זו העיר הכי רחוקה שאליה הגיעו המחבלים ב-7.10, 52 מתושביה נרצחו - אבל הציבור לא מכיר את הסיפור שלה

היום לפני 70 שנה, בלב הנגב המערבי, על שרידיו של מחנה בריטי ישן, הונחה אבן הפינה לעיר אופקים. אחת העיירות הראשונות שקמו לאחר קום המדינה, עיר מחוז בין יישובים חקלאיים. השם "אופקים" נבחר כדי לסמן תקווה לעתיד טוב יותר, אך המציאות הייתה רחוקה מהחזון.

אחד הסמלים המובהקים לתקופה ההיא היה "כביש הרעב" – הדרך היוצאת מאופקים אל צומת גילה ובאר שבע. ללא מקור הכנסה מובהק וטבעי, נידונו תושבי אופקים לפרנסה רעועה. ותיקי העיר מספרים על היציאה ברגל או בטרמפים לעבודה במרחק עשרות קילומטרים. ״כביש הרעב״ הפך לסמל לשאיפה להתפרנס בכבוד. שבעים שנה אחרי, לאחר השביעי באוקטובר הציעו תושבים לשנות את השם ל״כביש הגבורה״, על שם גבורת המחלצים מהמושבים פטיש ומסלול, שחילצו והצילו משתתפים רבים ממסיבת הנובה. 

אופקים הוותיקה, שנוסדה כמעברה זמנית, הצטיירה כעיר של שיכונים פשוטים, עם הרבה מאפייני עוני, וקושי. במקביל התפתחה בה קהילה עקשנית, שביקשה לבחור את חייה במיטבם דווקא במקום הזה. "אנחנו אנשים מאוד חזקים. בחרנו לחיות פה, לא מתוך זה ששמו אותנו פה – אלא מתוך אהבה למקום", אומרת יהלומה, מתושבות העיר ומובילות העשייה החברתית בה. יהלומה, הפכה ליזמית מקומית כמעט במקרה לאחר סבב טילים שנחתו על העיר. ״הבנתי ש'אף אחד לא יבוא להציל אותנו' אם לא נעשה בעצמינו״, כך הובילה שורה של יוזמות חוסן ותמיכה בתושבי העיר. היא מספרת: "כשהילדים שלי פחדו לישון בבית, הבנתי שזה לא עניין של לשקם – זה עניין של לבחור לחיות מחדש".

במהלך השנים, והעליות השונות לישראל, נוצר באופקים מיקרוקוסמוס של ישראליות לא-מרכזית – עיר של עולים, עם מחסור תמידי בתקציבי פיתוח. "חונכנו להסללה חינוכית, תעסוקתית ותודעתית. המדינה נבנתה על כתפינו. אבל לא היינו חלק בסיפור הישראלי הגדול", מספרת יהלומה. אף פעם לא היינו בכיינים, כשביקשנו את מה שצריך, דברנו מתוך תחושת אחריות למקום ולדורות שעתידים לצמוח ולגדול כאן".

ב-2015 חוברה אופקים לרכבת ישראל. תהליך שינוי עמוק ומהותי החל בעיר. כביש חדש נסלל וקיצר את המרחק לבאר שבע. ראש העיר יצחק דנינו הוביל הקמה של שכונות חדשות, מודרניות לצד הכביש. בזכות מיקומה הגאוגרפי, קפיצה תשתיתית, ושיפור באיכות החיים הפכה אופקים לאחת הערים הצומחות בנגב. כ-33,000 תושבים, הרבה מתוכם זוגות צעירים מבאר שבע, גדרה ואפילו ממרכז הארץ שבחרו להקים באופקים את ביתם.

יחד עם השינוי הדמורגרפי הגיעו גם מרכזי קניות הכרחיים, פארק אקולוגי, קאנטרי קלאב, בתי קפה ומסעדות, תשתיות חדשות ופרויקטים של פינוי-בינוי. אופקים הפכה לנגישה, נוחה, אטרקטיבית. בתוך עשור הפכה עיירת הספר – לסיפור הצלחה, עיר עם אופקים פתוחים.

להנכיח את הסיפור 

אלא שאז הגיע שבעה באוקטובר. כ-25 מחבלים חדרו לעיר. במשך חמש שעות התחולל קרב עקוב מדם בשכונת מישור הגפן. 52 מתושבי אופקים נרצחו – שוטרים, אזרחים, ילדים. העיר, שעד אז נתפסה כעיר שקטה בקצה המפה, נזרקה לתוך הטראומה הלאומית.

"בכל פעם שמישהו שואל אותי כמה נהרגו באופקים – שמונה? תשעה? – זה כמו סכין בלב", אומרת רוית אילוז, שבעלה, רנ"ג יגאל אילוז, נהרג בקרב. "אני רוצה שהציבור ידע שנהרגו חמישים ושניים מאיתנו". מעבר לרחל מאופקים, העיר ספגה מכה קשה. כדי להנכיח את הסיפור, יצרה שרית חיימיאן את מיזם דוקומיוניטי - בני נוער מתעדים את סיפור השכונה.

נדב משעלי: מנהל סינמטק אופקים מבהיר: ״המטרה היתה ליצור סיפור חדש של עיר, והפעם מבפנים״.

אופיר יאנובסקי, בן 23, מוסיף: "אנחנו הדור שגדל עם סטיגמות, ועכשיו אנחנו כותבים את הסיפור שלנו מחדש. אני כבר לא רק רואה סרטים – אני יוצר אותם. ובעזרת המצלמה, אנחנו לוקחים שליטה על איך יזכרו את היום הזה ואת העיר שלנו".

במרכז המסחרי – הלב הפועם של העיר מ״פעם״ – אפשר לפגוש את אופקים המתחדשת: יזמים צעירים שצמחו מתוך העיר ובחרו להישאר. איתן שטרית בן העיר, יצא לשוטט בעולם וחזר כדי להקים בה סטודיו לקעקועים: "פעם זה היה נשמע כמו בדיחה. היום באים אליי מכל הארץ. אם אתה אמן טוב – יבואו גם לאופקים".

לצידו יושבים הספר אייל הילל ואמן הסושי נבו בן חמו. שלושתם מגלמים את הדור החדש בעיר – יזמים מקומיים, שלא מתנצלים על זה שהם רוצים לחיות בעיר טובה ומרכזית עם מגוון אפשרויות חיים. "די עם הסטיגמות של העצב ואכלו לי שתו לי וה" אומר שטרית. "באופקים, יש חיים טובים ויש פה גם המון יופי".

נבו בן חמו מוסיף: "המון אנשים באים לפה עם עיניים סקרניות, אבל אנחנו לא אטרקציה. זו העיר שלנו. רוצים להבין אותה? תדברו איתנו, לא רק עלינו".

אופקים ממשיכה לצמוח, גם מתוך השבר. ובין הרחובות הותיקים למתחדשים, ניתן למצוא גם מקומות כמו קפה קוני. בית קפה ואוכל ברמה גבוהה, שבתוכו נפגשות אוכלוסיות האיזור, מקיבוצניקים ועד חרדים, כדי להתענג על החיים. המפגש  שמתקיים בעיר בין תרבויות וזהויות הוא סיפור אופקים החדשה – שילוב בין מסורת לחדשנות, בין שוליים למרכז, בין המקומי לעולמי. עיר שיכולה להכיל גם פסטיבל אינדי וגם סליחות חצות – ולא מתבלבלת לרגע.

לצד סיפור תרבותי חדש, באופקים נזרעים זרעי העתיד. אלינור הרוש ולינוי פרץ, שתיהן תלמידות תיכון באופקים. דרך תוכנית "הזנק לאקדמיה" נוסעות פעם בשבועיים ללימודים אקדמיים במחלקה לתקשורת במכללת ספיר, כדי לקבל נקודות זכות לתואר הראשון שלהם.

"לפני החשיפה לאקדמיה לא חשבתי בכלל לעשות תואר ראשון, אבל אחרי שנה וחצי שאני בתוכנית הזאת אני באמת מחכה לזה", מספרת הרוש. פרץ מוסיפה: "אף מקצוע לא מפגיש אותי עם החיים האמיתיים כמו תקשורת. במכללת ספיר יש אווירה של ביחד, זה מכין אותי לעתיד".

המורה שלהן, אביתר אלוק, בעצמו בן העיר, חזר אליה אחרי לימודי קולנוע כדי ללמד ולכוון את הדור הבא: "אתה לא יכול לחלום על מה שלא קיים. ועכשיו – הנה זה קיים ואפשרי."

גם אלו שצמחו בעיר, זוכרים לאופקים חסד נעורים. הזמר והיוצר שמעון בוסקילה, שזוכר את ילדותו בעיר ומרבה להזכיר את ערכי הבית החם שמלווים אותו בדרכיו. במהלך מבצע צוק איתן הופיע בוסקיליה במקלטי העיר בפני ילדים ותושבים – "כי אופקים היא הבית שלי".

גם האמן הבינלאומי ג'וזף דדון, שיצירותיו הוצגו בלובר ובמוזיאונים מרכזיים, מציב את אופקים בלב יצירתו האמנותית. דרך סרטים, מיצבים, וסיורים מודרכים, הוא מחלץ את העיר מתדמית השוליים ומאיר בה את יופייה הפנימי. "אופקים היא לא שוליים – היא מרחב של עומק, זהות וסיפור".

מן העיר הזו יצאו גם חברי כנסת, בהם אלמוג כהן, אוסנת מארק ורוברט טיבייב. כל אחד מהם, בדרכו, ייצג את השאיפה של אופקים להישמע ולהשפיע בזירה הלאומית.

שבעה עשורים אחרי שנוסדה מתוך צורך – אופקים הופכת לעיר בחירה מבוקשת. הגיע הזמן להיפרד מדימוי עוד עיירה שנשכחה בקצה, ולקרוא את הסיפור החדש של העיר, מתחדשת מבפנים, מעצבת לעצמה סיפור חדש. עיר שלא מבקשת רחמים – רק שיראו אותה כמו שהיא. היום, עם כל משבריה וגליה, אופקים כיום היא עיר בדרך אל העתיד הישראלי, חלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי הגדול.