מיוחד: היצירות הלא מוכרות של אלי ויזל נחשפות

"אף פעם לא איבדתי את האמונה באלוהים. התקוממתי נגד שתיקתו של אלוהים... היו לי שאלות ומחאות". על המשפט הזה, בגרסאות שונות, חזר אלי ויזל פעמים לא מעטות לאחר השואה. כמעט בכל פעם שנדרש להשיב לשאלה כיצד המשיך להאמין באלוהים בתקופת השואה ולאחריה, היה משיב: אני יהודי מאמין, אבל אמונתי היא "אמונה פצועה". בספרו האוטוביוגרפי, "כל הנחלים הולכים אל הים", הקדיש פרק מיוחד, אמנם קצר, אך נפרד, לנושא האמונה האישית שלו בשואה ובשנים שאחריה.

וכך הוא כותב: "שום דבר אינו מצדיק את אושוויץ. גם אילו אלוהים בכבודו ובעצמו היה מציע לי צידוק (לאושוויץ - י"ר), סבורני שהייתי דוחה אותו. טרבלינקה מוחקת את כל הצידוקים ואת כל התשובות.

"כאשר אלוהים הרשה שכל זה יתרחש, הוא אמר משהו לאנושות, ואיננו יודעים מה היה הדבר. שהוא סובל? הוא היה יכול - היה חייב להפסיק את סבלו שלו בעצירת מותם של החפים מפשע על קידוש השם. אינני יודע מדוע לא עשה זאת, ואני חושב כי לעולם לא אדע".

עם שאלות קשות אלו התמודד ויזל כל 70 שנות חייו שלאחר השואה. באף אחד מ־57 הספרים שכתב אין תשובה לשאלות האמונה שהתעוררו אצלו. יש גישושים, יש חיפושים, יש לבטים, תשובה - אין. בכך הצדיק את שלימדה אותו אמו, כאשר בשובו מדי יום מבית הספר שאלה אותו: איזו שאלה טובה שאלת היום את המורה? לא התשובה עיקר אלא השאלה עיקר. ההתמודדות עם השאלה הנצחית ליוותה אותו בכל צעד שעשה בחייו, וגררה מצידו כתיבה רבה ומגוונת בצורתה, ואף שכולה חיפושי תשובה, הרי זו איננה.

על שולחן הכתיבה הנחתי שלוש יצירות מאוד מקוריות וייחודיות  שכתב ויזל בשנות ה־70 של המאה הקודמת. לקורא הישראלי זוהי היכרות ראשונה, מפגש ראשון, עם כל אחת משלושתן. בכל אחת מהן התמודד ויזל עם השאלה הנצחית שהעסיקה אותו 70 שנה.

לקהל הישראלי זוהי טעימה ראשונה, ומאוד ייחודית, ביצירותיו של ויזל, שנפטר החודש לפני עשר שנים. שלוש היצירות, על פי סדר כתיבתן, הן "אני מאמין" (1973), "שיגעונו של אלוהים" (1974), ו"סיפורו של ניגון" (1978).  יש קשר ישיר בין שלוש היצירות, המשקפות את התמודדותו המחשבתית של ויזל עם האמונה היהודית לאחר השואה. "היו בנו שהשואה נראתה להם כהר סיני חדש - הר סיני של חושך, אשר מי יודע איזו בשורה סתומה הוא מגלה... אסכולה זו של המחשבה, ואני שייך אליה, מייחסת לשואה ממד מיסטי שלמעלה מכוח הלשון והדמיון".

כל הפרקטיקה של אורח החיים הדתי שהכיר בבית הוריו בסיגט (רומניה) התערערה במחנות ההשמדה. לאחר השחרור באפריל 1945 ממחנה בוכנוולד, והמעבר לבית היתומים בצרפת, הוא פותח פרק חיים חדש. באחת משיחותינו, והיו מאות, אמר לי: "כל מי שנכנס, ולו לחמש דקות בלבד, למחנה השמדה, וראה את אשר ראה - בצאתו היה איש אחר, איש שונה, איש שנאלץ להתחיל חיים חדשים, שעדיין לא ידע מה יהיו". הוא היה פילוסוף, ועל כן נמנע מלתאר רק את העבר, הוא הסתכל על המציאות החדשה וחשב והגה בשאלה, כיצד תהא היהדות שתצמח לאחר ההתגלות בהר סיני החדש. "אני מתקומם נגד דרכי האלוהים", אמר ויזל, "אבל אני פשוט לא יכול להתגרש ממנו. היה לי משבר אמונה, משבר מאוד קשה, כמובן. בשבילי השאלות נשארו פתוחות. לו הייתי אומר שאני מאמין בצדקתו ובקדושתו של אלוהים, אז הבעיות היו נפתרות והכל היה כשורה. אבל אני אומר, הכל לא כשורה".

פעמים רבות סיפר לי אלי ויזל על קשריו עם הרבי מלובביץ'. מצאתי חלק מהמכתבים שהחליפו ביניהם, קראתי אותם ורציתי לשמוע עוד, מה אמר לו הרבי על השאלות שהעסיקו אותו. "אתה כבר יודע", הוא אמר לי, "שהייתי מיודד עם הרבי מלובביץ' והרי מצאת וקראת חלק ממכתביו. שאלתי אותו, סיפר ויזל, איך אפשר להאמין אחרי מה שקרה. הוא אמר לי 'איך אפשר שלא להאמין'. אמרתי לו: 'אם אתה נתת לי עכשיו תשובה, אני לא מקבל. אבל אם נתת לי שאלה נוספת - אני כן מקבל". אין הסבר. אם אלוהים עצמו היה מופיע בחלום או בחזון והיה נותן לי תשובה, הייתי אומר שאני לא מקבל אותה. אתה עכשיו שואל היכן היה אלוהים בשואה? על כך אין לי תשובה. אין לי תשובה".

"אני מאמין"

שמונה שנים זכיתי לעבוד עם אלי ויזל, שמונה שנים של שיחת טלפון יומית, מניו יורק לבוסטון, בתחילת כל יום עבודה, שמונה שנים של הקפדה על מפגש חודשי ארוך, שבע שעות במשרד בניו יורק, שמונה שנים שבהן שאלתי את ויזל מאות שאלות שעלו  ממאות אלפי המסמכים שבארכיון.

כתב היד בעברית של הקנטטה "אני מאמין" התגלה באופן מקרי לחלוטין. באחד הימים מצאתי בארכיון מכתב בעברית שנשלח מקול ישראל בתל אביב, מקום עבודתי במשך עשרות שנים. על המכתב היה חתום אפרים סטן, והנושא היה תרגום "אני מאמין" לעברית. ידעתי מן המסמכים שהקנטטה הולחנה על ידי המוזיקאי היהודי־צרפתי הנודע  דריוס מיו, ושהמנצח בקונצרט בניו יורק היה לוקאס פוס, אף הוא יהודי. שלושת היוצרים היהודים חזו בעיניהם את שואת יהודי אירופה. אך היכן הגרסה העברית, שוודאי הותאמה לקהל הישראלי? בעזרתה של תמר הראל, המזכירה־מפיקה האגדית של מדור הדרמה בתל אביב, הצלחנו לאתר עותק מקומט של הקנטטה, שתורגמה על ידי המתרגמת הנפלאה עדה ברודסקי.  קנטטה זו, כחלק גדול מיצירותיו של ויזל, נכתבה על רקע השואה, בעקבות סיפור שסופר לו כי יהודים בטרבלינקה הלכו אל מותם ושירת "אני מאמין" בפיהם. ויזל התקשה להאמין לסיפור המזעזע, והוא גייס לעזרתו את אברהם, יצחק ויעקב, אבות האומה, שישאלו את אלוהי ישראל כיצד הוא מאפשר את ההשמדה הנוראה, היכן הוא בשעותיו הקשות של עמו? מדוע אינו מתערב למען עתיד עמו, למען הילדים שדמם נשפך כמים?

שלושה שחקנים - שלושת אבות האומה, קריין, מקהלה ותזמורת השתתפו בביצוע הקנטטה, ששודרה בעברית בקול ישראל ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, במסגרת התוכנית  "המסך עולה". לא הופתעתי. הבמאי ברדיו, מנהל מדור הדרמה, אפרים סטן, היה בעצמו שורד שואה מהעיר זלוצ'וב שבגליציה המזרחית.

מתוך טקסט הקנטטה בחרתי להביא את קטע הפתיחה, ואת הקטע שבו מתדיינים אבות האומה על מיליון וחצי הילדים שהושמדו על ידי הנאצים. השמדתם של הילדים הרכים, שהיו העתיד של עם ישראל, העסיקה את ויזל עד יומו האחרון.

בימים ההם, כאשר עלה לב העולם בלהבות השחורות של הלילה, באו שלושה זקנים מרי נפש לפני בית הדין של מעלה וביקשו להשמיע את טענתם. אברהם, יצחק ויעקב – שלושת אבותיו של עם, שקודש לאלהים בידי אלהים – כשל כוחם מנשוא. שליחות הוטלה עליהם, לשוטט בדרכים קרובות ורחוקות, כדי לקלוט את הדי הסבל היהודי בעולם; עתה נתייגעו משליחותם וביקשו למשוך את ידם ממנה. כי השליחות דיכאה את רוחם, ומילאה את ליבם עצב. בכל אשר נשאו את עיניהם, לא ראו אלא ייסורים והשפלה. קהילות שנעקרו משורש. משפחות שנקברו חיים. אנשים ונשים, ילדים וחולים, פיקחים ומשוגעים, טרופי כאב וטרופי דממה, עשירים ואביונים, דוברי כל הלשונות, באי כל רוחות השמיים: כולם נסחפו בסערה. אברהם, יצחק ויעקב הרגישו אשמה בליבם: אשמה שראו את אשר ראו, ואשמה שקצרה ידם מהושיע. על כן גמרו אומר להסתלק מן השליחות. ועל כן חזרו ועלו לשמיים באותו לילה יוקד, כדי לשיח לפני אלהים על עמו.

אברהם: נלכה נא. / ילדינו זקוקים לנו. / נאמר להם את האמת. / את הגזירות אין להשיב. / אלוהים רואה ואלהים מחריש.

יצחק: הם ייפרדו מעל העולם, / מתוך כפירה בעולם.

יעקב:  ועימהם הצדק.

יצחק: הם יתקוממו לסדרי החברה.

יעקב: ועימהם הצדק.

יצחק: בלכתם יקראו למרד. / למרד רבתי.

יעקב: ועימהם הצדק.

יצחק: גם במותם, בו עצמו, מרי / ומחאה.

יעקב: ועימהם הצדק.

אני מאמין, אברהם,

למרות טרבלינקה,

אני מאמין, יצחק

בגלל ברגן בלזן

אני מאמין, יעקב

בגלל ולמרות מיידנק   

תרגום: עדה ברודסקי

השיגעון של אלוהים

אלי ויזל היה בקי מאוד בארון הספרים היהודי. ספריו על דמויות מהתנ"ך, מהתלמוד ומהחסידות הם עדות לרוחב ולעומק ידיעותיו. העובדה כי במשך 17 שנים היה "חברותא" יחיד ללימוד עם גדול חוקרי התלמוד, הפרופ' שאול ליברמן זצ"ל, יש בה כדי להעיד על ערכם של ספריו, שהקוראים הראשונים שלהם היו הרבי מלובביץ' זצ"ל והפרופ' ליברמן זצ"ל. בספרו האוטוביוגרפי הוא כותב "אברהם ומשה, ירמיהו ורבי לוי יצחק מברדיצ'ב הורו לנו כי מותר לתבוע את האלוהים לדין תורה. בתנאי שהדבר ייעשה בשם האמונה באלוהים". את ההיתר הוא ניצל היטב והביא את הסיפור, האמיתי, על שלושה רבנים המזמינים את אלוהי ישראל לדין תורה. בספרו "שערי היער" (בתרגום יעקב חסון) הוא מתאר את האירוע שהיה עד לו במחנה בונה־בונוביץ (אושוויץ 3):

"אספר לך סיפור. קצר הוא ופשוט. במחנה ריכוז מכנס רב אחד, ערב אחד אחרי העבודה, שלושה מחבריו גדולי תורה מפורסמים, ומושיבם בבית דין מיוחד. קומתו זקופה, מצחו מוגבה, אומר הוא לדיינים דברים אלו: מבקש אני לתבוע לדין את הקדוש־ברוך־הוא על רצח, לפי שהוא רוצח הן את עמו והן את תורתו שנתן לו בהר סיני. יש בידי ראיות שאין לסתרן; דינו דינכם בלי מורא, בלי משוא פנים, בלי צער; מה שאתם יכולים לאבד כבר ניטל מכם לפני זמן רב.

"המשפט נערך כהלכה: עדים מעידים לחובה ועדים מעידים לזכות, הקטגור והסנגור אומרים דבריהם, הדיינים נושאים ונותנים. פסק הדין על דעת כל הרבנים היה: חייב;

"אך עדיין זה לא הסתיים: המתן לסופו של דבר. דע, שלבסוף ידו היתה על העליונה. דע, שלמחרת הדין התנקם הנידון והשיב את הדין בראשם של הדיינים והתובעים: הם נקצרו בשעת האיסוף הראשונה. אומר אני לך, אפוא: אם אין טעם למותם, עלבון הוא; ואם יש לו טעם, גדול העלבון יותר".

במקרה הזה אין בהכרח משפט כפי שמקובל, אלא עימות קיומי ותיאולגי עם האל. בהקדמה לספרו "משפט האל" (The Trial of God) כותב ויזל כי המחזה נולד מזיכרון על אירוע שהתרחש באושוויץ. שם, על פי עדותו, ראה שלושה רבנים שהחליטו להעמיד את אלוהים לדין על שאפשר את הטבח והרצח הנורא בבני עמו. פרט מעניין ביותר הוא שלאחר מתן פסק הדין, שמצא את אלוהי ישראל חייב, קמו המשתתפים והתפללו תפילת ערבית.

אנחנו נשארים עם המחשבות והדיונים סביב האל ומעשיו. המחזה "השיגעון של אלוהים" תורגם לעברית על ידי רינה שני ושכן כבוד בסתר, בין עשרות מחזות נוספים, בקלסרי מחלקת הדרמה של קול ישראל. איש לא נגע בדפי המחזה מאז שהועלה כתוכנית "המסך עולה" ועד הרגע שהתעניינתי בו, מצאתי אותו בקלסרים וגאלתי אותו. אלמלא נטלתי אותו הוא היה נזרק, כשכניו, עשרות המחזות, שהיו לפנים ולאחור, עם הקלסרים הרבים שהושלכו "לצפרדע האשפה" שניצבה ליד שער הכניסה לאולפני קול ישראל, בקריה, תל אביב.

המחזה מחזיר את הקורא אל ספרו של ויזל "יהדות הדממה", ספר שפורסם ב־1966 והעלה לראשונה באופן פומבי את שאלת עתידם של שלושה מיליון יהודים שחיו בברית המועצות לשעבר. ויזל, שחזה במותם של שישה מיליון יהודים באופן פיזי על ידי הנאצים וגרוריהם, הבין כי אם השלטון הקומוניסטי ימשיך במאמציו למחוק את הדת, לבולל את היהודים - הרי שתוך שנים ספורות יאבד העם היהודי עוד שלושה מיליון מבניו.

ויזל, שבא למוסקבה בשליחות "לשכת הקשר" של ממשלת ישראל לחודש החגים של 1965 בקרב קהילות יהודיות במוסקבה, לנינגרד (סנט פטרבורג), קייב וטביליסי, מתחיל את הסיור בתפילת "כל נדרי" בבית הכנסת המרכזי במוסקבה. הכוונה הסובייטית היתה למחוק באופן הדרגתי את הזיכרון היהודי, השפה העברית, המסורת והקשר עם העבר.

זלמן, הדמות המרכזית, הוא משורר יהודי בעל נשמה חסידית, המאמין בכוחה של המילה ובכוחה של הרוח. הוא מייצג את הזיכרון ההיסטורי היהודי, ומולו ניצב מנגנון השלטון הקומוניסטי המבקש להפוך את האזרחים למספרים ולבטל את ייחודם. השם המקורי של הספר, שלא ראה אור בעברית, הוא "זלמן או השיגעון של אלוהים", והוא מייצג את דמות היהודי שומר הזיכרון והמאמין כי לזיכרון יש ערך מוסרי־דתי. העימות בין זלמן לבין הרב (הרב לוין, שאינו מוזכר בשמו), הוא בשאלה אם אפשר להחיות ולחדש את החיים היהודיים. בארה"ב הועלה המחזה בוושינגטון, ב"מרכז קנדי לאמנויות", וזכה להצלחה גדולה מאוד.

זלמן: כן, אני אכזרי, אין לי ברירה. אני מוכרח להיות אכזרי, כלפיי, כלפיך. תצא מדעתך הערב – רק הערב – ואלוהים על כס־הכבוד יתקנא במאור שלך. אתה רועד מפחד, אתה נכנע לו, אני יודע. אני מבקש ממך לנצח אותו הערב, רק הערב, אם תעשה מה שאין הוא מניח לך לעשות, מה שלא היה עוד בכוחך לעשות; צא מדעתך, רבי, והוא יתנפץ לרגליך, בזוי ועלוב, כמו פגר שאין איש רוצה בו. שמע לי, רבי! הצטרף אלי ועלה עלי! עשה זאת ואנו ננצח ביחד!

הרב: זה לא קל, זלמן, לא קל. הפחד ואני – הרבה זמן חיים אנו בכפיפה אחת. אני זקן מדי, זלמן, מכדי ללכת בעקבותיך, להבין אותך; חלש מדי, עייף מדי. אילו הייתי יותר צעיר, הייתי יודע מה לעשות. שכחתי הכל. הזיכרון שלי ריק.

זלמן: קח את שלי! אני נותן לך אותו במתנה.

הרב: זו היתה שגיאה. מאוחר מכדי לתקן אותה. יותר ממך, אני זקוק לרבי.

תרגום: רינה שני

סיפורו של ניגון

באחד הימים מצאתי בארכיון ויזל תדפיס של פואמה באנגלית, "סיפורו של ניגון", שכתב ויזל  והודפסה (1978) בספר לכבוד ידידו הרב פרופ' וולף קלמן. כגורלם של ספרים רבים הנכתבים לכבוד אישים, גם ספר זה היה כלא היה, ואיתו נגנזה גם הפואמה המיוחדת. דומני שבארץ ידעו עליה פחות ממניין אנשים. יותר מ־30 שנה המתינה הפואמה היפה עד שמו"ל ירושלמי, מיכאל פומרנץ ז"ל, החליט להוציא אותה לאור באנגלית בספר צנוע, ובכך נתן דחיפה לפרופ' דניאל רייזר, המלמד מחשבת ישראל במכללת הרצוג, לטרוח בתרגום הפואמה לעברית, וכתיבת הסבר מלא למאבק האמונה המתואר בה.

"סיפורו של ניגון" היא יצירה מרתקת המתקשרת היטב עם שתי היצירות הגנוזות הנוספות. אף שתורגמה לפני ארבע שנים, עד היום לא נודעה הפואמה באנגלית או בעברית, ורק בודדים לומדים או מלמדים את היצירה. עבור ויזל, הניגון איננו רק מוזיקה - הוא זיכרון, הוא אמונה, הוא נשמת העם היהודי. מעלתו של הניגון שהוא נותן ביטוי למה שאנחנו מתקשים לומר, ועל כן הוא נעשה נושא הזיכרון של האמונה והזהות היהודית. כך מתברר שאת הניגון אי אפשר למחוק, והוא מעביר הזיכרון מדור לדור.

בהקדמה לתרגומו לגרסה העברית, כתב פרופ' דניאל רייזר: "'סיפורו של ניגון' פותח במקרה אכזרי וטרגי. הנאצים, או 'האויב' בלשונו של ויזל, דורשים מראשי הקהילה היהודית ב'גטו / אי שם במזרח / בזמן ממשלת הלילה', למסור לידם עשרה יהודים, בתאריך חג הפורים. האויב לא מסתיר את מטרתו - מוות בתלייה. זאת כמעשה נקמה על תלייתם של עשרת בני המן על ידי היהודים, בשושן בירת פרס, לפני כאלפיים וארבע מאות שנים: 'מחר פורים / והאויב / שמתכנן לנקום את נקמת עשרת בני המן / יתלה עשרה משלנו'.

"בפרולוג הפואמה מִספר מרכיבים. ראשית, לא האויב בוחר את הקורבנות, אלא מטיל הוא מלאכה נוראית זו על ראשי הקהילה, היינו היודנראט. שנית, פעולה זו מוצגת כנקמה מצד הנאצים, כאשר בפועל היא, ללא ספק, התעללות ביהודים ובוודאי גם ביזוי היהדות. שלישית - ראשי הקהילה לא מוכנים לקבל החלטה ולבחור בעשרה יהודים. במקום זאת הם פונים אל 'רב הגטו' שיאמר את דברו, יכריע ויפסוק להם הלכה. הרב, המזועזע מן השאלה עד עמקי נשמתו, רועד כולו, מבקש להתייחד עם ספריו לילה שלם ומבטיח לתת מענה לראשי הקהילה עד אור הבוקר. למרבה הפלא והצער, כל שלושת המרכיבים שמופיעים בפרולוג אינם פרי דמיונו של אלי ויזל, אלא הם מיוסדים על אדני האמת ההיסטורית, המרה והטראגית".

עם היהודים הללו

שהולכים אל מותם.

רבי עקיבא ותלמידיו,

בר כוכבא ולוחמיו,

החכמים

והמורדים,

הקבצנים והנסיכים,

האר"י הקדוש וגוריו,

המגיד וחסידיו,

הגאון מווילנה

מוזר,

הוא שר,

הגאון מווילנה

שר את ניגון הבעש"ט,

כפי שעושה כל הקהילה,

כפי שעושה הבעש"ט עצמו,

בזמן שבוכה

ורוקד,

וחוגג

את נאמנותם של היהודים

לעמו

ולשירו.

האויב מתחיל לטבוח,

אך הניגון חומק ממנו;

השוחט שוחט,

ואולם קורבנותיו,

רגע לפני מותם,

כוספים לחיי נצח,

וזוכים לו

בניגונם,

שלא יכול להיחלש,

ולמות:

הניגון ממשיך

וימשיך,

עד קץ הימין

וּמֵעֵבֶר.

תרגום: פרופ' דניאל רייזר

שלושה מפתחות

אלי ויזל, שנפטר החודש לפני עשר שנים, הותיר לנו מורשת ספרותית הגותית רחבה ועשירה. שלוש יצירות "נעלמות" שהן כשלושה מפתחות להבנת ההתחבטויות המחשבתיות שהעסיקו את העם היהודי במחצית השנייה של המאה ה־20 ובמאה ה־21.

ד"ר יואל רפל הוא חוקר בכיר במכון לחקר השואה, אוניברסיטת בר־אילן, ומייסד ומנהל ארכיון אלי ויזל, אוניברסיטת בוסטון