חיים גורי נותר ער לילה שלם, משוטט ברחובות אחר שעת הסגירה של בית הקפה "כסית", בציפייה לראות את השיר הראשון שלו מתפרסם על דפי עיתון. עם שחר קנה עותק של "המשמר", ולראשונה בחייו, כהגדרתו – "ראה את עצמו מבחוץ". אך דבר אחד העיב על שמחתו - שורה אחת משירו שונתה, על ידי העורך אברהם שלונסקי, מבלי ליידע אותו קודם לכן. גורי לא שכח את תחושת ההחמצה שליוותה את הפרסום הראשון כל חייו.

מודל זה, של אכזבה מפרסום ראשון, חוזר על עצמו בסיפור חייו של שלונסקי כעורך. יחסיו של המשורר עם הסופרים הצעירים של ראשית המדינה מתוארים בפרוטרוט בספרה החדש של פרופ' חגית הלפרין, "הבריחה מן הארמון המכושף - שלונסקי וסופרי דור תש"ח", וחושפים מערכת יחסים סבוכה ומורכבת.

שלונסקי, המשורר הגדול שחנך את שירתו של נתן אלתרמן אך נותר בצילו לאחר פריצתו המטאורית, פעל כדמות רבת חשיבות והשפעה בתחום ההוצאה לאור. הוא ערך כתבי עת ופינות שירה בעיתונים יומיים וכיהן כעורך ראשי בהוצאת "ספרית פועלים", תפקידים שהקנו לו השפעה כבירה על זירת הספרות העברית בזמנו.

"העשייה של שלונסקי בתרבות העברית היא ענקית. לצד ביאליק, קשה למנות מי שעשה כל כך הרבה לטובת התרבות", מצהירה הלפרין. "הוא הכניס את ההברה הספרדית לשירה העברית. לפניו כולם כתבו בהגייה אשכנזית. הוא היה ממייסדי ספרית פועלים, הקים את מועדון 'צוותא', וייסד כתבי עת חשובים שפעלו למען השלטת המודרניזם בשירה העברית בדור שלאחר ביאליק. הוא היה גם המורד הגדול בביאליק - הוא העריץ אותו מילדות, הכיר את שיריו בעל פה. וכמו שהוא אהב אותו כך גם מרד בו; כגודל האהבה גודל המרד".

שלונסקי ביקש להוביל מהלך חדש בשירה העברית, ופרסם לראשונה את שיריהם של אלכסנדר פן ונתן אלתרמן, והדפיס את ספר שיריה הראשון של לאה גולדברג כהפתעה לכבוד עלייתה ארצה. "הוא היה האב שלהם, אף שהיה בן דורם", קובעת הלפרין.

בהיותו עורך רב השפעה, חנך שלונסקי רבים מסופרי דור המדינה - משה שמיר, נתן שחם, יגאל מוסינזון, דן בן אמוץ, חנוך ברטוב ועוד. בניגוד לתפיסה המקובלת במחקר, הלפרין מציגה בספרה את היחס של סופרי דור תש"ח לשלונסקי כמרד במורה הרוחני שחשף ופרסם אותם. כפי ששלונסקי מרד באביו הרוחני ביאליק, כך מרדו בו הסופרים הצעירים שטיפח.

"הוא קיבל בחום את היוצרים, וקשה למרוד נגד מי שמאיר לך פנים. גם מבחינה כלכלית, הם הזדקקו לו ולספרית פועלים. קשה למרוד כשאין מקורות כלכליים. ועדיין, יוצרים כמו אמיר גלבע ומרדכי טביב הוציאו עצמם מתחת לחסותו. משה שמיר רצה לרשת את מקומו ולהיות לבני דורו מה ששלונסקי היה עבור דורו. זה היה מרד באוטוריטה, גם מרד פוליטי־אידיאולוגי וגם מרד ספרותי".

כמו רבי לחסידים

לפי ספרה של הלפרין, משה שמיר ראה בשלונסקי אל שהכזיב, אב שבגד. "מבחינה אידיאולוגית, שמיר כעס על שלונסקי שישב עם שגריר בריה"מ ושוחח איתו על תרגום ספריו לרוסית, במקום לשכנע אותו לאפשר ליהודים הנצורים בבריה"מ לעלות ארצה. מבחינת השירה, זה מרד שדומה למרד של שלונסקי בביאליק.

"שלונסקי כתב לביאליק בחרוזי שיר - 'פעם כתבת שירים עמוקים, היום אתה ובני דורך מפרסמים ספרות קלילה שקולעת לטעם ההמון'. משה שמיר טען אותו הדבר כלפי שלונסקי - 'אתה כתבת פעם ספרות מעמקים, והיום אתה מפרסם בעיתוניך ספרות קלילה, שטוחה, ורוצה לקלוע לדעת ההמון ולקצור תשואות'. זו אותה האשמה. יש כאן יצרים רבים, ורצון לפרוץ את הארמון המכושף ולבנות במקומו ארמון אחר".

ההשפעה של שלונסקי על חלק מהסופרים שטיפח הובילה את דן בן אמוץ לכנותם בשם "נערי שלונסקי". גם היוצר הפרובוקטיבי עצמו זכה לפרסומו הראשון בזכות שלונסקי, אך התריע מפני ההפיכה ל"שלונסקים קטנים". רבים ראו בחבורה סביבו עושי דברן של המפלגות שבהן תמך. "שלונסקי היה מעין 'רבי' לחסידים שלו, שמעריצים אותו ואת כל מה שיוצא משיירי שולחנו", מתארת הלפרין. "אך במשך הזמן, כל אחד פורץ לו דרך מהארמון המכושף. מי בקלות, מי בקושי, יש מי שטורק את הדלת ויש מי שיכול לבוא בהמשך ולעמוד מולו במידה שווה".

עם זאת, הלפרין מציינת כי "היה יוצא דופן אחד, וזה ס. יזהר, שמהרגע הראשון הרגיש עצמו סופר חשוב, ולא היה מוכן לדבוק בשלונסקי כאב רוחני, שמצידו העריך את כתיבתו. יזהר לא היה מוכן לבלעדיות ששלונסקי וספרית פועלים דרשו ממנו".

"לעמוד בקריטריון הספרותי"

חגית הלפרין, חוקרת ותיקה של הספרות העברית, החלה לחקור את חייו של שלונסקי כשנתיים לאחר מותו, אז החלה לעבוד בארכיון שלונסקי. לפני תפקיד זה עבדה כארכיונאית בארכיונים של אלכסנדר פן ושל אליעזר שטיינמן. "נכנסתי לבית של שלונסקי בדיזנגוף 50 בחרדת קודש, עם כל שולחן הכתיבה מלא מסמכים וכתבי יד ומעטפות", היא נזכרת.

משם החלה להתעניין באיש ובשירתו, ובעקבות כך פרסמה שני ספרים על יצירתו ועל חייו. גולת הכותרת היא "המאסטרו", ביוגרפיה עבת כרס, המקיפה בעיקר את פרק החיים הראשון של חיי המשורר. "לא סיימתי את הביוגרפיה כיוון שהאיש עשה כל כך הרבה דברים, אז החלטתי להתמקד בחלק מעניין מחייו - השפעתו על סופרי דור תש"ח".

כיום, על אף שמו המוכר ברבים, שלונסקי לא נמנה עם המשוררים הוותיקים האהובים ביותר, ומעטים קוראים בשירתו. "שלונסקי היום משורר די נשכח, ולדעתי לא בצדק", קובעת הלפרין. "השפה שלו כל כך עשירה, כך שמי שאינו מכיר את המקורות ואת השפה העברית על בורייה - קשה לו להבין את שירתו. עוד בחייו נדחקה שירתו הצידה בעקבות פריצתו של ידידו נתן אלתרמן, מה שכמובן העיב על היחסים בין השניים".

לדבריה, אלתרמן תמיד הכיר תודה לידידו על שפרסם את שירו הראשון, שלדבריו - היה "לא כל כך טוב", ושלונסקי מחק את ה'לא כל כך' ופרסם שיר טוב. אך עם פריצתו של אלתרמן, נעשו היחסים בין השניים סבוכים יותר. "השירים הראשונים של אלתרמן פחות טובים מהידועים שלו, אבל שלונסקי ראה בהם את הניצוצות של המשורר הגדול", משחזרת הלפרין. "כעבור כמה שנים, כשהתפרסם הספר 'כוכבים בחוץ', היה ברור שהתלמיד עלה על רבו. שלונסקי השתדל מאוד להתגבר על קנאתו".

בהמשך, חבורת "יחדיו" התפצלה פוליטית – "אלתרמן וזמורה הלכו עם מפא"י ובן־גוריון, שלונסקי וגולדברג השמאילו ותמכו במפ"ם הקומוניסטית. אבל אלתרמן לא שכח ששלונסקי פרסם אותו לראשונה, ונותר אסיר תודה - בכל יום הולדת של שלונסקי הוא היה שולח לו זר פרחים".

היחסים המורכבים האלה, של מורה ותלמיד, עורך וכותב, זה המכניס את היוצרים אל היכל הספרות העברית וזה החפץ לצעוד בו עצמאית, ליוו את שלונסקי ואת סופרי דור המדינה. "שלונסקי כינס תחת כנפיו הרחבות את דור הצעירים. אני כתבתי על מרד, אך שלונסקי העניק המון לצעיריו. הוא פרסם אותם, גם דברים שלא תאמו את השקפתו ודעתו, בתנאי שהם עומדים בקריטריונים הספרותיים. הם מרדו בו, אך הוא היה שם ברגעים המכוננים של חייהם".