הניגון, הצעקה והשמחה: לשוב אל התום של הימים הנוראים

 1. כשהמפתחות אובדים

"עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא/ וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ/ וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו/ מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר אֹרַח". תלמיד הבעל-שם-טוב עבר לפני התיבה כחזן וביקש להתפלל. כל כמה שרצה להתחיל, לא הצליח. הוא הרגיש שליבו נאטם ושערי שמיים ננעלו. הקהל המתין והחזן לא הוציא הגה. בצר לו החל לשיר ניגון געגועים חרישי, ללא מילים, כמו התקיעה הפשוטה לפני שנחלקה לקולות ושברים. הניגון הלך והתגבר וריחף מעל לראשי המתפללים, שהצטרפו אליו וגעו בבכי. השערים נפתחו, אלה בלב ואלה בשמים. ואז השתחררו מפי החזן המילים שהיו כלואות בחזהו. כי כשאובדים המפתחות לשערי הדמעות והכוונות, נותר הניגון הפשוט היוצא מהלב ובוקע רקיעים.

אם התאמצנו לזנוח את הניגון היהודי העתיק ולברוח מקולו ותוכחתו, זה היה לשווא. הוא תמיד ימתין בצד הדרך לנו, עוברי אורח בעולם הזה, לאסוף מצליליו כדי להחיות את נפשנו. וכמו הניגון שחוזר, גם השנה החדשה הנדחקת בפתח, מבוישת, חוששת מהבטחות גדולות שבצדן אכזבות גדולות פחות. ובכל זאת, לא ניתן לה מקום בינינו, אסירי התקווה, השבים ומבקשים: "תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ"?

2. גבולות העקדה והבחירה

בימי החג קוראים בתורה מעניינו של יום. ביום הראשון, לידת יצחק: "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר... וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו"; בשני - עקדתו: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". זה ספר תולדות האדם – כל אדם – העומד לדין ביום הרת עולם: "שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" כדברי רבי אלעזר הקפר (מאה 2) במשנה. סדר הקריאה בראש השנה מלמד, שעל כורחך אתה גם נעקד.

ועדיין, בגבולות הקיום האנושי קיימת הבחירה החופשית, באיזה תוכן נמלא את המסלול הזה. סיפור העקדה מסתיים בכפרה. הקריאה "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר", נשמעת כתפילה כלפי מי שהטיל אותנו בעל כורחנו לעולם הזה. ואז: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ". אב טיפוס לתורת הקורבנות: הבהמה באה במקום האדם ומכפרת עליו. משם במעלה הדורות, תפילתו של האדם ומעשיו הטובים מכפרים עליו. הניסיון העליון של אברהם ויצחק מסתיים בבשורה טובה: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ... וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו, וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

הסיפא קשור לבשורה האוניברסלית שלנו ולאחריותנו כלפי העולם ביום הרת עולם: "הַיּוֹם יַעֲמִיד בְּמִשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָם". ואכן בראש השנה בני האדם עוברים לפני האל "כבני מרון", כלומר ככבשים שהרועה מונה ובוחן אחת אחת. ולא רק היחידים, אלא גם "עַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר: אֵיזוֹ לַחֶרֶב וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם, אֵיזוֹ לָרָעָב וְאֵיזוֹ לַשֹּׂבַע".

3. תפילה מהחשכה

ב־1674 עצרה האינקוויזיציה הפורטוגזית צעירה בשם בריטש אנריקס. שמונה שנים עונתה בחקירות, ולבסוף נשלחה למנזר לכל ימי חייה. משפחתה מתה או נשרפה. בריטש לא הכירה את התפילות היהודיות ומרגלי האינקוויזיציה רשמו את תפילותיה: "אַף כִּי אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ בִּבְכִי וְעֵינַי לֹא תֵּרַדְנָה מַיִם (מחשש שיגלו אותה), אֶת לְבָבִי בִּלְבַד אֲנִי מַשְׁפִּילָה לְפָנֶיךָ, וּמְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מִמְּךָ וּמִתְחַנֶּנֶת שֶׁתּוֹצִיאֵנִי מֵהָאִינְקְוִיזִיצְיָה. תֵּן לִי אֶת אֱמוּנָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, עֲמָלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, סַבְלָנוּתוֹ שֶׁל אִיּוֹב".

ב-1674 כלאה האינקוויזיציה צעירה בשם בריטש אנריקס לכל ימי חייה. היא לא הכירה את התפילות היהודיות אך תפילותיה נרשמו: "אַף כִּי אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ בִּבְכִי וְעֵינַי לֹא תֵּרַדְנָה מַיִם (מחשש שיגלו אותה), אֶת לְבָבִי בִּלְבַד אֲנִי מַשְׁפִּילָה לְפָנֶיךָ... תֵּן לִי אֶת אֱמוּנָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, עֲמָלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, סַבְלָנוּתוֹ שֶׁל אִיּוֹב"

בימים הנוראים פוקדים את בתי הכנסת רבים שאינם מכירים את סדר התפילה. חשוב להסביר פנים ולהראות להם היכן עומדים בתפילה. קשה להישאר שעות ארוכות בתפילה, וכבר לימדו חכמינו בתלמוד: "רחמנא, ליבא בעי" (אלוהים מבקש את הלב), שנאמר "(כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם) וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב".

מסופר על כפרי שלא ידע לקרוא בסידור. כששמע את התפילה, ליבו נשבר, אך המילים היו סתומות עבורו. פנה לקב"ה ואמר: "ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שאיני יודע לקרוא את התפילות, אבל את אותיות הא"ב אני יודע. אגיד לפניך את האותיות, ואתה, בוחן כליות ולב ויודע למה כוונתי, קח את האותיות וצרף אותן למילים ולתפילות יפות שיעשו לך נחת רוח." ואז החל לומר בקול רם ובדמעות את הא"ב: "אלף, בית, גימל, דלת..." עד שסיים את כולן. אומרים שתפילה זו בקעה רקיעים יותר מתפילות מסודרות ומלומדות.

4. כאדם הגונח מליבו

לפני התפילה, לפני המילים, לפני שהיינו למי שהיינו, היתה הצעקה; ההברה הראשונה שבקעה מפינו עם הגחתינו מרחם אימנו. הצעקה הזאת היא המצווה היחידה בתורה המיוחדת ליום הזה. וכך סיכם הרמב"ם במאה ה-12: "מצות עשֵה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר: 'יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם'". התרגום הארמי בן המאה הראשונה תרגם: "יום יבבא". התלמוד נחלק, האם היבבה משמעותה "גנוחי גנח" (רש"י: "כאדם הגונח מליבו, כדרך החולים שמאריכים בגניחותיהם") או "ילולי יליל" (רש"י: "כאדם הבוכה ומקונן, קולות קצרים סמוכים זה לזה"). כדי לצאת חובת היום, אנחנו תוקעים גם שברים וגם תרועה.

בהלכות תשובה, הוסיף הרמב"ם הערה חשובה: "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: 'עורו ישֵנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחִזרו בתשובה וזִכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה".

5. משתה המלכות

אחרי כל זה, חשוב לזכור שראש השנה הוא יום שמח, יום של התחדשות. כך לימד נחמיה את שבי ציון על ראש השנה: "אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". יתרה מזו: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ". וכך היה: "וַיֵּלְכוּ כׇל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם". במשך השנים, במיוחד בגלות, הלך הפחד והשתלט על היום עם סדר התפילות הארוך והפיוטים. האהבה הפכה ליראה. עם חזרתנו ארצה אפשר לראות דפוס של חזרה לאווירה הראשונית. הציבור הכללי בישראל חוגג בשמחה את היום, ופחות עסוק בפחד. זה עומק דברי נחמיה: "מעוזכם", כלומר מה שמגן עליכם, הוא "חדוות ה'", כלומר השמחה ביום הזה.

חסידים הסבירו: פעם בשנה מזמין המלך את עמו למשתה גדול. הם מוזמנים כבניו. ביום הזה המלך אינו מחפש את הפגמים אלא שמח בנו ואנו בו. העצבות והפחד נובעים מהדאגה והעיסוק בעצמי, בעוד השמחה נובעת מביטול האגו והכרה במציאות גדולה יותר מהאדם הפרטי. מתוך כך הגזרות מתבטלות. המשורר אברהם שלונסקי כתב בשיר "בואי כלה" על דורו, דור חלוצי העלייה השנייה: "אֲנַחְנוּ רְאוּיִים לָשֶׁבֶת רִאשׁוֹנָה בְּמִשְׁתֶּה שַׁבַּתְּךָ הַגְּדוֹלָה". הוא הבין.