"צעקתי ליהודה, הוא לא ענה": הסיפור שלא סופר מקרב סולטן יעקוב

ב־21 באוגוסט 2026, ח' באלול, הובא למנוחות רס"ל יהודה כץ ז"ל, אחרון נעדרי קרב סולטאן יעקוב. מבין האלפים שהגיעו לבית העלמין בהר הזיתים בירושלים כדי ללוות אותו בדרכו האחרונה, רק בודדים זיהו את האיש בכובע המצחייה ובחולצת הכפתורים, זה שצעד בראש הטור המשתרך מסככת ההספדים ועד חלקת הקבר, כשהוא נושא ביד איתנה את האלונקה ובה שרידיו של כץ.

מעטים עוד יותר הכירו את הסיפור המלא והבלתי ייאמן של יהודה כץ ויהודה קפלן, יהודה ויהודה, שני חברים שקשר דם סמיך ומר קושר ביניהם. הם גדלו יחד, למדו יחד, שירתו יחד בצבא וגם היו יחד באותו טנק, זה שנפגע בקרב העקוב מדם במלחמת לבנון הראשונה. רק אחד מהם יצא ממנו בחיים. "אני האחרון שנגעתי ביהודה כץ לפני שנעלם", אומר יהודה קפלן, "בגלל זה, ברגע שראיתי את האלונקה בהלוויה, החלטתי שאני גם אהיה האחרון שנוגע בו לפני שייקבר".

את מה שאירע בקרב למרגלות הכפר סולטאן יעקוב ביוני 1982 יספר קפלן מייד, במה שיישמע כמו סרט אקשן הוליוודי עם סוף רע. אלא שלסרט הזה יש גם חלק שני - דרמה אנושית אפית וקורעת לב, שנמתחת על פני ארבעה עשורים וחצי: מתברר שאף שיהודה כץ ויהודה קפלן היו חברים, ואף שהמשפחות שלהם היו מיודדות ואפילו שכנות, במשך 44 שנים ארוכות מאז הכרזתו כנעדר, סירבה משפחת כץ להיפגש עם יהודה קפלן, ואפילו לשוחח איתו. בני המשפחה, שהאמינו עד הרגע האחרון שיקירם נותר בחיים, כנראה לא היו מוכנים לשמוע את מה שלקפלן יש לספר. אולי גם נטרו לו טינה על כך שלא הצליח לחלץ את אהובם מהתופת.

"תבין", אומר קפלן השבוע, "אני סימנתי עבור משפחת כץ את מותו של יהודה, בעוד הם רצו להיאחז בכך שהוא חי. אבל למרות שהם מידרו אותי ולא דיברו איתי במשך השנים, אין בליבי דבר עליהם. לא אהבתי את זה, וודאי שלא אהבתי את זה שלא מדברים איתי. בכל זאת, הייתי חבר שלו, ועשיתי כמיטב יכולתי כדי להציל את חייו. אבל אני מבין את משפחת כץ. יכול להיות שאם הייתי במקומם, הייתי עושה את אותו הדבר בדיוק".

בגן, בבני עקיבא, בישיבה

הוא בן 67, עורך דין המתמחה בתחום המקרקעין, אב לשלושה וסב לנכדים. אנחנו נפגשים בביתו הנאה בפתח תקווה, שם הוא מתגורר עם אשתו, סיגלית, רופאת שיניים בפנסיה שלאחר 7 באוקטובר התנדבה בזיהוי קורבנות הטבח במחנה שורה.

קפלן, כיפה סרוגה מונחת על ראשו, הוא בחור מסודר. שפמו גזום היטב, חולצתו מגוהצת, ועל שולחן הסלון, לצד עוגיות מתוצרת בית, הניח מבעוד מועד את הספר "הקרב בסולטאן יעקוב" של מחלקת היסטוריה בצה"ל, ואת הספר "איכה?: סיפור מאבקה של משפחת כץ לגילויו של בנם יהודה". אבל במהלך שיחתנו לא יהיה צורך לפתוח את הספרים הללו. קפלן זוכר כל פרט בסיפור שנצרב עמוק בבשרו, והוא מגולל אותו במיומנות ובדקדקנות, יש שיאמרו ביובש.

רק לקראת סיום הראיון, אני מעז לשאול אותו אם אי־פעם יצא לו לבכות את הקרב בסולטאן יעקוב, להתייפח. "לבכות?", הוא משיב, מופתע לחלוטין. "לא. מבחינה נפשית הקרב הזה עבר לידי, לא בתוכי, לשמחתי הרבה". ובכל זאת, במהלך השיחה שלנו הוא כן ייסדק פעם אחת וייתן לדמעות לזלוג מעיניו. עוד נגיע לרגע הזה.

יהודה קפלן ויהודה כץ נולדו שניהם ב־1959 ברמת גן, למשפחות דתיות. בפעם הראשונה הם נפגשו כשהיו בני 5, בגן הילדים העירוני, ובהמשך היו חניכים באותו שבט בבני עקיבא. אמנם הוריהם לא היו חברים קרובים, אבל המשפחות הכירו זו את זו, ואמו של יהודה כץ, שרה, נהגה מעת לעת לקנות בחנות הבגדים של אמו של יהודה קפלן ברחוב הרא"ה ברמת גן.

"יורים עלינו ואנחנו משיבים אש. כץ התותחן משמיד מטרות. אני מזהה שיורים עלינו מאחד הבתים שלצד הכביש, מכוון את כץ, והוא מצודד את התותח, מרביץ פגז ומוריד את המבנה"

החברים שהכירו בגן ובתנועת הנוער נפגשו שוב בכיתה ח', אז הצטרפו לישיבת בני עקיבא במושב נחלים. משם המשיכו יחדיו לישיבת ההסדר "כרם ביבנה". "בישיבה התיכונית יהודה היה 'מהחבר'ה'", נזכר קפלן. "הוא שיחק כדורסל ולא נחשב התלמיד הכי חרוץ. אבל ברגע שהוא עבר לישיבת ההסדר הוא שינה פאזה לגמרי, הרצינות קפצה עליו. הוא למד כל הזמן, ישן ארבע שעות בלילה, ובהפסקת הצהריים היה ממשיך ללמוד כשכולנו הלכנו לנוח. יהודה היה אחד המוחות החריפים בישיבה, מגנט. איש נעים, ידען, כזה שהמורים העריכו את דעתו והתלמידים פנו אליו עם שאלות".

כמו רוב התלמידים בישיבת ההסדר, יהודה כץ ויהודה קפלן התגייסו לחיל השריון. רצה הגורל, והחברים מרמת גן מצאו עצמם באותו טנק - כץ התותחן, קפלן הנהג. ביחד איתם בטנק היה תלמיד נוסף מישיבת ההסדר "שעלבים", אפרים וייל, שהיה טען־קשר. "היינו יחד בצוות הטנק החל מהרגע הראשון ועד לסוף השירות הסדיר", אומר קפלן.

לקראת השחרור, השלושה עברו אימון שהכין אותם לשירות מילואים בגדוד 362. באותה הזדמנות צוות להם מפקד טנק חדש, זוהר ליפשיץ, "בחור חילוני מחולון, איש מבריק שלמד הנדסה באוניברסיטה, ובמקביל עבד בשב"כ באבטחת אישים", מספר קפלן. זמן קצר אחר כך פרצה מלחמת לבנון הראשונה.

הקרב האחרון

כץ וקפלן עדיין היו תלמידים בישיבת ההסדר כשגדוד המילואים שלהם גויס, בראשית יוני 1982. "כשהגיעו האוטובוסים כולם עלו עליהם, ואז התברר שיהודה כץ חסר", משחזר קפלן. "כעבור כמה דקות הוא יצא לפתע מתוך בית המדרש, והסביר שלמלחמה צריך לצאת ישירות מבית המדרש".

האוטובוסים המשיכו מהישיבה למחסני החירום הצבאיים, שם קיבלו הצוותים טנקים מסוג M48, שכונו "צפרדע" בשל צורתם החיצונית המגושמת ונחשבו הטנקים המיושנים ביותר בצה"ל. כמה ימים אחר כך כבר נכנס הגדוד עמוק לתוך לבנון, כדי לסייע בהשלמת אחת ממשימות הדגל של המלחמה - שליטה על כביש ביירות-דמשק. בערב 10 ביוני, כשהגדוד יצא לדרך צפונה, כבר היה ידוע שלמחרת בשעה 12:00 בצהריים אמורה להיכנס לתוקף הפסקת אש. "היה לחץ לנוע קדימה", משחזר קפלן.

הגדוד, בפיקודו של עירא אפרון, נועד לנוע צפונה על ציר "מיכה" שמתחפר בוואדי מוקף גבעות, ועד הבוקר לתפוס עמדות שולטות על כביש ביירות-דמשק. אלא שהתנועה בציר הצר היתה איטית ומסורבלת. בשלב מסוים, כתוצאה מטעות בזיהוי, כוחותינו גם פתחו באש על שניים מהטנקים בגדוד וחמישה לוחמים נהרגו. כתוצאה מכך, ומהיתקלויות אחרות ומתנאי הדרך הקשים, נוצר נתק בין פלוגה ח' שהובילה את הגדוד לבין עיקר הכוח.

ההלוויה של יהודה כץ לא היתה הפעם הראשונה שבה יהודה קפלן ניצב בראש הטור. גם באותו לילה ביוני 1982 הוא נהג בטנק הראשון, זה שהוביל את פלוגה ח' ואת גדוד 362 כולו צפונה על ציר "מיכה". מכיוון שמפקד הטנק, ליפשיץ, כיבה בשלב מסוים את הקשר הגדודי ונותר להאזין רק על תדר הקשר הפלוגתי, קפלן לא היה מודע בזמן אמת לנתק שנוצר בכוח. "אנחנו ממשיכים קדימה", הוא מספר, "מבחינתי הכל תקין ושקט".

ואכן, במהלך רוב הנסיעה הטנק של כץ וקפלן לא נתקל בהתנגדות. רק כשהחלו להתקרב לכפר סולטאן יעקוב, קילומטרים בודדים לפני ציר ביירות-דמשק, קפלן זיהה לראשונה באמצעי ראיית הלילה שלו מישהו רץ לצד הכביש. הוא סטה בזריזות עם הטנק מהציר, וככל הנראה דרס את הדמות החשודה. מייד אחר כך נפתחה אש לעבר הטנק מהגבעות סביב. "אנחנו יורים בחזרה", משחזר קפלן, "כץ התותחן משמיד מטרות מרחוק. בשלב מסוים אני רואה שיורים עלינו מאחד הבתים שלצד הכביש, מכוון לשם את כץ בקשר, והוא מצודד את התותח, מרביץ פגז ומוריד את המבנה. ככה מתקדמים, מאוד לאט. אנחנו נוסעים על הציר ונלחמים".

למרות ההתנגדות, ועל אף הנתק מהכוח העיקרי של הגדוד, פלוגה ח' הוסיפה להתקדם, ובשלב מסוים הגיעה לנקודה למרגלות הכפר סולטאן יעקוב, שם קיבלה פקודה להתפרס לרוחב הוואדי, שנשלט משני צדדיו על ידי גבעות נישאות. בדיעבד יתברר כי זמן קצר קודם לכן, בדיוק על הגבעות הללו התחפרה חטיבת החי"ר הממוכן הסורית 58, שברשותה טילים רבים נגד טנקים. בתחקירים שייערכו בהמשך יתגלה כי מפקדי החטיבה הסורית כלל לא ידעו שצה"ל עומד לחלוף ממש מתחת לאפם, וכי היה זה בסך הכל הימור מוצלח להתמקם ליד הכפר סולטאן יעקוב. בהמשך גם יתגלה כי בידי צה"ל היה מודיעין שהצביע על מיקומה של החטיבה הסורית, אלא שזה לא הועבר לכוחות בשטח. למעשה, שני הצדדים הופתעו כשנתקלו זה בזה.

אמנם הסורים שעל הגבעות, שבאותן השנים כמעט לא היו להם אמצעים לראיית לילה, שמעו את הטנקים הישראליים שועטים על הציר שמתחתם, אך הם התקשו לזהות אותם במדויק. במחקרים מאוחרים יותר יתברר שהם אפילו חשדו לרגע שמדובר בטנקים סוריים שנמצאים בנסיגה. "אבל אז", מספר קפלן השבוע, "עולה השחר".

פועל על אוטומט

בבוקרו של 11 ביוני, עם אור ראשון, גילו הסורים את פלוגה ח' פרוסה למרגלותיהם. הטנקים הישראליים היו כעת ברווזים במטווח. הטנק של יהודה כץ ויהודה קפלן, שהיה המערבי ביותר בשורה, קיבל את הטיל הראשון. "כל הטנק מזדעזע", משחזר קפלן. "אני רואה עשן יוצא מתוך צריח הטנק, צועק את שמות חבריי לצוות, ואיש לא עונה. ואז אני שומע שהמנוע עדיין עובד".

בשריון קוראים לזה "ביצוע מטרה": אם הטנק שירית עליו לא נדלק ומתחיל לבעור, הפקודה היא לירות מייד שוב כדי לוודא שהוא יושבת לחלוטין. "אני אומר לעצמי שאם אני נשאר כאן עוד רגע, אני חוטף מייד טיל נוסף", אומר הנהג קפלן. "אני לוחץ על הגז, חולף לכיוון מזרח על פני כל שורת הטנקים של הפלוגה שלי, וחוזר לציר 'מיכה' עם האף מופנה כלפי דרום. שם אני יוצא לראשונה מתא הנהג ומטפס מבחוץ על הטנק הפגוע".

קפלן זוכר היטב את מה שראה כשהציץ לתוך צריח הטנק וקפץ פנימה. "מה שאני רואה בתוך הטנק זה את יהודה כץ, כשגופו מוטה לאחור בצורה קשתית. אני צועק בשמו והוא לא עונה. אני מצליח לאזן אותו ורואה שהוא שלם, אבל דם יורד לו משתי זוויות הפה". את שאר אנשי הצוות קפלן לא ראה (גופתו של מפקד הטנק, ליפשיץ, הושלכה אל מחוץ לטנק. הקשר, וייל, הצליח לקפוץ מתוך הטנק לאחר הפגיעה, כשהוא פצוע).

בכל אופן, קפלן התחיל לטפל בחברו הטוב כץ. הוא הבין שאין לו דופק, וגם הניסיון שלו להנשים את כץ לא צלח. בשלב זה שמע קפלן קולות של שני קצינים שטיפסו על גג הטנק, הציצו פנימה והיו עדים לפעולותיו. "אני מרים את הראש ושואל אותם איפה יש רופא", אומר קפלן. "אחד מהם מצביע לי עם היד לכיוון דרום".

"אני רואה בתוך הטנק את יהודה כץ, כשגופו מוטה לאחור בצורה קשתית. אני צועק בשמו והוא לא עונה. הוא שלם, אבל דם יורד לו משתי זוויות הפה. אני בודק ואין לו דופק"

קפלן, שכאמור לא ידע שהכוח הפלוגתי שלו מנותק משאר הגדוד, לא בזבז זמן. הוא זינק בחזרה לתא הנהג והתחיל לדהור דרומה, במטרה לחלץ את חברו יהודה כץ. אלא שהדרך התמשכה והוא לא פגש באף טנק אחר, ובוודאי לא בכוח רפואי. בשלב מסוים ראה קפלן בין ערפילי הבוקר שמכסים את הכביש טנק ישראלי נטוש עומד על ציר "מיכה". כשהוא הסתכל שמאלה, קפלן ראה את הצוות הישראלי של הטנק מסתתר מאחורי סלע, לאחר שעזב את הטנק. כשקפלן הביט ימינה הוא ראה נגמ"ש BMP סורי, כזה שייעודו קטילת טנקים, מסתתר מאחורי בית בצד הכביש. "אני אומר לעצמי 'אם אני ממשיך הלאה בכביש, ל־BMP יש זווית ירי והוא מחסל אותי'", הוא משחזר.

בהחלטה של רגע נכנס קפלן מתא הנהג אל צריח הטנק, שם מצא את כץ באותו מצב שבו השאיר אותו, כשהוא לא נושם ולא מגיב. קפלן אסף את חומר הקשר הסודי בצריח, הצטייד בזריזות ברימוני יד וברימוני עשן - "כבר חשבתי על האפשרות של הנחתת מסוק כשאצא החוצה", הוא אומר - ואז יצא מתוך הטנק. זו היתה הפעם האחרונה שבה מישהו ראה את יהודה כץ.

מה הרגשת כשהותרת את חברך יהודה כץ בתוך הטנק?
"זה לא עניין של רגשות, אלא של פעולות אוטומטיות".

יש לך חרטה על ההחלטה לצאת מהטנק ולהשאיר את יהודה בתוכו?
"לא. מפני שברמה הטכנית, לא יכולתי לקחת איתי את יהודה, לא הייתי מסוגל לסחוב אותו החוצה מהטנק. אני שלם עם עצמי".

לאחר שנמלט מהטנק, קפלן חבר לצוות השריון שהסתתר מאחורי הסלע בצד הדרך. כדי שלא יחשדו בו כאויב, הוא שרק להם את שריקת בני עקיבא. בינתיים, במעלה הדרך, פלוגה ח' הוסיפה להסתבך בקרב תוך שהיא משלמת מחיר דמים כבד. לבסוף היא נסוגה לאחור ונחלצה בחזרה דרומה, אל כוחותינו, בסיוע ארטילרי מאסיבי. גם הכוח הקטן והמבודד שאליו חבר קפלן הצליח למצוא את דרכו בחזרה למקום מבטחים, בהימלטות לגבעה לצד הדרך. אבל יהודה כץ והטנק שלו, שנותרו על ציר "מיכה", רק קילומטרים בודדים משם, נשארו מאחור.

מאבק משפחתי

בקרב סולטאן יעקוב, אחת הנקודות השחורות ביותר בהיסטוריה הקרבית של צה"ל, נהרגו 22 לוחמים ונפצעו יותר מ־30. שניים נפלו בשבי, וארבעה הוגדרו נעדרים לאחריו. שבוי אחד, אריק ליברמן, הוחזר מהסורים כעבור שנתיים, ביחד עם גופתו של אחד הנעדרים - מפקד הטנק זוהר ליפשיץ ז"ל. שבוי נוסף, חזי שי, הוחזר בעסקת ג'יבריל בשנת 1985. גופתו של זכריה באומל ז"ל אותרה והושבה לישראל באפריל 2019, וגופתו של צבי פלדמן ז"ל הושבה ארצה במאי 2025. יהודה כץ נותר הנעדר האחרון.

זמן קצר לאחר שהטנק שבו היה כץ נשאר על ציר "מיכה", הוא נפגע מאש סורית והחל לבעור. בתצלומי אוויר מזמן אמת ניתן לראות עשן סמיך מיתמר מעליו. הטנק מעולם לא הושב לישראל, וקפלן, האחרון שראה את כץ, תוחקר כמה פעמים בידי היחידה לאיתור נעדרים של צה"ל, שניסתה להתחקות אחר עקבותיו. "בשלב מסוים אפילו רצו לעשות לי היפנוזה, אבל התייעצתי עם פסיכולוג שאמר לי שזה עלול להכניס אותי להלם קרב", אומר קפלן. "בכל אופן, כל השנים אמרתי את מה שראיתי במו עיניי, והסברתי שיהודה כץ היה ללא דופק ולא הגיב. מצד שני, אני לא רופא ואין לי סמכות לקבוע מוות. לכן, במשך שנים כל הזמן אמרתי - הלוואי שיהודה יחזור אלינו חי ויתברר שטעיתי".

עדותו של קפלן, שהיה חסר הכשרה רפואית, כאמור, לא הספיקה כדי להכריז על כץ כחלל. מכיוון שגם לא היו ראיות חד־משמעיות לכך שכץ נותר בתוך הטנק לאחר שהחל לבעור, הוא לא הוכרז כמת אלא הוגדר נעדר, ולאורך השנים נעשו ניסיונות רבים לאתרו. גם משפחתו של כץ סירבה במשך שנים להכיר בכך שהוא נהרג, וניהלה מאבקים יצריים כדי למנוע מצה"ל להכריז עליו כחלל. "כמשפחה, קיבלנו החלטה מהרגע הראשון - אנחנו לא מתנדבים להיות אבלים. אנחנו נאבקים ונשארים בתחושה שיהודה חי", אמרה אחותו, פרחיה, בראיון שהעניקה לאחרונה לתקשורת. "ההחלטה הזו ליוותה אותנו לאורך 44 שנים מרות וכואבות".

ב־2004 החליט הרב הצבאי הראשי להכריז על כץ ועל שני הנעדרים הנוספים מהקרב כחללים שמקום קבורתם לא נודע, ומשפחת כץ הובילה מאבק ציבורי ומשפטי שבמסגרתו הגישה עתירה לבג"ץ. בהליך משפטי אחר, המשפחה טענה כי אין לקבל את עדותו של קפלן שממנה השתמע שכץ נהרג, ובפרט את בדיקת הדופק שעשה. אמנם השופט יוסף שפירא, לימים מבקר המדינה, קיבל חלקים מטענות המשפחה נגד צה"ל, אך קבע בפסק הדין: "על פי התרשמותי, הנהג, קפלן, התנהל מעל ומעבר למצופה מאדם ומחייל בנסיבות העניין... אני סבור כי התנהלותו של יהודה קפלן מוכיחה כי הוא התנהג בצורה מחושבת, ולא כאדם הנס על נפשו".

בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכמה כי נעדרי הקרב לא יוכרזו כחללים, וצה"ל אף פיצה את משפחת כץ על עוגמת הנפש שנגרמה לה. אבל עוד הרבה לפני כן, משפחת כץ אפילו לא היתה מוכנה לשמוע את עדותו של קפלן. "מבחינת המשפחה, ואני מבין אותם לחלוטין, אני הייתי האיש שמעיד על זה שבנם לא בחיים", הוא אומר.

ניסית לפנות למשפחה?
"היה ניסיון שלי, אבל כבר בהתחלה הם קיבלו החלטה חד־משמעית שהם לא מקבלים שום דבר שנוגד את ההנחה שיהודה חי, אלא אם כן הם מקבלים הוכחה חותכת. קיבלתי מהם דרך מתווכים את המסר שאין לי מה לבוא. חבר'ה מהפלוגה שלנו, חברי ילדות, היו נפגשים מעת לעת בבית המשפחה, ואני לא הוזמנתי. לא אהבתי את זה, אבל הבנתי את זה. למשפחתו של מפקד הטנק שלי, ליפשיץ, כן הגעתי מייד אחרי הקרב. אבא שלו חקר אותי במשך שעות, הוא רצה לדעת הכל. עם משפחת כץ הסיפור היה שונה".

"חבל שצדקתי"

אחרי שנים של מאמצי המוסד ואמ"ן, לפני כשנה הסיפור העגום הזה החל לקבל תפנית חיובית. במהלך קיץ 2025, יהודה קפלן קיבל לפתע טלפון מהצבא. על הקו היה ראש מחלקת שבויים ונעדרים באמ"ן. "אנחנו צריכים להיפגש", הוא אמר. קפלן והטען וייל, ביחד עם מג"ד 362 עירא אפרון, זומנו לפגישה עם נציגי אמ"ן ואנשי מוסד, שהציגו להם תמונות של טנק מיושן שאותר בידי המודיעין הישראלי בסוריה או בלבנון, ושזוהה בוודאות כטנק הנעדר. אפרון, קפלן ווייל הסתכלו היטב בתמונות. "זה הטנק שלנו", הם אמרו.

זיהוי הטנק היה חתיכה נוספת בפאזל מרובה החלקים שבאמ"ן ניסו להרכיב במשך זמן רב. במבצע מורכב שנעשה לאחר מכן, הובאו לישראל חלקים וממצאים מהטנק ונעשו להם בדיקות מעבדה, שבמהלכן נמצאו וזוהו שרידיו של יהודה כץ. הממצאים החד־משמעיים הוצגו בפני משפחת כץ, שלאחר 44 שנים שוכנעה כי בנה נהרג.

"בהלוויה אח של כץ אמר לי 'הכל מאחורינו'. ניחמתי את אחותו, והיא ביקשה ממני סליחה. הייתי בהלם. 44 שנה הם לא רצו לשמוע ממני, ופתאום לעשות סוויץ'. זו גדלות נפש"

מייד לאחר הזיהוי, פורסמה בתקשורת הידיעה המרעישה כי הנעדר יהודה כץ נמצא והושב לישראל. "חבר שלח לי הודעת ווטסאפ עם הפרסום הזה", אומר קפלן. "פתחתי את ההודעה, קראתי את הכתבה והתחלתי לרעוד בכל הגוף".

איתורו של כץ היה עבור קפלן לא רק אבן אדירה שנגולה מעל ליבו, אלא גם הזדמנות לפיוס. הוא עלה להר הזיתים בירושלים כדי להשתתף בהלוויה של חברו הטוב, וכשראה שם את אחיו של יהודה כץ, אבי, הוא ניגש אליו בהיסוס. "הצגתי את עצמי בפני האח, ושאלתי אם אני יכול לתת לו חיבוק", אומר קפלן, וקולו נסדק לפתע. "זה היה חיבוק אמיץ, ותוך כדי הוא אמר לי 'הכל מאחורינו'", הוא ממשיך בקושי בעודו מוחה את הדמעות שנקוות בעיניו.

לאחר שנשא את האלונקה ובה שרידיו של כץ, קפלן ניגש גם לאחותו, פרחיה, שהיתה הדמות הדומיננטית במאבק המשפחה למען החזרתו של כץ. "אמרתי לפרחיה מילות ניחום, והיא ביקשה ממני סליחה", מספר קפלן. "הייתי בהלם. 44 שנה הם לא היו מוכנים לשמוע ממני, ופתאום לעשות סוויץ' בבת אחת. זו גדלות נפש".

בדרכו הביתה מההלוויה, לצד אשתו ובנותיו, קפלן ניסה לסכם את המסע המטלטל שעבר מאז קרב סולטאן יעקוב, הקרב שבו לחם לצידו של חברו הטוב מילדות, יהודה כץ, וראה אותו בפעם האחרונה. "הרגשתי שחבל, חבל שצדקתי".