מבמבי ועד הרצל: האזהרה היהודית מפני אנטישמיות

1

בקיץ 1922 פרסם פליקס זאלטן בהמשכים את הרומן "במבי: סיפור חיים ביער" בעיתון "נויה פרַייה פרֶסֶה", היכן שתיאודור הרצל שימש קודם עיתונאי ועורך בכיר. מלכתחילה, יועד הסיפור למבוגרים, למרות העיבוד הקולנועי לילדים של וולט דיסני. זה סיפור חניכה והתבגרות של עופר המתמודד עם סכנות חיים ביער, עד להפיכתו לאייל מנהיג. זאלטן היה שמו הספרותי של זיגמונד זלצמן, עיתונאי וסופר יהודי, חבר ובן חסות של הרצל.

קריאת עומק ברומן מציגה רובד פוליטי והיסטורי עמוק שהזהיר מפני האנטישמיות באירופה בשנות ה-20. הצייד בסיפור הוא כוח אכזר הרודף והורג את חיות היער מבלי שחטאו. הן נרדפות מעצם קיומן. זו תפיסת המיעוט היהודי הנרדף מול אלימות ממסדית ושנאה שאינה תלויה במעשי הקורבן. בן דודו של במבי נתפס והצייד מגדלו ועונד לו קולר. העופר מתגאה ומשוכנע שהצייד אוהבו והקולר מעניק לו חסינות. דמותו ביטאה ביקורת נוקבת על היהודים המתבוללים שהאמינו כי באימוץ התרבות השלטת יהיו מוגנים. ברגע מסוים הצייד יורה בו ללא רחמים. היהודי תמיד יהיה זר והאשליה מרדימה.

2

האייל הזקן והחכם, אביו של במבי, מלמדו לשמור על דריכות מתמדת לא להתפתות להבטחות שווא. הוא דוחפו להשיג חירות בכוחותיו שלו. אפשר לראות בו את דמותו של הרצל שקרא ליהודים להתפכח מאשליות ההשתלבות בחברה האירופית ולדאוג לגורלם. הרומן מסתיים בנימה קודרת: הסכנה אורבת תמיד ליהודי, החי על זמן שאול.

לא בכדי שרפו הנאצים את הספר ואסרו את הפצתו. אין פתרון ברומן לבעיה. היהודים לא שמעו לאזהרותיו של הרצל ועד שהתעוררו, היה מאוחר מדי. עם זאת, כדי לשמור על חייהם מפני ציידים וחיות טורפות, עדיף לצאת מהיער ולבנות מרחב מחיה מוגן במולדת העתיקה, כפי שקרא הרצל בספרו המהפכני "המדינה היהודית" (ולא: "מדינת היהודים" כפי שהשתגר).

3

הרצל לא המציא את הגלגל אלא הלך בעקבות חזונו של משה. כמוהו שאף גם הוא להוציא את עם ישראל ממצרים של תקופתו. ספר דברים עומד בסימן התכלית האחרונה שלשמה יצא העם: הקמת ממלכה בארץ שהובטחה לאבות האומה, שבה תחיה לאור האידיאות הנצחיות שקיבלה בברית סיני.

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ... לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". השופטים ישבו בשער העיר, נגישים לציבור. חוץ מבתי המשפט בכל עיר (שער), היה בימ"ש גבוה לכל שבט. בתי המשפט היו כפופים לביה"ד הגדול בירושלים: "כִּי יִפָּלֵא (יתכסה) מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ", כשלא הכריעו במחלוקת - "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ... וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט... וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט". משמע שהיו שתי רשויות שיפוטיות, בדומה למה שקיים היום בישראל: רשות שופטת לפסיקה "דתית" (הכוהנים הלוויים) ורשות שופטת לפסיקה כללית (שופטים).

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה, וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ". האדמו"ר מגור מביא בספרו "שפת אמת": "בשם הרב הקדוש מפרשיסחא היהודי ז"ל, להיות רדיפת הצדק בצדק, לא בשקר". גם צדק צריך לרדוף בצדק, וכשהמדינה מגלה שחשדותיה שגויים, אסור שתתבצר בעמדתה; עליה להודות בטעותה ולשמוח שהנתבע נקי מעוון. בסופו של חשבון, הצדק הוא הנושא ולא מי שטוענים בשמו.

4

"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ... וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ, וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ... שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה'...". לאחר הכניסה לארץ, כיבושה וההתיישבות בה, נדרשים אנו לשאלת השלטון. התורה מציגה דפוס רטורי לא נחרץ: אינך חייב, אך אם תרצה למנות מלך, תוכל לעשות זאת בסייגים מסוימים. מדוע אין ציווי ברור? מי ישלוט וינהל את הממלכה, מי יגן על אזרחיה? ממרחק הדורות צפה משה, שהרעיון המלוכני לא יהיה שיטת המשטר היחידה. שושלת מלוכה ללא אפשרות החלפה היא כוח בלתי מוגבל ומתכון להשחתה.

התורה מציגה דפוס רטורי לא נחרץ: אינך חייב, אך אם תרצה למנות מלך, תוכל לעשות זאת בסייגים מסוימים. מדוע אין ציווי ברור? ממרחק הדורות צפה משה, שהרעיון המלוכני לא יהיה שיטת המשטר היחידה. שושלת מלוכה ללא אפשרות החלפה היא כוח בלתי מוגבל ומתכון להשחתה. ובזמן שאין מלך ונביא עוברת ההכרעה לאומה

לא לחנם קוראים בפרשה רק על מגבלות המלך: "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים" - שלא ישיב את העם למצרים. הרב יואל בן נון ראה בזה ביקורת על בריתות צבאיות עם מעצמות; לא כל ברית רצויה ויש לבדוק את תנאיה. "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" – נישואים בין בתי מלוכה היו דרך לכריתת ברית מדינית, ברכה שהביאה לסכנה תרבותית ורוחנית; הנשים הזרות הביאו את אליליהן, כמו במקרה איזבל או שלמה ונשותיו. "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד", שלא ישתמש בשלטון לרווח אישי. יש פה איזונים ובלמים על הרשות המבצעת, אם נרצה – הפרדת רשויות, אלפי שנים לפני מונטסקייה.

5

מלכתחילה, מלכי ישראל לא היו מלכים אבסולוטיים כמו בעמים מסביבם, אלא כפופים לחוקים הקדומים בתורה. אפילו אחאב, שהמקרא מתאר כרשע, לא יכול להפקיע מנבות את אדמתו, בגלל חוק הנחלות הקדום. וכך מצֻווה המלך: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר". הספר ילווה אותו "וְקָרָא בוֹ כׇּל יְמֵי חַיָּיו". "לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה'" – מלך ישראל אינו אל ולא תחליף אל. וכשילמד "לִשְׁמֹר אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה", יידע שהוא רק שליח להנהגת העם, "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו".

הנביא שמואל אומר זאת למלכנו הראשון שאול, ברגע של משבר: "הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה! וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל". המלך הוא "ראש השבטים" (ראש ממשלה?). בתקופת הפרה-מונרכיה הייתה הנהגה מתחלפת של שופטים משבטים שונים; עכשיו המלך עומד בראש השבטים, ומנהיג בהסכמתם, כפי ששמואל הכתיר את שאול בגלגל בנוכחות נציגי השבטים. הוא עשה זאת פעמיים, כי בראשונה עדיין לא הכירו כולם במלכותו. בלשון רש"י (מאה 11): "לפי שבראשונה היו עוררים על הדבר, ועתה נתרצו כולם". 

משה עמעם את החיוב למנות מלך, כדי לתת אפשרות לשיטות שלטון שאינן מלוכה, כאלה התלויות ברצון העם כדמוקרטיה. במיוחד נכון הדבר כשאין מלך ונביא. הראי"ה קוק כתב תשובה ארוכה בעיצומה של מלה"ע הראשונה בנושא: "...וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה". בהיעדר מלך מוסכם (ונביא), חוזר מקור הסמכות לאומה, והיא בוחרת. הסכמתה מעניקה סמכות ולגיטימציה לשלטון, בדומה לדיני המלך.

6

מול הרשויות הללו עמד מוסד הנבואה וביטא בשם האל ועַמו את הביקורת המוסרית העצמאית: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ - אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן!" לאחר שפרסם את "במבי" והחזות הקשה שצפה לעם היהודי באירופה, ברח זאלטן-זלצמן מווינה לאחר סיפוחה לגרמניה הנאצית. הוא סיים את חייו בציריך כפליט חסר כל שספריו נשרפו, כחצי שנה לאחר המלחמה. אולי זכה לשמוע את נחמת ישעיהו בהפטרת השבוע: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה, אֹמֵר לְצִיּוֹן: מָלַךְ אֱלֹקָיִךְ!".