ראיתי את "האודיסאה". סימנתי וי. ועכשיו אפשר לומר את האמת

זהו, גמרתי עם זה. שמתי את זה מאחוריי. סימנתי את הווי המתבקש, ועכשיו אני יכול להמשיך בחיי. שלוש שנים אני מחכה לזה. שלוש שנים מאז הפעם ההיא שבה קראתי לראשונה שכריסטופר נולאן עובד על עיבוד ל"האודיסאה" של הומרוס, שזה כמו בערך לנסות לעשות עיבוד לסיפור יציאת מצרים. ובעצם נעשו כמה כאלה, וכולם היו מחורבנים למדי ופומפוזיים בהפרזה, על גבול ההיסטריים מרוב שאפתנות.

אבל זה כריס נולאן מ"ממנטו" ומסדרת "האביר האפל" ו"אופנהיימר", ועוד ועוד ועוד, אז מוכרח אני ללכת לצפות. זה כמו שיגידו שהביטלס מוציאים אלבום חדש - לא תרכשו? פוקנר מפרסם ספר חדש - לא תקראו? קלוד מונה מציג תערוכה חדשה - לא תבואו?

אז באתי, כי זה כריס נולאן וזה אירוע תרבותי שכל העולם ממתין לו כבר כמה שנים, וכל העולם מדבר עליו כבר חודש, והלוואי על כל אמן שיזכה להגיע לרגע שבו כל העולם ממתין ליצירתו בכזאת תשוקה והתלהבות והתרגשות.

אפשר לאחל הייפ כזה לכל אמן. "האודיסאה", הטריילר הרשמי

אז הלכתי וצפיתי, וקודם עמדתי בתור לפופקורן ולספרייט זירו בערך חצי שעה. והסרט היה יומרני ואיטי ונפוח מרוב מאמץ, ומוגזם מרוב ניסיון להשוויץ ביכולת הבימוי וההפקה והצילום - אבל הסיפור עצמו? ובכן, ההייפ היה מרגש בהרבה מהסרט. ההבטחה הרבה יותר מהתוצאה. ככה זה לפעמים בקריירה של אמנים. ובמסלול חייו של צופה. סתם צופה ישראלי (מרמת גן במקור).