מה יישאר מאחת הערים המיוחדות בישראל אחרי ה"השתלטות" החרדית?

ככל שאתה מצפין, הכבישים מסתבכים. משאית עייפה לפנות בוקר חותכת פסי הפרדה כדי להגיע לקריית שמונה. הנהגים מאחור אפילו לא צופרים. ככה זה בפריפריה של הפריפריה - הזמן והמקום דורשים הלך רוח אחר. הפיתולים עולים אל השמיים, רגע לפניהם צפת מגיחה. על צלע ההר כתובות שלל קבלות פנים - "בירת הגליל", ו"העיר שאין כמוה בעולם", ארכיאולוגיה של מיתוג עירוני. פסל של איש בטלית תוקע בשופר, ממולו אחר מנגן סקסופון, מסמנים את המרחב בין קודש לכל הג׳אז הזה של פסטיבל הכליזמרים שיתרחש בצפת השבוע. הם שם כל השנה. השלט בתחתית שובר את הלב : "לא עוצרים עד שמוצאים - היימנוט מחכים לך בבית".

בשכונה על שם הרב עובדיה קוראים למינימרקט "אַבְקַת רוֹכֵל", משיר השירים, אם תהיתם. גבר חרדי מניח ערימת חטיפים משמעותית על הדלפק. ״להוסיף לך שוט ערק?" קורץ ראובן בעל החנות, "וואלה, אחי, ממש", הגבר צוחק, "ילדים ב'בין הזמנים'", הוא פותח את ידיו כלפי מעלה. לא משנה המגזר, הורים באוגוסט זה עניין.

בית כנסת ומקווה, הוצאת ספרי רבי נחמן, מאפיה "כמו בירושלים". דקות ארוכות יחלפו בטרם אראה איש ללא כיפה. המדרכות צרות, הכבישים מתחזקים, הרחוב כולו בתנופת שיפוצים ובנייה. קבלן מציע דירה עם מפרט עשיר, מתחת כתבה היד הנעלמה: "קקון לך הביתה".

הגעתי לצפת כדי לדבר עם יוסי קקון, ראש עיריית צפת, על פסטיבל הכליזמרים, ועל צפת בין הזמנים. קודם רציתי לדבר עם האנשים ברחוב, להבין מה הם מרגישים ביחס לעירם המשתנה בזמן.

שני נערים עם כיפה שחורה משחקים שחמט ברחוב צה״ל. למרות הסימבוליות הם מסרבים לדבר עם זרים. אני ממשיך ומטפס מעלה אל מרכז העיר, כחוזר בזמן.

״תראה רק כמה חנויות נסגרו ועומדות להשכרה ברחוב הראשי, העיר נראית זוועה, אין כלום פתוח ואין עזרה. הוא ראש עיר רק של חרדים, אפילו לא לעדות המזרח ובטח שלא לחילונים", אומרת מ׳, תושבת צפת לשעבר, שמגיעה לבקר חברה ולפני שנוסעת חזרה עוצרת בפלאפל צפתי - "לאלו", כדי להביא מנת זיכרונות לבנה. "לאלו פה?" היא שואלת את המוכר - "איפה, לאלו מזמן עזב למרכז", הוא צוחק.

"אתה מבין?" היא פונה אלי, "זו הסיבה שחרדים תמיד צריכים להיות בקואליציה, ולא בראש. הם לא יודעים למשול בכיפה".

מ', תושבת העיר לשעבר: "פעם צפת היתה מאוזנת. אנשי בוהמה, אנשי קבלה, בתי כנסת וגלריות אמנות. היום, לחילונים אין מה לעשות כאן, הכל סגור אחרי השעה ארבע, אין לאן לצאת, ובחורף בכלל. מה נשאר?"

אבל צפת תמיד היתה עיר קודש עם אוכלוסייה דתית, אני תוהה. מה השתנה? "פעם צפת היתה מאוזנת. אנשי בוהמה, אנשי קבלה, בתי כנסת וגלריות אמנות. היום, לחילונים אין מה לעשות כאן, הכל סגור אחרי השעה ארבע, אין לאן לצאת, ובחורף בכלל… מה נשאר? רק חרדים שמחכים שזקני צפת ימותו כדי להשתלט על הכל".

מסיבת שאבעס

בחוץ אחד הנהגים פורק סחורה ועוצר את התנועה ברחוב הצר. המכוניות צופרות בזעם קדוש, מחרישות אוזניים כמבקשות לפתוח שערי שמיים. "הם לא יודעים שבצפת צריך הרבה סבלנות?", אישה בכיסוי ראש מחייכת לבניה. מ׳ מביטה בה מיואשת. "אתה מבין למה עזבתי? להם יש סבלנות מכאן ועד העולם הבא, אני רוצה לחיות טוב עכשיו".

כשמ׳ הולכת לדרכה, ניגש אלי גבר עם זקן לבן, פאות וקסקט ג׳ינס. "זה לא לגמרי נכון מה שהיא אמרה לך, יש לחילונים שכונות משלהם בעיר, שם אין בעיה שיעשו מה שרוצים. נכון, אני לא צפתי במקור, אבל זה לא כזה שחור-לבן כמו שהיא מציגה את זה".

ומהיכן אדוני? "במקור שמוצניק", הוא צוחק. "חזרתי בתשובה, ירושלים, משפחה. מכרתי שם דירה קטנה, וקניתי פה שני בתים גדולים עם חצר, באותו הכסף. אני בפרק ב׳, הילדים שלי ושל אשתי מפרק א׳ הם כבר שבט של למעלה ממאה איש, ברוך השם, וכשהנכדים באים לעשות איתנו שבת צריכים שני בתים, האמן לי… אבל חשוב לי שתדגיש שזו עיר מיוחדת, עיר טובה, לא קיצונית".

עוד זה מדבר וזה בא - שיער ארוך ומטופח, חיוכים מכאן ועד ניו זילנד, אליה הוא רוצה להגר. "כל שבת החרדים חוסמים כניסות לעיר בגלל שאיזה אוטובוס צריך לצאת לפני צאת השבת. יש עניינים, צעקות ומכות. אבל החילונים כאן לא פראיירים, באים עם רמקולים, שמים להם מוזיקה, ואז החרדים שוכבים על הכביש וצועקים 'שאבעס!' תאמין לי, מהצד זה נראה כמו מסיבת קרחנה רצינית", הוא צוחק - ומיד מתנצל: "בסך הכל, החרדים - רובם אחלה אנשים שבעולם. אבל יש קומץ... טוב, אולי כבר לא קומץ, קבוצות יותר גדולות - שהורסים לנו".

ואתה מאמין שזה עניין של זמן עד שיימצא האיזון בין האוכלוסיות השונות של העיר?

"לא, זה כבר חצה קו מסוים של אל-חזור. החילונים והמסורתיים עברו לשכונות המזרחיות, והחרדים ממלאים את השכונות הדרומיות. העיר מתפצלת. יוסי (ראש העיר) הוא אחלה גבר, היה מדריך שלי פעם בפנימייה. הרבה מאשימים אותו, אולי בגלל החזות החרדית, אבל אלה תהליכים שהמדינה והאוכלוסייה עוברת, בסוף גם חרדים צריכים לגור בבית, לא? אני אומר שכל אחד ילך לגור איפה שטוב לו".

 אוצר הולך ונעלם

אני משוטט בסמטאות העיר העתיקה לאיטי. משפחות חרדיות עם מזוודות מבקשות הדרכה איך להגיע לרחוב זה או למלון אחר. אני מגיע לגלריה והשלט בחוץ קונה אותי. "תמכו באמנים חיים, המתים כבר לא צריכים את זה". בין ציורים גדולים בצבעים עזים יושב האמן יגאל פדידה.

מסלול חייו המפותל עלה ממרוקו, מעברת לוד, בית ספר למחוננים, סיירת, ולראות עולם. השתקע במיאמי, בנה בתים אבל הלב רצה לצייר. עזב הכל והתחיל מחדש, ועכשיו הוא חי בין מיאמי וצפת, עם גיחות למרוקו וניו יורק, אבל בכל שנה חוזר. "וכל שנה מקבל סטירה יותר ויותר גדולה", הוא אומר, בלי שאני שואל.

"אני לא נגד חרדים בכלל, אבל כשאתה נוסע לעיר בחו"ל, אתה הולך לעיר העתיקה, לא לשכונות. נכון? העיר העתיקה בצפת זה אוצר מטורף שלא קיים בשום מקום", הוא אומר, אבל לטענתו העיר העתיקה הוזנחה.

"הפוטנציאל הוא פסיכי, אבל אין מחלקת תיירות בכלל, לא עשו שום תוכנית לאיזור הזה, לא עשו שום דבר, ולא עושים כלום בעיר הזאת. פעם היתה כאן תיירות מכל העולם - זו עיר הקבלה. מבחינת הפוטנציאל, זה יכול להיות יותר מירושלים ותל אביב ביחד".

האמן יגאל פדידה: "אני לא נגד חרדים בכלל, אבל כשאתה נוסע לעיר בחו"ל, אתה הולך לעיר העתיקה, לא לשכונות. העיר העתיקה בצפת זה אוצר מטורף שלא קיים בשום מקום. הפוטנציאל הוא פסיכי, אבל אין פה מחלקת תיירות בכלל"

יגאל ביטון מיקב אבוהב מצטרף לשיחה, אף הוא מתוסכל מהמצב. "מאז הקורונה העיר בהידרדרות. אם היינו מבוססים על נפט, בגלל המלחמה היינו נותנים לנפט לברוח מהמדינה? יש תיירות שמכניסה כסף ואתה נותן לזה ללכת לאיבוד?"

מה קשורה העירייה לזה?

"אתן לך דוגמא - יש מדרגות שחותכות את כל העיר, מרחוב ירושלים למעלה ועד בית העלמין למטה. אם היו עושים מדרגות נעות היית מחבר את כל העיר העתיקה. עשרים שנה מנסים לעשות את הדבר הזה וזה לא קורה - אני לא יודע אם זה בכוונת מכוון, שפשוט עוצרים פה את התיירות, אבל אני חושב שהדרך היחידה להציל את העיר העתיקה זה להכריז עליה כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו".

"הבעיה היא שהעיר עכשיו עם ראש העיר חרדי ממפלגת ש"ס, ובבחירות הבאות הציבור כבר יהיה ג' (יהדות התורה, ד.פ)", אומר פדידה. "מה שקורה זה שהמטרה שלהם היא להגדיל את העיר עם אוכלוסייה שתבחר בהם. ובתכל'ס, העניין של תיירות מפריע להם. הם לא רוצים לעשות פסטיבל. יש פה פגיעה בפסלים. הם לא רוצים שהעיר העתיקה תתפתח. ולדעתי הפתרון היחיד זה להפקיע את זה מהעירייה".

פדידה מוסיף: "לפני הקורונה היו עסקים שמגלגלים שניים-שלושה מיליון שקל בחודש. היום זה אפס, ותיירות של חרדים זה טוב, אבל חרדים לא קונים אמנות. אברך יקנה ציור פיין ארט? תן לו ציור אורגינלי במאה שקל - הוא לא ייקח אותו". עוד שבוע וחצי הוא חוזר למיאמי ו"רוצה להאמין שיקרה פה משהו טוב".

ביטון מבהיר את היקף הבעיה: "מגיע אדם ליקב ושואל אותי - מה הלאה? מה יש לעשות בערב? איפה אני אוכל? התשובה היא 'בראש פינה'. אין כאן מעטפת תיירות. אין פה פעילות בלילה".

הבית של מי

צהרי היום, אני עולה כמעט לבדי במדרגות צפת הענקיות. איש מבוגר נאחז במעקה ועולה מדרגה אחר מדרגה באיטיות משוועת. שתי ציליות באמצע עושות צל קטן מאוד לנמלים. לבסוף אני מגיע למעלה לקול תרועות העומדים ברחבת העירייה ולצד הפסל ההכרחי - We Love Zefat.

בלשכת ראש העיר יוסי קקון יושב נמרץ ומחויך מול מסך מחשב. עם מראה צעיר מגילו, קקון נראה יותר כמו מנהל הלשכה של ראש העיר. מאחורי גבו מסך עם עשרות מצלמות אבטחה מכל רחבי העיר. אני מכיר את האהבה של ראשי ערים לחמ"לים ומרכזי ביטחון, אבל כזה מתלהב עוד לא ראיתי. באמצע השיחה, קקון מרים את ידו לשקט, מקשיב למכשיר הקשר ומתוכו מפענח תקרית מקומית. מבט מהיר אל המצלמות מראה מה קורה בעיר - מכונית חנתה על המדרכה, גבר בכיסא גלגלים לא יכול לעבור. קקון מרים טלפון, כמה רגעים לאחר מכן הפיקוח העירוני במקום, הבעיה נפתרה.

"שישים שנה היו כאן ראשי עיר חילוניים. החרדי הרגיש אורח. והיום החילוני מרגיש אורח", הוא אומר, כמעט מצטט את מ׳ מהפלאפל. "אבל חשוב לי שהוא ירגיש שייך", הגבה שלו מזדקרת וחיוך דק נפרש על שפתיו, "פעם היינו בתרגיל בתוכנית מעו"ף (מסורת, ערכים ופוליטיקה), וחילקו אותנו לאוכלוסיות שונות - דתיים, חילוניים, ערבים, חרדים. כל מגזר בא עם הכאבים שלו ומה מתברר? שבישראל כולם מרגישים אורחים - הערבים, החרדים, הדתי-הלאומי. ככה זה", הוא צוחק, "אנשים לחוצים מהאחרים, אבל בשיא הכנות - אני חושב שראש עיר חרדי יודע לטפל יותר טוב בחילוני, מאשר חילוני יודע לטפל בחרדים".

ראש העיר יוסי קקון: "שישים שנה היו כאן ראשי עיר חילוניים. החרדי הרגיש אורח. והיום החילוני מרגיש אורח, אבל חשוב לי שירגיש שייך. בשיא הכנות, אני חושב שראש עיר חרדי יודע לטפל יותר טוב בחילוני, מאשר חילוני יודע לטפל בחרדים"

העובדה שאתה מחובר למפלגה שנמצאת בקואליציה מקלה עליך לעשות את השינוי הזה?

"במאקרו זה לא רלוונטי. כיום היכולת של שר כזה או אחר לתעדף עיר היא אפסית. אתה לא יכול להיכנס למשרד ולקבל צ׳ק. זה לא עובד ככה. בירוקרטית, זה עוזר לך ברמת המיקרו, בגישה לפקיד או לפונקציה של המשרד, אבל לא בתעדוף כלכלי", אומר קקון ונאנח קלות כמו ניכרים דברי אמת באנחות. ״עדיין, יש מקרים שמגיע לי כסף ואני צריך לעבור עם הפקידות סעיף-סעיף, כמה יילך לחירום וכמה יילך לכלכלי. למה שלא תיתן לי את היכולת להגדיר בעצמי?”

להתחיל מבראשית

קקון, בן 41, נשוי למוריה ואב לארבעה ילדים, נולד במגדל העמק. גדל בבית של מחנך ורב בית כנסת, ואם שלימדה והיתה אם בית לילדים אחרים. כל הקריירה שלו מראה שמשהו מהבית הזה - החינוך כשליחות, מלווה אותו כל הדרך. התבגר במוסדות הרב גרוסמן בין ספסלי ישיבה לחצרות פנימייה. גם בגיל מאוחר התעקש להתגייס לצבא, הפך לקצין והיה רל"ש בפיקוד צפון. כשהשתחרר הקים את תנועת הנוער "ילדי אריאל" בצפת, על שם חברו אריאל חדד שנספה בתאונה. שם הכיר את העיר בגובה המדרכות עם מועדוניות לנוער ופעילויות חינוך. ב-2008 קיבל את אות "יקיר העיר צפת" מראש העיר.

הוא למד חינוך וטיפול בנוער בסיכון, ואחר כך ניהול, כאילו ידע כבר אז שיגיע יום שבו יצטרך לנהל לא רק ילדים - אלא עיר שלמה בקצה ההר שנופלת בין הכיסאות. השיחה איתו היא פירוק מוקשים. קקון לא בורח או מבטל שאלות קשות, עונה בהגינות וכנות, גם כשהתשובות לא קלות ובטח לא מיידיות.

"כשנכנסתי לתפקיד הבנתי שניצבים מולי שלושה אתגרים. הראשון הוא מגוון האוכלוסייה - צפת הכי דומה לירושלים. שכונה ערבית, עכברה, חסידים, בני מנשה, מרכזי קליטה של חילונים, דתיים, רוסים - וזה אתגר בעיר עם 40 אלף תושבים, תשע סיעות בקואליציה  ושטח מוניציפלי ענק כמו של נתניה. הדבר השני היה אתגר ארגוני - 150 מיליון שקל גירעון תקציבי, עירייה כארגון שאנשים בתוכו לא מדברים אחד עם השני. יש אנשים טובים, אבל אין חיבור בין המערכות. אין בהנדסה מנהל, אין ברווחה. לא היה מנהל תיירות. תרבות ארגונית שצריך לבנות מאפס".

הוא עוצר לרגע של רפלקציה על הדרך שעבר, וממשיך: "והאתגר השלישי - מלחמה. אין שום היערכות. מקלטים שלמים שלא נגעו בהם. כל זה, ואין כסף בקופה".

איך התמודדת עם המלחמה?

"אנחנו יושבים באחד המקומות הקשים ביותר בארץ. היו לא מעט טילים לצפת ושברי יירוט בצפת. וכל הזמן מטווחים אותנו. קיבלנו תרומה של מיליון דולר, ציידנו את המקלטים והקמנו מערך של קרוואנים לשעת חירום שפרוסים בכל העיר. הבנו שאנחנו צריכים ללמוד איך לעמוד לבד במשך 72 שעות עד שיגיעו הכוחות. לשעת חירום, פרסנו בכל שכונה מחסן של אוכל, מים, מנות קרביות. זה שינוי תפיסה. לא היו לנו תשובות, ועכשיו יש".

72 שעות לבד, אם תבוא ההתקפה. יוסי נותן למשמעות הדברים לשקוע. "קיבלנו פה עיר מרוסקת, אבל אני לא בוכה", הוא אומר בכנות. "באתי לעבוד. למדתי את העיר. הם למדו אותי, אני אותם. ואני יכול להגיד לך שבנושא התרבות הארגונית, אנחנו במקום אחר לגמרי".

קו האופק

התיקון התחיל במסגרת הקרובה ביותר אליו, ארגון העירייה. "זה פוגש את הצפתי בכל מקום. לא צריך יותר קשרים כדי לסגור מרפסת. כל שדרת הניהול שונה, יש פיקוח ברחובות, ועמדנו ביעדים שלנו להגיע לאיזון ואפילו מעבר". הוא מונה פרויקטים כמו פארק הטבע לימונים, "אירוע של 40 מיליון שקל שמתחיל בשכונת כנען, עם מעיינות ובוסתנים טבעיים".

בתוך כך, אחת ההחלטות הראשונות שקיבל היה להקים מערך מצלמות חדש ברחבי העיר. "אירוע כמו של היימנוט לא יכול היה לקרות היום", אומר יוסי ומביט אל ארון הספרים שלו בלשכה. בין ספרי הקודש והמחשבה הפוליטית יש תמונה של היימנוט קסאו, הילדה שנעלמה בפאתי צפת.

מהלשכה בראש ההר אפשר לראות רחוק. מעבר לגגות בתי העיר ואל היערות הסבוכים הסובבים את צפת. קקון מראה את העתיד הצפוי לעיר בעקבות הסכם הגג עליו חתמה העירייה: פיתוח שלוש שכונות חדשות עם חלוקה ברורה של מרחב וקהילה. "בדרום החרדים, בצפון דתיים-לאומיים, במזרח חילונים-מסורתיים. קודם כל אני רוצה להקפיא מצב. איזור נוף כנרת ימשיך להיות חילוני".

לקראת 2027 יש לו תוכנית עבודה כתובה. "ישבתי עם בכירי העירייה, חברי מועצה, ובנינו לעיר חזון - צפת, בירת הגליל, משלבת רוחניות. עם אוכלוסיה חילונית, דתית, לאומית, חרדית, רוסית ואתיופית - קדושה ומסורת, שמהווה בית משפחתי ומכיל לכל גווני האוכלוסייה". עדיין הוא מתאם ציפיות מראש ההר. "אני לא אהיה תל אביב. קודם נהיה צפת טובה - דיינו".

אבל מה עם חזון ותקווה למי שנמצא פה ורוצה להבין מה יקרה בזמן הקרוב?

"אני אומר לך משהו בגלוי, אי אפשר לנהל עיר עם קדנציות. זו לא דרך מקצועית לנהל עיר ככה, יש פרויקטים שהתחילו עכשיו שרק בעוד שתי קדנציות יבשילו, אז לא נעשה אותם כי מישהו אחר ייקח את הקרדיט? אני מתייחס לאירוע הזה כאילו אני פה לנצח - קודם כל מה שהעיר צריכה".

ומה לגבי פיתוח העיר העתיקה?

״אני מכיר את הביקורת הזו, ואני גם מבין מאיפה היא באה - עשרים שנה כלום לא זז שם, וברור שמישהו שמחכה עשרים שנה כבר לא מאמין שזה במקרה. אבל תבדוק בעצמך - אנחנו כבר לגמרי בתוך זה. הבאנו החלטת ממשלה לשיפוץ כל המדרחוב, ובתוך זה לעשות מדרגות נעות, לאורך המדרגות המרכזיות של העיר העתיקה מכספי נגישות של משרד התיירות. זה לא בעתיד, זה יוצא לדרך כבר עכשיו, ואנחנו מתחילים בתיקון, שיפוץ והצללה בסמטת בית יוסף, שם הגלריות. אם המטרה היתה לעצור תיירות בצפת, הרי זה בדיוק הפרויקט שלא היינו מאשרים״.

חוזר הניגון

כדי להבין את התרבות בעיר, קקון שולף שתי חוברות לאירועי הקיץ. חוברת אחת לאוכלוסיה החרדית, האחרת לכללית. אפשר להקשות על העיקרון ולתהות למה שתי חוברות. אבל זו שאלה שכל החברה הישראלית לא ממש מצליחה להתמודד איתה. בין שתי החוברות מחבר פסטיבל אחד שמצליח למשוך אליו את כל גווני האוכולוסיה - פסטיבל הכליזמרים. מי שהיה בו יודע שמדובר בפסטיבל עם עומק התעלות גבוה אפילו מקצה העיר הכי גבוהה בישראל. כן, זה עדיין קלרינט מייבב ואקורדיון מחבק, ולמרות שכבר הצטרפו לא מעט כלים מתחדשים וחשמליים, מה שמניע את הפסטיבל היא האש בנשמה שיוקדת בלילות צפת.

״התייר מחו"ל לא חזר מאז המלחמה", מחייך קקון, "לתייר הישראלי הסטנדרטי לקח שנה או יותר לחזור ולתייר, והתייר החרדי חזר רבע שעה לאחר המלחמה", קקון מחייך במצלמות וברחובות ההומים רואים את תיירות ״בין הזמנים״ מפריחה את צפת. תוך כדי השיטוטים בעיר מצאתי מסעדות עם אוכל יהודי, כמו מנד׳יס. פיצוץ של צינור מים, גורם לכניסה למנד'יס להיראות כמו ברוקלין לפני מאה שנה, וזה מלא חן, גם אם עובדי העירייה פותרים את הבעיה ומפסיקים את שמחת בית השואבה. אני שם פעמיי אל עבר שילובים מבטיחים כ"ביסטרו לוריא" ברחוב האר"י רק כדי לגלות שחרדים גם בנופש, רעבים לאוכל וקודש. הלחץ גדול, השולחנות מעטים. אני ממשיך להסתובב והעיר נראית כמו חגיגה קבלית. הכל קודש נוגע בחופש, תחושה של הקלה רמת גבהים מנומך המעלות.

ראש העיר יוסי קקון: "התייר החרדי חזר רבע שעה לאחר המלחמה. החרדים כבר הכריזו שבין הזמנים, צפת היא המקום שלהם - אפילו בירושלים זה לא קורה. קשה למצוא כאן מיטה פנויה בתקופה הזו"

"החרדים כבר הכריזו שבין הזמנים, צפת היא המקום שלהם - אפילו בירושלים זה לא קורה, קשה למצוא כאן מיטה פנויה בתקופה הזו. אני מקווה שלאט לאט צפת תחזור להיות עיר תיירותית לכל הציבור בישראל, ושכולם ירגישו כאן בבית! פסטיבל הכליזמרים הוא הזדמנות טובה לחוות את קסמי צפת. אני יודע, אנחנו לא יכולים לתקן ארבעים שנה בשנה אחת. אבל הרצף והכיוון שאליו הולכת צפת, הוא מאוד משמעותי".

חגיגה יוקדת בסמטאות

פסטיבל הכליזמרים ה-39 יתקיים השנה בין 18-20 באוגוסט, שלושה ימים של מוזיקה בסמטאות העיר העתיקה של צפת - חמש במות, עשרות הרכבים, וכניסה חופשית לקהל.

"השנה יצאנו לדרך עם התחושה שאפשר להתחיל לייצר פסטיבלים ואירועים קצת יותר שמחים" , מספר ג'קי בכר, המנהל האמנותי. "שמנו לעצמנו מטרה ליצור חגיגה. כל האמנים וההרכבים מתכווננים למוזיקה עם שמחה, ולאווירת חגיגה צפתית".

השנה יעמדו במרכז הפסטיבל שלושה מופעים מרכזיים: דוד ד'אור בערב הפתיחה, בר צברי בערב השני, וישי לפידות יחתום את הפסטיבל. "בפסטיבל יש חמש במות ברחבי העיר העתיקה", מוסיף בכר, "עם כל המגוון המיוחד של מוזיקה יהודית, כליזמרים, מוזיקת נשמה, אבל זו רק ההתחלה. יהיו גם הרבה נגני רחוב שיפגשו את הקהל בסמטאות המיוחדות של צפת". בכר מסכם: "אחרי תקופה של קושי גדול, אני מזמין את הקהל לחוויה מוזיקלית שמחה ויוצאת דופן ב‏ימי הפסטיבל בין השעות 19:00 - 23:00 בסמטאות העתיקות של אחת הערים היפות והייחודיות בישראל".