עוד לא תמו הפריימריז, וגוטליב חזרה לפגוע בליכוד ובעומד בראשו

צומת אלמוג

לפני כשנתיים וחצי, במארס 2024, התקיים טקס הענקת פרס ספיר באופקים. החיים בעיר הנגב המערבי, שכ־50 מתושביה נרצחו במתקפת הטבח, כבר חזרו אז במידה רבה למסלולם. אורן נהרי היה שם דמות מרכזית כראש חבר השופטים. בהשוואה לאופקים, החיים בקיבוצי עוטף עזה עד היום לא ממש חזרו לקדמותם. החיוניות של שדרות, אופקים ונתיבות משקפת את הליכוד אל מול מפלגות האופוזיציה הסינתטיות. הליכוד של הפריימריז השבוע לחלוטין לא נראה כתנועה שדיממה עשרה מנדטים לכל עובר ושב. היא נראית כתנועה שמאמינה בעצמה, והיא משקפת את האנרגיות החיוביות של מי שמראה רצון להמשיך להוביל את המדינה.

תוך כדי ספירת הקולות ביום שני לפני חצות, אפשר היה לזהות ברשת ב' את קולה הסדוק של אחת הפרשניות ההיסטוריות לענייני הליכוד. "הליכוד היא מפלגה שהגיעה לסוף דרכה. היא צריכה לעבור מהעולם", היא אמרה. זאת היתה שרת החינוך והתקשורת לשעבר לימור לבנת, חדורת זעם ונוסטלגיה - אתם יודעים - לימים ההם, לג'ינגל הקליט. מי שתיאר את המציאות בצורה קצת יותר אובייקטיבית בסוף שנות השישים במסגרת כתבה ב"הארץ" היה העיתונאי המיתולוגי אורי קיסרי.

הוא תיאר את עלייתו המטאורית של משה קצב, שנבחר אז לראש מועצת קריית מלאכי בגיל 24 בלבד. "כבר לפני עשרים שנה נהגו האשכנזים להביע בחצי קול את חרדתם המסוימת לקראת היום שבו יציפו בני ישראל השנייה את הפרלמנט הלבן והמיוחס וישחירו אותו. ובכן הדבר מתחיל לזוז... והרבה לפני המשוער", כתב קיסרי. קצב הושבת לאחר בחירתו באמצעות עתירה של מפלגת העבודה לבית המשפט, ונאלץ לחכות ארבע שנים כדי להיכנס לתפקיד.

העניין הוא שהדבר זז וזז וזז, והליכוד כמגרש הבית של האירוע ההיסטורי המתמשך מנהל את אותם מאבקים כמו לפני 39 שנים, כשבגין עשה את המהפך. הציון לליכודניקים על הרשימה המסתמנת לכנסת הוא טוב. כלומר, 7. אבל לא מצטיין, נניח 9. זאת רשימה סולידית, עם הדמויות המרכזיות שנשאו את המדינה דרך המלחמה הארוכה תוך מאבקים בלתי פוסקים מול מערכת משפט לעומתית ותנועות התנגדות שניסו לחבל במורל הציבור.

אלי כהן במקום הראשון הוא כמו סרט זוכה אוסקר, שהשיג את הפרס משום שעורר הכי פחות התנגדויות. יש לו תמיכה חיובית גדולה, וכשאין לאף אחד אינטרס למחוק אותו או לבלום אותו, הוא מקדים את אמיר אוחנה. הוא קומוניקטיבי וייצוגי. יש לו כבר ניסיון ממשלתי עשיר.

אלמוג כהן בעשירייה הראשונה הוא הפתעה. הכוח שלו בכך שהוא מביא את האנרגיה האותנטית שאפיינה תמיד את הליכוד, והיא שתכריע בסוף אם הליכוד ינצח או ייכנס לעמדת אופוזיציה בשוחות. הוא דמות אמיתית של 7 באוקטובר. היה שם ונלחם. מנע השתקה של פרשת הסוכן המטויחת בפיקוד דרום. להבדיל מטלי גוטליב הצעקנית ההיסטרית, הוא שימש פה להרבה מאוד אנשים שמתנגדים לדרך שבה הממסד הביטחוני וארגוני האחים לנשק למיניהם מנסים להשתלט על אירועי 7 באוקטובר בהיבט התקשורתי־קונספטואלי שלו.

לא מווסתת

זאת לא רשימה ממש חדשה. כמה דמויות שהיה צפוי שייפגעו, איבדו את מקומן. השמות ידועים וזאת לא סנסציה. יחד עם זאת, זר לא יבין את מעמדו של דוד ביטן ועמדת הכוח שלו. הוא מה שנקרא "ספסר כוח". אבל הוא תופס פוזיציה של ראש מחנה, כשהישגו העיקרי היה בטרפוד הרפורמה בתקשורת שמנסה שלמה קרעי להעביר. ארז תדמור ועמיחי שיקלי הם חדשות מעולות לליכוד. חבל שעמית הלוי ורות קבסה אברמסון לא נמצאים בכותרות.

כדאי לשים לב שמייד לאחר שהתברר מיקומה של טלי גוטליב, היא התחילה לפגע בליכוד ופנתה ספציפית נגד נתניהו. הכריזה ביומרנות על עקרונות של שתי גדות לירדן והודתה לימנים.

גוטליב היא ישות פוליטית לא ברורה. חודש אחרי הבחירות בנובמבר 22', כשעדיין לא הוקמה ממשלה, היא כבר יצרה פעולה חודרנית עוינת נגד החוג הפנימי של ראש הממשלה. זה היה נגד צחי ברוורמן. חברת כנסת שזה עתה נבחרה בפעם הראשונה לכנסת פועלת בשתלטנות בלב הליכוד ותוקפת את סביבתו של מנהיג המפלגה העוסק בהרכבת ממשלה. זה נראה אז מוזר, שלא לומר מופרע. באופן מיידי, עוד לפני התקל עם ברוורמן, היא כבר הפכה לאורחת רצויה ב־YNET.

חודש אחרי בחירות 22', כשעדיין לא הוקמה ממשלה, גוטליב כבר יצרה פעולה עוינת נגד החוג הפנימי של ראש הממשלה. זה היה נגד צחי ברוורמן. ח"כית שזה עתה נבחרה בפעם הראשונה פועלת בשתלטנות בלב הליכוד ותוקפת את סביבתו של מנהיג המפלגה. זה נראה אז מוזר, שלא לומר מופרע

לאורך שנת הרפורמה המשפטית היא לא פסקה להעביר ביקורת על ראש הממשלה. אלא שבלב־ליבו של הליכוד, אנשי ליכוד ותיקים וצעירים נשבו בקסמי הכאסח שלה עם היועצת המשפטית ובית המשפט העליון. מתברר שלא צריך להיות אקטיביסט עם אלגוריתם כדי לגרום נזק פוליטי או אף אסטרטגי. הגורם האנושי הוא עדיין היעיל ביותר. עירית לינור הגדירה את יחסה השלילי לגוטליב בכך שהיא איננה "מווסתת"; לבקר את מערכת המשפט - כן, אבל גוטליב מצליחה לצבוע את הליכוד בצבעים של חוסר אחריות והיסטריה. טוב לפחות שהמגרש שלה יישאר בתקשורת ולא בתפקיד ממלכתי פרלמנטרי בכיר.

מודל סינגפור

בין ראשי הקואליציה המדומיינת של גדי איזנקוט מסתמנת מגמה שלא היתה בחודשים האחרונים - וזה שהמנהיגים הבולטים, כל אחד טוען לראשות הממשלה, מתייחסים לאיזנקוט כאל מי שממוקם בשמאל. יש להם נתוני דירוג של השמאליות הזאת, ואיזנקוט באופן מובהק נמצא בתודעת הציבור כנוטה שמאלה.

צריך לשים לב שהנתונים הכלכליים והביטחוניים בישראל הם כאלה שממשלה יוצאת שרצה לקדנציה נוספת מנצחת עליהם בחירות. כך נהוג בעולם המערבי. אלא שבישראל, יצרני הדימויים והדיווחים עוסקים לפעמים עד כדי אבסורד בעיצוב תודעה של מצב שלילי קטסטרופלי. כל קפצון וכל עפיפון מקבלים פרשנויות נכבדות וכבדות כאילו נפתחה מתקפת החורף של קבוצת ארמיות A.

נפתלי בנט מציב אלטרנטיבה טכנוקרטית: יותר מנכ"ליות, פחות דמוקרטיה. זה מריח כמו מודל סינגפור החביב על פרופ' יוג'ין קנדל. השרים יהפכו למעין מנכ"לים שצריכים לעמוד ביעדים ניהוליים מדידים. ספק אם מודל כזה של ממשל הנכפה על קיבוץ הגלויות הישראלי מלמעלה, מתאים לחברה שהולכת ונוצרת כאן. בנט בכלל מדבר כמו יועץ אסטרטגי ופחות כמו מנהיג פוליטי. גם הוא וגם ליברמן מתייחסים לצורך בתיקון מערכת המשפט באמצעות מפתח שבדי שפותח וסוגר הכל: חוקה לישראל. הם מבינים שזה לא ישים בשלב זה.

ליברמן התנפל השבוע על הטעות של איזנקוט, שאמר שאם לא יהיה רוב לגוש האופוזיציה - הוא יקים ממשלת מיעוט, העיקר להדיח את נתניהו. ליברמן פסל מייד, בפומבי, כל מהלך של ממשלת מיעוט.

זה מציב את החידה - איך זה שלאחר היווצרותו של קונצנזוס רחב שיכול להגיע ל־70 מושבים ויותר בכנסת, היכולת לתרגם את זה לקואליציה רחבה מוטלת בספק. המערכת הפוליטית לא תהיה מסוגלת להרכיב ממשלה רחבה שתשקף את ההסכמה הזאת שמקורה ב־7 באוקטובר?

מילת המפתח היא קונצנזוס. במערכת הפוליטית ובמעמד הבבל"תוקרטיה, זאת ההפתעה הגדולה ביותר של המלחמה; הם עומדים פעורי פה נוכח הפלא הזה של ממשלת נתניהו שהחזיקה מעמד קדנציה מלאה של ארבע שנים. מלבד ההישרדות בחודשי המלחמה הראשונים (פוטש ברקת), היה יעד מוכרז של בחירות עד יוני 2024. המכריז היה אהוד ברק. גדעון סער הסביר בראיון לאיילה חסון בטלוויזיה, שבתקופה הזאת של פרישת איזנקוט מהממשלה ועד חיסול נסראללה והביפרים (סוף ספטמבר 24') היה הניסיון השני והרציני יותר להפלת נתניהו.

סער, בניגוד לאיזנקוט, גילה שהוא מבין את ההיסטוריה ויש לו אחריות לאומית יותר מלאחרים. הוא זה שסייע לנתניהו לייצב את הממשלה ולחזק אותה כשר החוץ. הסיבה שזה עבד - כי בציבור היתה הסכמה רחבה לגבי המשך המלחמה מיעד ליעד. התקשורת החמיצה את זה. בסופו של דבר, ממשלה נופלת לא בגלל תרגיל מסריח כזה או אחר, אלא אם היא מאבדת לגיטימציה בציבור לפעול לפי אג'נדה מסוימת. זה גם מה שהחזיק את משרתי המילואים שמתחו את המאמץ האישי והלאומי מעבר לכל הקווים האדומים.

איזנקוט וליברמן מדברים על שלב מלחמתי נוסף בעזה, שבו צה"ל יפרק את חמאס מנשקו. בינתיים ההבנה שהושגה השבוע בין ראש הממשלה לנציגי טראמפ במשאים ומתנים, ובראשם קושנר, היא שחמאס יתפרק מנשקו מרצונו והנשק ינוטרל בידי האמריקנים.

נערכים ליום שאחרי

השאלה היא מה אנשי הליכוד זוכרים יותר לגדעון סער: את הפרישה שלו מהליכוד בראש סיעה של שישה מושבים או השיבה הביתה באמצע המלחמה? הפרישה אפשרה לבנט וללפיד להקים את הממשלה שלהם כשבראשה מנהיג סיעה של שישה מושבים. חזרתו של סער לממשלה ולליכוד אפשרה את הניצחון בחזית הצפון, ואחר כך את מתקפת עם כלביא נגד הגרעין האיראני ומבצע מרכבות גדעון בעזה, שהביא אותנו לשליטה בעזה, נטרול חמאס והחזרת כל החטופים.

סער נמצא עכשיו בעמדה שתאפשר לו מאבק הוגן על ראשות הליכוד בתום קדנציה נוספת של ראש הממשלה נתניהו. זאת, בהנחה שנתניהו מסוגל ללכד שוב את הימין כדי להוביל לניצחון בבחירות בסוף אוקטובר. בין אם נתניהו יפרוש אחרי שנה או ארבע שנים, הפריימריז השבוע יצרו את מערך המועמדים לירושה.

המסורת בימין היא, שאת המנהיגות מקבל המועמד בעל הפרופיל הבינלאומי החזק באותה עת. בתנועת העבודה היתה חלוקה אחרת - לאבא אבן היה פרופיל בינלאומי שרק החליש את מעמדו אל מול המנהיגים ששלטו בהסתדרות או במערכת הביטחון, הכלכלה וההתיישבות.

לפני נתניהו - מי זוכר - היה יצחק שמיר, שהגיע לראשות הממשלה לאחר שהיה שר החוץ ושירת גם שנים ארוכות במוסד באירופה. זה התחיל עוד לפני קום המדינה. בתחילת שנות הארבעים הגיעו לארץ ישראל שלושה מנהיגים בכירים מפולין. אלו היו משה סנה, נתן ילין מור ומנחם בגין. עד שאלה הגיעו, פעלו המחתרות בארץ במתכונת של "הערבים מרביצים, אנחנו מרביצים בחזרה". כל אחד מהשלושה השתלט על אחת התנועות, אצ"ל, לח"י וההגנה. הם בנו את הקומה הבינלאומית, המדינית, החזונית.

גם היום זה ההבדל העצום בין השמאל לימין. מנהיגי השמאל המשפריצים שנאה כלפי נתניהו והליכוד חסרים כל פרופיל בינלאומי. איזנקוט לא הגן על ישראל כשדיבר עם דיוויד רמניק מה"ניו יורקר", הוא גם לא תקף את מחרחרי האנטי־ציונות וגם לא את האויב הטרוריסטי. הוא דיבר כמצטדק ואולי מתנצל. באופן כללי השמאל הוא חלק ממערכת השמאל הבינלאומי, והאנטי־ציונות מחברת אותו כסניף ישראלי לזרם הבינלאומי העכור.

היחידים שנלחמים את מלחמת הציונות או מדינת ישראל בעולם אלו נציגי הימין וכמובן נתניהו; הם מוכנים נפשית למאבק. יש כאלה שמנהלים מאבקים בגזרות צרות לטובת המדינה או האקדמיה, אבל הם לא תותחים כבדים בתקשורת הבינלאומית. ברמה הזאת רק בנט תורם מדי פעם.

לגדעון סער - הבן האובד שחזר - יש יתרון על ישראל כ"ץ, אלי כהן, אמיר אוחנה ומירי רגב. ושוב השאלה, למי הוא דומה? לבגין ולנתניהו, או לדן מרידור? הוא השאיר אחריו שורה של מינויים איומים בבית המשפט העליון כמו גם יועמ"שית אחת. אבל הוא היה שר חוץ טוב בתנאים בינלאומיים קשים

לכן נראה שבצמרת הליכודית שהתגבשה, יש לגדעון סער - הבן האובד שחזר - יתרון על ישראל כ"ץ, אלי כהן, אמיר אוחנה ומירי רגב. ושוב השאלה, למי הוא דומה? לבגין ולנתניהו, או לדן מרידור? הוא השאיר אחריו שורה של מינויים פרסונליים איומים בבית המשפט העליון כמו גם יועצת משפטית אחת. אבל הוא היה שר חוץ טוב בתנאים בינלאומיים קשים, והוא גילה מנהיגות ברגע משברי חמור במלחמה. כשבכירי הלשעברים של מערכת הביטחון וגם כמה מתוכה פעלו כדי לסכל את ראש הממשלה במטרה לסיים את המלחמה בטרם עת ולהיענות לעסקת חטופים, הוא בחר לייצב את הממשלה. האמריקנים אמרו כמה פעמים, שחמאס אף פעם לא קיבל את העסקה. זה לא משנה לאנשי הרגל המדינית הצולעת.