הגבול שצה"ל לא חוצה מול האויב - ושנקבע כבר בתורה

1

במאה השמינית לפנה"ס הסתובבו ברחבי יוון משוררים נודדים ששרו עלילות גיבורים. האֶפּוֹס הראשון ששרד היה איליאדה, סיפור מלחמת יוון וטרויה במאה ה-12 לפנה"ס. לצד האפוס השני, אודיסאה – שיבתו של אודיסאוס מטרויה לביתו אחרי 20 שנה – יצרו את אחת התשתיות החשובות להתפתחות התרבות המערבית.

נקודת המוצא באיליאדה היא ריב שפרץ בין אכילס, גיבור הלוחמים היוונים, לאגממנון מלכם על שבויות מלחמה שלקחו כשפחות ותחליף לנשותיהם בבית. אכילס תבע מאגממנון להשיב את השבויה שלקח לאביה, והמלך בתמורה לשחרורה לקח ממנו את השבויה שלו. המעשה פגע בכבודו עד שהחליט לשבות ולא להילחם. ואכן, החימה פותחת את העלילה ומניעה אותה: "שִׁירִי, בַּת-הָאֱלֹהִים, חֲרוֹן-אַף אֲכִילֵס בֶּן-פֵּלֵס...".

2

תורת משה ניתנה בעולם שהיו בו כבר ציוויליזציות משוכללות. משה שב ומתרה בעם לא להתפתות לעבודת האלילים סביבם. בעניין הזה לא התפשר. לא כך באשר למנהגים אחרים שמשה לא ביטל אלא התירם בתנאים מסוימים. עם הזמן, יצרו הסייגים סדקים שהתרחבו לפערים גדולים, עד שהתופעות נעלמו. שבויות מלחמה שנלקחו כפילגשים וכשפחות מין היו עניין נפוץ בעולם העתיק ללא עכבות מוסריות. האיליאדה אינה תוהה האם זה מוסרי, ולא מערערת על זכות המנצחים לקחת את נשות המפסידים. אלה היו הנורמות סביב הישראלים הקדומים ובספר במדבר מסופר:  "וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן".

משה מכיר בתופעה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ... וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה". הוא לא מבטל את המנהג אלא מתיר אותו, בתנאי שהשובֶה יישא לאישה את השבויה שתקבל זכויות כמו כל אישה חוקית. במקרה שיתחרט, אסור לסרסר או לסחור בה: "וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ - וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף; לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ...".

יש לכם אחריות מוסרית גם בשדה הקרב, אומר משה ללוחמיו ערב כיבוש הארץ. בפרשה הקודמת תלה את ירושת הארץ בעשיית צדק: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ". אונס נשים במלחמה הוא חרפה מוסרית, וצבאות רבים נקטו באלימות מינית כנשק תודעתי. חכמינו אמרו: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע". ההיתר לקחת שבוית מלחמה הביא בחשבון את החולשה האנושית ונורמות התקופה; לכן החיוב לשאתה לאישה או לשחררה.

3

הסייגים יצרו סדק בלגיטימיות של התופעה, וזה התרחב לשבר תודעתי, עד שבסוף תהליך היסטורי ביטל זאת לגמרי. צה"ל הוא כנראה הצבא היחיד שאין בו תופעות אונס. מחקר שפורסם באוניברסיטה העברית ב-2006 טען, שהסיבה אינה מוסריות יוצאת דופן של חיילינו אלא דה-הומניזציה וגזענות כלפי נשות האויב. המחקר התבסס על דעותיה הקדומות של הכותבת, ובניגוד לדבריה, משה הנביא והמחוקק צפה את השאלה. אלפי שנים בהן קראנו בפרשה, ביססו את התודעה המוסרית של הלוחם הישראלי גם ביחס לאלימות מינית.

4

כזכור, תכלית היציאה ממצרים היא הכניסה לארץ. הנדודים במדבר היו אמצעי לחישול רוח העם לקראת דור שלא ידע עבדות, דור כובשי כנען בסופה. בפרשה הקודמת הציג משה את רשויות השלטון: השופטים, השוטרים, המלך והנביא. לאחר מכן מופיעים דיני המלחמה. חכמינו הבדילו בין מלחמת מצווה לשם כיבוש הארץ או הגנה מאויב, שבה חייבים כולם - אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה יוצאים להילחם - לבין מלחמת רשות להרחבת הארץ או לתכלית אחרת, שבה לא כולם חייבים. הסיבה הנפוצה לשחרור חייל לפי התורה, היא הפחד, שעלול להדביק גם את חבריו: "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ".

חכמינו במשנה (מאה 2) הבינו זאת בשני אופנים: "רבי עקיבא אומר: 'הירא ורך הלבב' – כמשמעו: שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה". ר' עקיבא היה האידיאולוג במרד בר כוכבא,  והתלמוד הירושלמי (שנערך בגליל במאה ה-4) מעיד, שכשר' עקיבא היה רואה את בר כוכבא, נהג לומר: "זהו מלך המשיח". אלפי תלמידיו, שלפי המסורת מתו בין פסח לשבועות, נהרגו כנראה בשדה הקרב. זו לא הייתה "מלחמת הרשות", אלא מלחמת מצווה לשחרור האומה מהכיבוש הרומי. לכן שלח את תלמידיו מבית המדרש למלחמה. לעומתו, רבי יוסי הגלילי אומר:  "'ירא ורך הלבב' - זהו המתיירא  מן העבירות שבידו". לא רק ממה שעשה, אלא ממה שעלול לעשות, למשל פגיעה בנשות אויב. התלמוד מסביר שר' יוסי לא חולק על ר' עקיבא, אלא מוסיף עליו.  

5

בספרו "משנה תורה" (מאה 12) בחר הרמב"ם לכלול את דיני המלוכה והמלחמה תחת הכותרת "הלכות מלכים ומלחמותיהם". בנושא הזה חתם את 14 החטיבות ואלף ההלכות, כמו משה רבנו שהקדיש את הספר האחרון בתורה לממלכה העתידית. הרמב"ם ראה בתפקיד המלך (הראינו בפרשה הקודמת שגם מנהיג דמוקרטי יש לו דין דומה) לא רק ניהול ממלכה אלא בעיקר הגנה על האומה וארצה. המלך הוא המפקד העליון, והמלחמה אינה עניין פרטי, אלא לאומי. לכן זו סמכות בלעדית של הריבון – העם שמכוחו שולט המלך או המנהיג הנבחר בידי העם.

6

ספר החינוך (מאה 13) מונה 74 מצוות בפרשתנו, העשירה פרשיות התורה. היא פותחת במלחמה (שבויות מלחמה) ומסיימת בה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". עמלק מגיע בזמן חולשה, כשיוצאים ממצרים. משה מסר סימן היסטוריוסופי: אם ראינו עמלק בא להשמידנו, כנראה שזה סִפּו של שלב חדש בגאולתנו ופדות נפשנו. כשיצאנו ממצרים של גלותנו האחרונה באירופה ובצפון אפריקה, התנפל עלינו בדרכנו הביתה לציון עמלק בדמות גרמניה הנאצית. למרות שעמנו היה "עָיֵף וְיָגֵעַ", עמלק "לֹא יָרֵא אֱלֹהִים" אלא "וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ", החלשים בקרב עַם שרידי חרב שהיינו.

דון יצחק אברבנאל, שהנהיג את עמנו בגירוש ספרד וחיסול הנוכחות היהודית לאחר כ-800 שנה – הבחין ברשעותו הגנרית של עמלק: "שנלחם עמהם מבלי סיבה", שהרי לא באנו אתו במגע קודם, אלא "הייתה לבד מלחמתו בדרך בצאתם ממצרים, רצונו לומר שהוא יצא לשטן להם בדרך". במילים אחרות, עמלק ביקש לעצור את המהפכה הרוחנית והתרבותית שעם העבדים הזה עתיד ליצור לאחר כניסתו לארץ אבותיו. גם הנאצים ביקשו לעצור את התהליך ההיסטורי של שיבת ציון, וכמוהם ממשיכיהם ב-7 באוקטובר וספיחיו.

עמלק מגיע בזמן חולשה. משה מסר סימן היסטוריוסופי: אם ראינו עמלק בא להשמידנו, כנראה שזה סִפּו של שלב חדש בגאולתנו. כשיצאנו ממצרים של גלותנו האחרונה באירופה ובצפון אפריקה, התנפל עלינו בדרכנו הביתה לציון עמלק. הנאצים ביקשו לעצור את התהליך ההיסטורי של שיבת ציון, וכמוהם ממשיכיהם ב-7 באוקטובר

המלחמה בעמלק היא אפוא מלחמה נצחית על זהותנו ועל חיינו בארץ כממלכה ריבונית. התנאי לקיומנו הוא הזיכרון: מהיכן יצאנו ולאן ביקשנו להגיע, ומי בדרך ביקש לעוצרנו. לכן נצטווינו: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח!". ושוב בא ישעיהו בהפטרה לנחמנו ממרחק הדורות, כמו ביקש להשלים את הציווי: "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאל (לדרום ולצפון) תִּפְרֹצִי, וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם (עמים) יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת (שוממות) יוֹשִׁיבוּ". בעינינו ראינו.