לא היתה לי התלבטות".
כשהוא נשאל אם היה בוחר שוב באותו מסלול, הוא מחייך ומחזיר את הסיפור הגדול אל מידת הענווה. "אני לא מוכשר לשום דבר אחר", הוא אומר. "אני לא רואה את עצמי מתאים לכנסת, לממשלה או לעירייה. ה' הכשיר אותי לזה. ואבא עזר לי כנראה ממרומים".
הרב לאו קם מן הילדות שהיתה יכולה להסתיים בבוכנוואלד, והפך את ההישרדות לא רק לזיכרון, אלא לתפקיד. בערב ראש השנה הוא אינו מציע נוסחה פוליטית לפתרון הקרע הישראלי, אלא עמדה מוקדמת יותר, כמעט בסיסית מכדי להישמע מעשית. ובכל זאת, אחרי יותר משמונה עשורים של אובדן ובנייה, הוא אומר אותה כמי שיודע מה קורה כאשר אדם חדל לראות באחר חלק מסיפורו.
"המסר היחיד שלי הוא: בואו נתחיל לאהוב זה את זה, ורק לאהוב", הוא אומר. "למצוא את הטוב והיפה בכל אחד ואחד. לא לחפש את המומים ולא את החסרונות. לחפש את היש, את האהבה ואת החיבה. יש לנו את ראש השנה, יום כיפור, חג הסוכות, פסח וחג מתן תורה. למי יש דבר כזה? רק לנו. עובדה שזה מקיים אותנו 4,000 שנה, מאברהם אבינו ועד היום. אנחנו חיים וקיימים - ונוסיף להיות".
