התמונות שהגיעו במהלך סוף השבוע שעבר מסאוטה, מובלעת ספרדית קטנה בחוף הצפון־אפריקני של הים התיכון, הדהימו לא רק את הספרדים. אלה התרגלו כבר למראות של עשרות, ולעיתים מאות, מהגרים בלתי חוקיים שמנסים לפרוץ את גדרות הגבול של המובלעת, מטפסים על גדרות הפלדה, מתעמתים עם כוחות הביטחון או מנסים להגיע אל החוף בשחייה. אבל הפעם זה היה שונה: זרם הנכנסים, רובם גברים מרוקאים צעירים, לא נראה כהתגנבות יחידים - הפעם זאת היתה פלישה.
תושבי סאוטה היו בהלם מוחלט, מעיד ר', בעל עסק יהודי שמתגורר בה וראה את המתרחש במו עיניו. "60 אלף פולשים כבשו את סאוטה בתוך שעות אחדות, בלי קרב", הוא מספר, וקולו עדיין מסגיר את הפחד שאחז בבני העיר. "שוטרים, קומץ של שומרי גבול - איש לא היה מסוגל לעצור את הנחשול הזה. הם שטפו את הרחובות בזרם בלתי פוסק והרגישו בעלי בית. התושבים הסתגרו בבתים ולא העזו לצאת. חששנו שיתחילו לפרוץ אל הבתים".
למזלם של תושבי סאוטה, החששות הכבדים האלה לא התממשו, אך ההרגשה של לשבת בידיים רועדות בתוך הבית, להאזין לקולות ההשתוללות שבחוץ, מאחורי דלת דקיקה, ולהישאר חסרי אונים במשך שעות תיחקק לעד בזיכרון הקולקטיבי של תושבי העיר. מבחינת ר', העובדה שהפולשים הוצאו מסאוטה על ידי הצבא הספרדי בתוך יומיים, ללא התנגדות ממשית מצידם, לא מנחמת. הוא משוכנע שבפעם הבאה זאת תהיה קטסטרופה.
ר' מתפקע מעצבים כאשר הוא שומע מושגים מכובסים כמו "מדיניות ההגירה", או את שמו של פדרו סאנצ'ס, ראש ממשלת ספרד. את ראש הממשלה הסוציאליסטי הוא מכנה במילים קשות על פי עיסוקה של אמו, כפי שקראו לו רבבות אזרחים כועסים - תחילה בסאוטה, שאליה הגיע לביקור בזק כדי להראות מנהיגות, ובהמשך ברחבי ספרד.
"מתי הוא כבר ילך?" רועם ר' ושופך את אשר על ליבו ביחס למהלכים של סאנצ'ס. "זאת לא סתם חולשה, אלא מדיניות מכוונת - להציף את ספרד במהגרים, בעיקר מוסלמים, להעניק להם אזרחות ולשנות את ההרכב הדמוגרפי של המדינה, כדי שהאזרחים החדשים יצביעו לסוציאליסטים ויצילו אותם מההפסד. סאנצ'ס והשרים שלו הם משת"פים שעומדים, בהסכמה או באדישות, מאחורי חדירת המהגרים הבלתי חוקיים".
איך עברתם את שעות המתח כאשר 60 אלף פולשים חדרו אל העיר?
"אלה היו שעות של אימה. כל הזמן דיברנו בטלפון עם מכרים וחברים מכל חלקי העיר, וכולם תיארו אותה התמונה: חבורות של פולשים צעירים שמסתובבים בחוץ, בלי לדעת לאן פניהם מועדות ומה יהיה הצעד הבא. אולי כך הרגישו התושבים של יישובי עוטף עזה בבוקר טבח 7 באוקטובר. ברגע שהבנו כי כוחות צבא גדולים הגיעו לסאוטה, הוקל לנו. ובכל זאת, המחשבה שהיינו נתונים בידיהם נטולי הגנה לא נותנת לי מנוח".
האם ידוע בוודאות מה גרם לפלישה ומי עמד מאחוריה?
"הדעות בקרב תושבי סאוטה חלוקות. אני סבור שפלישה בסדר גודל כזה לא יכולה להיות ספונטנית ובלתי מאורגנת. אני בטוח שהרשויות במרוקו ארגנו והסיתו את ההמונים, והובילו אותם אל הגבול. ייתכן שגם רשתות הברחה קרימינליות היו שותפות לתכנון ולביצוע.
"אחרים תולים את האשם ברשתות החברתיות, וטוענים שהופצו בהן שמועות שלפיהן הגבול בין מרוקו לסאוטה פתוח", הוא אומר, ומפנה אצבע מאשימה אל גורם נוסף: "ללא ספק, גם ההחלטה האחרונה של ביהמ"ש העליון הספרדי, שלפיה אין לגרש באופן מיידי מהגרים בלתי חוקיים שהגיעו דרך הים, תרמה את שלה. על כן, רוב רובם של הפולשים אכן באו מהים, בשחייה או בהליכה לאורך שוברי הגלים שבגבול, כי הם השתכנעו שכך יקבלו חסינות מגירוש".
מאות שנות היסטוריה
גם ספרדים שלא חוו על בשרם את הפלישה לסאוטה שותפים לדעה שהממשלה הנוכחית לא מצליחה לספק מענה אפקטיבי לאחד האתגרים הביטחוניים והפוליטיים המרכזיים של ספרד, שבא לידי ביטוי באירועים הקשים במובלעת הצפון־אפריקנית. ההחלטה של סאנצ'ס לאזרח חצי מיליון מהגרים ששוהים בספרד שלא כדין רק הוסיפה שמן למדורה. במילותיו של ר', "אם מיליוני ערבים ואפריקנים רואים שלפלוש לספרד זה משתלם - רק טיפש או עצלן לא יפלוש".
"הספרדים צריכים להתעורר, ולא - יהיה מאוחר מדי. מה אם מחר פלישה דומה תונחת על חופי ספרד היבשתית? ומה אם הפולשים יצטיידו בסכינים או בנשק? שלא יגידו לי שזאת הפחדה. אני כבר יודע מה זה
סאוטה, המוקפת בשטחה של מרוקו, מהווה את הגבול היבשתי היחיד בין האיחוד האירופי ליבשת אפריקה. יחד עם העיר מלייה, השוכנת כמה מאות קילומטרים מזרחה, היא אחת משתי הערים האוטונומיות של ספרד ביבשת אפריקה. כבר שנים הן משמשות יעד מרכזי למהגרים בלתי חוקיים המבקשים להגיע לאירופה, ולעיתים גם כלי לחץ מדיני בידי מרוקו הרשמית במסגרת יחסיה עם מדריד. כל שינוי ביחסים בין שתי המדינות מתורגם כמעט מיידית לשינוי בהיקף ניסיונות החדירה אל הערים.
כדי להבין את הרגישות סביב סאוטה ומלייה, יש לחזור מאות שנים לאחור. סאוטה נכבשה בשנת 1415 בידי ממלכת פורטוגל, במסגרת התפשטותה הימית. כאשר פורטוגל וספרד התאחדו תחת אותו כתר במאה ה־16, העיר עברה לשליטת הכתר הספרדי, ולאחר שפורטוגל שבה לעצמאותה ב־1640, תושבי סאוטה בחרו להישאר נאמנים לספרד. מלייה, לעומת זאת, נכבשה בידי ממלכת קסטיליה כבר בשנת 1497, עוד לפני הקמתה של מרוקו המודרנית. במילים אחרות, שתי הערים היו בשליטה ספרדית במשך מאות שנים לפני הופעתן של התנועות הלאומיות המודרניות בצפון אפריקה.
כשמרוקו קיבלה את עצמאותה מצרפת ומספרד בשנת 1956, היא דרשה לקבל לידיה גם את סאוטה ומלייה, בטענה שהן חלק בלתי נפרד משטחה הגיאוגרפי. ספרד דחתה את הדרישה, בנימוק שהן מעולם לא היו חלק ממרוקו העצמאית, ושמעמדן שונה מזה של מושבות ספרדיות לשעבר. מבחינת מדריד, מדובר בערים ספרדיות לכל דבר, שתושביהן הם אזרחי ספרד והאיחוד האירופי, והם נהנים מאותן זכויות פוליטיות, חברתיות וכלכליות כמו כל אזרח ספרדי אחר. עם זאת, חלק מן ההסדרים הכלל־אירופיים לא חלים כאן. למשל, סאוטה ומלייה לא נכללות בהסכמי שנגן, שמאפשרים תנועה בין מדינות האיחוד האירופי ללא ביקורות הדרכונים.
עמדתה של ספרד זוכה גם לחיזוק מצד העובדה שהקהילה הבינלאומית לא מגדירה את סאוטה ומלייה כטריטוריות קולוניאליות שיש להשיב למרוקו. שתיהן מיוצגות בפרלמנט הספרדי, מקיימות בחירות מקומיות, נהנות ממעמד של ערים אוטונומיות ומשולבות באופן מלא במערכת המנהלית והחוקתית של ספרד. אף שמרוקו ממשיכה לראות בהן שטח כבוש, אין כיום שום לחץ בינלאומי על ספרד לוותר עליהן.
מעניין שגם על דעתה של ממשלת השמאל של ספרד לא עולה לסגת מסאוטה וממלייה ולהעניק את השליטה בה ל"ילידים" המרוקאים, אף על פי שאלה נדמות כהתנחלויות ספרדיות מבודדות בלב אוכלוסייה מרוקאית. מתברר שפדרו סאנצ'ס וחבורתו הצבועה שומרים את ההטפות המוסרניות של "קולוניאליזם" ו"כיבוש" כביכול רק עבור ישראל - וכלפי עצמם הם מפעילים סטנדרטים שונים לגמרי.
גדר לא מונעת פלישה
דווקא בגלל מעמדן הייחודי, סאוטה ומלייה הפכו לנקודת החיכוך הרגישה ביותר בין אירופה לאפריקה. עבור מהגרים רבים, מעבר הגדר אינו רק כניסה לספרד - אלא גם לאיחוד האירופי כולו. באזור פועלות רשתות הברחה משוכללות, ולעיתים גם ארגוני פשיעה מנצלים את זרמי ההגירה כדי להפיק רווחים עצומים. משום כך, כל אירוע של חדירה המונית לא נתפס רק כבעיה מקומית, אלא כבעל השלכות על כלל אירופה.
חבר הפרלמנט האירופי חיראוטה ממפלגת ווקס הימנית פנה לנתניהו בבקשה שיביע תמיכה בריבונותה של ספרד על סאוטה. לשיטתו, ראוי שישראל תבהיר כי היא מכירה בריבונות הספרדית, ואינה תומכת בתביעות מרוקו על סאוטה ועל מלייה
הפלישה האחרונה ממחישה פעם נוספת עד כמה הגבול נותר פגיע. אף שהרשויות הספרדיות השקיעו בשנים האחרונות משאבים ניכרים בשדרוג מערכות ההגנה, במצלמות, בגדרות ובתגבור כוחות הביטחון, המציאות מלמדת כי האמצעים הפיזיים לבדם לא יכולים להחליף מדיניות ברורה ועקבית. "זה בטח נשמע לכם מוכר", אומר ר' במרירות, ומצביע על עוד הקבלה לטבח 7 באוקטובר: המכשול לא עוצר את הפולשים.
ואם כלל תושבי סאוטה מפחדים - מצבם של יהודי העיר פגיע במיוחד. בשתי המובלעות יחד חיים בין 1,600 ל־2,000 יהודים. אני שואל את ר' אם זה הרבה או מעט, והוא עונה שזה שקול לסך היהודים שנשארו במרוקו הגדולה. "הקהילות שלנו מונות היסטוריה של מאות שנים, הן בין הקהילות היהודיות העתיקות ביותר ביבשת אפריקה", מסביר ר'. "אנחנו לא מהגרים ולא חדשים כאן, אלא חלק בלתי נפרד מן המרקם של סאוטה ומלייה ומן הזהות שלהן. האם כך יישאר גם בעתיד? אני ממש לא בטוח".
אתה רומז לחשש מאירועים אנטישמיים, או לתחושת חוסר הביטחון שהשתלטה על כל התושבים בסאוטה ובמלייה?
"בשנים עברו יהודים עזבו את סאוטה ואת מלייה לספרד היבשתית או לישראל, אבל לא בגלל האנטישמיות. כעת יש חשש כפול - הן מתסריט של פלישה רבתי ממרוקו והן מן ההשלכות על רמת האנטישמיות. בשנים האחרונות נערכו בסאוטה ובמלייה הפגנות אנטי־ישראליות, והן אורגנו על ידי אותם גורמים באוכלוסייה המוסלמית של המובלעות שמקורבים למרוקו".
מבקרי הממשלה הספרדית טוענים כי כהונתו של סאנצ'ס שידרה מסר של חולשה. לדבריהם, כשמדינה לא מצליחה להבטיח אכיפה אפקטיבית של חוקי ההגירה, ולא מקיימת מדיניות עקבית של הרחקת שוהים בלתי חוקיים - היא יוצרת תמריץ לניסיונות חדירה. מבחינתם של ארגוני הברחת בני האדם הפועלים בצפון אפריקה, כל הצלחה בפריצת הגבול הופכת לכלי שיווקי המעודד עוד ועוד אנשים לנסות את מזלם.
מפלגת העם (Partido Popular), מפלגת האופוזיציה המרכזית בספרד, מאשימה את הממשלה של סאנצ'ס בכך שזו העדיפה לממש את האג'נדה הקיצונית של פתיחת גבולות להגירה מוסלמית המונית, במקום להתחשב בשיקולי ביטחון ובהגנה על הזהות הלאומית של המדינה. לטענתה, הממשלה התקשתה להציג אסטרטגיה ארוכת טווח להתמודדות עם ההגירה הבלתי חוקית, והסתפקה בניהול משברים נקודתי בכל פעם שהתעוררה הסלמה חדשה.
גם גורמים במערכת הביטחון הספרדית הביעו בעבר דאגה מהעומס המוטל על כוחות משמר הגבול, ומהקושי להתמודד עם ניסיונות חדירה המוניים. כשמאות אנשים מנסים לפרוץ את הגדר בעת ובעונה אחת, גם מערך ביטחון מתקדם מתקשה לבלום את כולם. אמנם האיחוד האירופי הקים יחידות מיוחדות לתגבור הגבולות, אך הפלישה לסאוטה המחישה שהן לא מסוגלות להגיע לזירה בזמן אמת.
ישראל בין הקצוות
לצד הביקורת על מדריד, קשה להתעלם מתפקידה של מרוקו. במשך שנים האשימו פרשנים ופוליטיקאים בספרד את רבאט בכך שהיא משתמשת בשיתוף הפעולה הביטחוני בנושא ההגירה כאמצעי לחץ מדיני. כשהיחסים בין המדינות מתוחים - האכיפה המרוקאית בגבול נחלשת, לעיתים באופן שמעורר שאלות קשות בספרד.
כך אירע גם במשבר הגדול של 2021, כשאלפי מהגרים חדרו לסאוטה בתוך זמן קצר לאחר מתיחות דיפלומטית בין שתי המדינות. האירוע ההוא הראה עד כמה ביטחון הגבול הספרדי תלוי לא רק במדיניותה של מדריד, אלא גם ברצונה הטוב של רבאט.
מילא מרוקו - אבל גם ישראל הרחוקה, בלי רצונה ובלי שהספיקה לקלוט זאת, נגררה לסערה הספרדית. הפלישה הדרמטית עוררה בתוך זמן קצר שתי תגובות מנוגדות שבהן נקשרה ישראל לסיפור, אף שאינה קשורה אליו בשום צורה. התגובות האלה מעידות על מצבה של ספרד היום יותר מאשר על כל דבר אחר.
מן העבר האחד, התפשטו ברשתות החברתיות ובחלק מכלי התקשורת תיאוריות קונספירציה זדוניות והזויות, שלפיהן ישראל היא זו שעמדה מאחורי גל הפלישה לסאוטה, כביכול כדי להעניש את ממשלת ספרד בשל עמדתה העוינת את ישראל במהלך מלחמת חרבות ברזל. הטענות גרסו כי ישראל הפעילה מנופי השפעה במרוקו, או עודדה את פתיחת הגבול בסאוטה, במטרה לחולל לחץ פנימי כבד על ממשלתו של סאנצ'ס. תודו שזה כל כך מופרך, עד שאפילו "הפרוטוקולים של זקני ציון" מחווירים ומביטים בהשתאות מן הצד.
גרסאות שונות אף קשרו את האירוע להתבטאויות קודמות של בכירים ישראלים נגד מדריד, וראו במשבר חלק ממאבק גיאו־פוליטי רחב יותר. למרות תפוצתן הנרחבת, הטענות האלה לא לוו בראיות מאמתות. הדבר, כמובן, לא מפתיע: האנטישמים מעולם לא נזקקו לראיות, ומעולם לא נתנו לעובדות לבלבל אותם.
עם הדמויות הבולטות שנתנו תהודה ציבורית לכיוון קונספירטיבי אנטישמי זה נמנה השחקן הספרדי חאווייר ברדם. לברדם יש היסטוריה ארוכה של התבטאויות רעילות במיוחד לגבי ישראל והציונות. אף על פי כן - ואולי משום כך - התקשורת הספרדית נזהרת לא לתקוף אותו יותר מדי. בכל זאת, מדובר בסלב עולמי. כך או כך, "הפנינים" החדשות שלו, שהטילו את האשם בגל ההגירה על הציונים שנואי נפשו, הופצו במהירות בקרב אויבי ישראל ברחבי העולם.
מן העבר השני הופיעה תגובה הפוכה כמעט לחלוטין, שראתה במשבר דווקא הזדמנות להעמקת ההידברות בין ירושלים למדריד. חבר הפרלמנט האירופי חואן קרלוס חיראוטה, ממפלגת ווקס הימנית, פנה לרה"מ בנימין נתניהו בבקשה פומבית להביע תמיכה ברורה בריבונותה של ספרד על סאוטה. לשיטתו, דווקא לנוכח הניסיונות לערער על מעמדה של המובלעת הספרדית ולכרוך את ישראל במאבק פוליטי פנימי, ראוי שישראל תבהיר כי היא מכירה בריבונות הספרדית ולא תומכת בתביעות מרוקו על סאוטה ועל מלייה.
פנייתו נשענה גם על הרקע הדיפלומטי שקדם למשבר: חודשים אחדים לפני כן, שגרירת ישראל בספרד הבהירה כי ירושלים לא שוקלת לתמוך בדרישותיה הטריטוריאליות של מרוקו כלפי שתי המובלעות הספרדיות, והגדירה את הסוגיה ככזו שלא עומדת על סדר יומה של ישראל. חיראוטה ביקש להפוך מסר זה לעמדה מדינית פומבית וברורה יותר מצד נתניהו, מתוך הערכה שהצהרה ישראלית חד־משמעית תסייע להפריך הן את תיאוריות הקונספירציה והן את החששות מפני שינוי במדיניות הישראלית.
הניגוד בין שתי התגובות בלט במיוחד. בעוד תיאוריות הקונספירציה הציגו את ישראל ככוח סמוי המפעיל מהלכים אזוריים באמצעות מרוקו, פנייתו של חיראוטה התבססה על ההנחה ההפוכה: שישראל יכולה וצריכה לשמש גורם המחזק את הלגיטימיות של הריבונות הספרדית בסאוטה. אם חסרו לנו נקודות מחלוקת - הנה קיבלנו עוד אחת.
לשבור את הקונספציה
הפלישה לסאוטה והמשבר בעקבותיה המחישו גם את האופן שבו כל דבר וכל אירוע הופכים היום במהירות למושא של מאבקי תודעה. לצד דיון מעשי על גבולות, אכיפה ויחסי ספרד־מרוקו, בימים האחרונים התנהלה מלחמת נרטיבים יצרית שבה שולבו האשמות חסרות ביסוס, מסרים פוליטיים וקריאות דיפלומטיות סותרות. ישראל מצאה את עצמה במרכז זירת הקרב, בין שני מחנות מנוגדים. אחד זרק עליה רפש והציג אותה כאחראית סמויה לבעיה, והשני ביקש לגייס אותה דווקא כדי לחזק את עמדתה הבינלאומית של ספרד, להבהיר את מחויבותה לעקרון הריבונות הטריטוריאלית, וכך לפתור את הבעיה באמצעותה.
המשבר בסאוטה אינו רק בעיה ספרדית - הוא גם משקף את הקושי הרחב של האיחוד האירופי לגבש מדיניות אחידה. בעוד מדינות מסוימות, שממשלותיהן לרוב נוטות ימינה, דורשות הידוק משמעותי של הפיקוח על הגבולות החיצוניים - אחרות, שבראשן אנשי שמאל, דווקא פותחות את השערים לרווחה בפני הבאים מהעולם השלישי. עבור מדינות אירופה מדובר בשאלה עקרונית: האם מדינה ריבונית יכולה להבטיח את ביטחון אזרחיה כשהיא לא שולטת באופן מלא על מי שנכנס לשטחה?
עבור ר', התשובה לשאלה הזו ברורה לחלוטין: "הזעזוע שעבר עלינו חייב לגרום לספרדים כולם להתעורר, ולא - יהיה מאוחר מדי", הוא מצהיר בלי היסוס. "מה אם מחר פלישה דומה תונחת על חופי ספרד היבשתית? ומה אם הפולשים יצטיידו בסכינים או בנשק? שלא יגידו לי שזאת הפחדה. אני כבר יודע מה זה להיות שבוי בעירי שלי".
בעוד הנסיבות הגיאוגרפיות והביטחוניות בישראל ובספרד שונות בתכלית, בשני המקרים מערכות מתקדמות של הגנה, פיקוח ואיסוף מודיעין כשלו בשעת הצורך.
"בישראל ובספרד לא רק המערכות כשלו, אלא בעיקר הקונספציות. אותן קונספציות שסירבו לראות באויב שמעבר לגבול - אויב. את הקונספציות האלה חייבים לשנות, ומייד. כשהפולשים באים לממש את זממם, זה כבר מאוחר. סאנצ'ס מסרב להודות שהקונספציה שלו שגויה. הוא ושליחיו בתעמולה הרשמית מנסים לשווק את כל מה שקרה כהצלחה. אתם מבינים? הם רוצים להשכיח את חוסר היכולת לעצור את הפולשים, ומנסים לקבע בתודעה את המסר ש'לא קרה כלום', כאילו המצאנו והזינו את השעות הנוראות של הפלישה".
יגידו לך שהגנה על מובלעת קטנה שמוקפת בשטח מרוקו היא באמת משימה בלתי אפשרית כמעט.
"אנחנו, תושבי סאוטה, אזרחי ספרד גאים ובעלי זכויות לא פחות מכל אחד אחר. לקבל הגנה וביטחון זאת לא איזו פריבילגיה - זאת זכות שמגיעה לכל אזרח", דוחה ר' את הטענה. "במקרה של התקפה חיצונית על גבולות המדינה זאת חובה כפולה ומכופלת של המדינה, מכיוון שאין לך צורך אולטימטיבי יותר מאשר ההגנה על הריבונות. אם סאנצ'ס לא מסוגל ולא רוצה להגן על גבולות ספרד - שיתפטר ויניח לנו".
