קצת קשיש אז מוותרים? העוול הגדול שעשה נולאן ל"אודיסאה"

ד"ר רחל גוטסמן, היסטוריונית, מרצה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. מתמחה במיתולוגיה יוונית, במרחב הים־תיכוני הקדום ובהיסטוריה אקולוגית

ד"ר גוטסמן, לא מזמן יצא לאקרנים הסרט "האודיסאה" של הבמאי כריסטופר נולאן. יש הסבורים שהיצירה המקורית של הומרוס היא מהחשובות ביותר בתרבות המערבית. במה את נועצת את סוד כוחה, שממשיך להדהד עד ימינו אנו?

"מדובר בשירה באיכות גבוהה מאוד, שנפרשת על פני כ־30 אלף שורות, שני ספרים עבי כרס, כל אחד מהם מחולק ל־24 פרקים. מילולית, וגם מבחינת היקף, מדובר ביצירה מרשימה.

"'האודיסאה' מספרת על שיבתו של גיבור מלחמת טרויה, אודיסאוס, חזרה לביתו באיתקה בחוף המערבי של יוון, מול חופי איטליה. המסע של אודיסאוס אורך עשר שנים, כאשר היעדרותו מביתו נמשכת 20 שנה, ובזמן הזה עדת גברים מחזרת אחרי אשתו. הוא חוזר לביתו במסווה של קבצן ולומד על המתרחש, עד שלבסוף הוא חושף את דמותו והורג את כל מי שאיים לתפוס את מקומו".

על פניו נשמע סיפור שגרתי למדי.

"אבל כשקוראים את 'האודיסאה', וגם את 'האיליאדה', צוללים לתוך עולם מגוון ומסעיר - רחוק, אבל עדיין רלוונטי. 'האודיסאה' מתארת חוויות אנושיות בסיסיות מאוד, שעדיין תקפות, וזה חלק מהסוד שלה: הגעגועים לאשתו, החתירה לשיבה אל הבית, חוויית האשמה לצד תשוקה, התאהבות ומיניות. היצירה פורשת תמות של הגעה לטריטוריה לא נודעת, לרבות פחד מכניסה למקומות עלומים. הסיפור של אודיסאוס משקף חוויות אוניברסליות של המין האנושי, הסיפור של כולנו, גם אז וגם היום.

"ביצירה כמובן קיימת התייחסות לתפיסות קוסמולוגיות, שלפיהן המתרחש באולימפוס, במשכן האלים - לרבות היריבויות, הבריתות והסכסוכים בין האלים - הוא מחולל הדרמה האנושית. זו תפיסה שלפיה שליטתנו על החיים מוגבלת, כי האנושות היא מעין לוח משחק של כוחות גדולים יותר, האלים, המשחקים בה על חשבון החיים שלנו".

כגזירת גורל מאותם כוחות אלוהיים, מסעו של אודיסאוס רצוף תלאות בלתי פוסקות. האם הערמת קשיים על גיבורי האפוסים היתה חלק מצו האופנה הספרותי באותה תקופה, או שהומרוס פיתח ז'אנר חדש ומרענן?

"מצד אחד האפוסים מציגים מסורת עתיקה מאוד, מצד אחר אין ספק שהמאה השמינית מסמנת עידן חדש בהיסטוריה היוונית, והרנסנס הזה ניכר גם בשירה של הומרוס. הציוויליזציה היוונית נולדת במאה השמינית, על חורבות ציוויליזציות קודמות. ותלאות הגיבור מהדהדות את החוויה היוונית בת הזמן. כלומר, כשהיוונים ההיסטוריים קוראים את 'האיליאדה' ו'האודיסאה' העלילות מהדהדות את חוויות המסחר וההתיישבות שלהם בארצות רחוקות, מעבר לים. הפרקטיקות הימיות של בני התקופה ממש משתקפות בשירה, למשל כשאודיסאוס יודע להורות לאנשיו מתי להתקרב לחוף או איך להיכנס למפרץ בהתאם למצב הגלים.

"גם החוויה של אודיסאוס - הגעה מחדש בכל פעם למרחב זר, ספק ידידותי ספק עוין - היא חוויה שורשית בתרבות היוונית. זו תרבות שבמאות השמינית עד השישית לפני הספירה יצאה מהים האגאי והקימה מושבות בכל חופי הים התיכון והים השחור".

אמביוולנטיות בקרב

האם המסע שעובר אודיסאוס בדרך הביתה שיקף קושי של החברה היוונית לקלוט בחזרה את לוחמיה ששבו משדה הקרב?

"בשורות רבות ב'אודיסאה', וגם ב'איליאדה', קיימת התייחסות לקשיי המלחמה, לחברים שאבדו, לצלקות שנותרו, וזאת לצד גלוריפיקציה של שדה הקרב.

"הדברים באים לידי ביטוי גם באחת הסצנות המצמררות ב'אודיסאה': אודיסאוס מגיע לעולם המתים ופוגש את אכילס, גדול גיבורי יוון ממלחמת טרויה. אודיסאוס סבור שאכילס הוא מלך השאול, אבל אכילס עונה כי טוב היה לו להיות אדם ללא נחלה, במעמד הבזוי ביותר וללא רכוש, מאשר למלוך על המתים בשאול. הסצנה הזו מייצגת עימות בין שתי תפיסות עולם בתקופה ההיא - אחת שמקדשת את ההרואיות, הלחימה והמוות; והשנייה - שמקדשת את החיים. אודיסאוס לא רוצה לזכות בתהילת עולם על ידי מות גיבורים, אלא על ידי מסע החיים בדרך לחזרתו הביתה".

מדובר במסע שמתרחש בגיל מאוחר יחסית, בעת המכונה על ידי הפסיכולוג קרל יונג "אחה"צ של החיים". מה המשמעות הרעיונית של המסע הזה?

"בקריאה יונגיאנית ניתן לראות במסע של אודיסאוס אל ביתו מסע לגילוי והשלמה עם העצמי, מסע התבגרות של אדם. במסע הזה, כל תחנה - מפיתוי השכחה של אוכלי הלוטוס, דרך מאבקו היהיר בקיקלופ ועד הירידה לשאול - אינה עיכוב מקרי בדרך, אלא חניכה נפשית הכרחית. איתקה עצמה אינה מעניקה אושר, אלא המסע לאיתקה, מסע החיים, הוא שמעניק תבונה, השלמה וסיפוק.

"כדי להתחבר מחדש לבית, לאהבה ולמשפחה, האדם נדרש לפשוט את המסכות והתארים שצבר, ולהגיע אל היעד כשהוא חכם יותר ורב־ניסיון, בדיוק כפי שמסביר קוואפיס בשירו המופלא איתקה: "... וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה, כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה. אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ, מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת. שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן, עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ... אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה... וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה. וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב־נִסָּיוֹן, תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה".

"האודיסאה": הטריילר הרשמי

השיבה לאיתקה חושפת בפני אודיסאוס את המצב המורכב בביתו. אצל הומרוס, חילול חוק הכנסת האורחים על ידי המחזרים הוא החטא המוסרי החמור ביותר, שמצדיק את הטבח בסוף היצירה. כיצד המרחב הביתי נתפס בעיניים יווניות קלאסיות?

"בעולם ההומרי, חוק הכנסת האורחים אינו רק ציווי מוסרי או מחווה של נדיבות - הוא אבן הראשה של הסדר החברתי והפוליטי. האפוסים של הומרוס מתארים את עולם האצולה והמלוכה במרחב האגאי, שנשען על רשת ענפה של בריתות ויחסי גומלין המכונים 'קסְנִיָה' - יחסי אורח־מארח.

"המרחב הביתי אינו רק מקלט פרטי, אלא יחידה פוליטית אוטונומית. כשהמחזרים פולשים לבית אודיסאוס, הם למעשה מאיימים על הסדר הקוסמי והפוליטי שמחזיק את העולם היווני, מה שמעניק לנקמה של אודיסאוס את תוקפה המוסרי"

"המרחב הביתי אינו רק מקלט פרטי, אלא יחידה פוליטית אוטונומית. יחסי הקסניה הללו חיברו בין בתי אב פזורים, ובהמשך היו התשתית למערכת בריתות פן־הלניות בין ערי המדינה, הפוליס. לכן, כשהמחזרים פולשים אל ביתו של אודיסאוס, הם למעשה מאיימים על הסדר הקוסמי והפוליטי שמחזיק את העולם היווני, מה שמעניק לנקמה של אודיסאוס את תוקפה המוסרי".

תעתועיה של הנימפה

מעניין לדבר על העיבוד הקולנועי החדש ל"אודיסאה", שעבר אי אלו שינויים ביחס ליצירה המקורית.

"בסרט של כריסטופר נולאן, חלק מהאפיזודות ביצירה הכתובה אינן מופיעות, וחלקן עברו הנגשה: נולאן מייצר עולם שקרוב יותר לעולם שלנו. בעבר - קרב, סעודה או מאהל נראו אחרת, והיה צריך להשאירם קרוב לעולם הדימויים העכשווי של הצופים.

"בסרט, חלק מהאפיזודות מהיצירה הכתובה אינן מופיעות, וחלקן עברו הנגשה. העלילה והדמויות של הומרוס עמוקות, ובסרט העומק הזה מוגבל. דמותו של אודיסאוס ייחודית לא בזכות גבורת המלחמה, אלא בזכות שכלו. ממד זה באישיותו פחות בא לידי ביטוי בסרט"

"העלילה והדמויות של הומרוס עמוקות ומלאות רבדים, ובסרט העומק הזה מוגבל. צריך לזכור, דמותו של אודיסאוס ייחודית לא בזכות גבורת המלחמה או כוחו הפיזי, אלא בזכות היותו גיבור המצטיין בשכלו, בערמומיותו, בתחכומו. ממד זה באישיותו פחות בא לידי ביטוי בסרט, למעט בסצנות מסוימות.

"כך, למשל, ניכר כי אודיסאוס פועל מתוך מחשבה ותכנון: הוא נמנע מלהרוג את הקיקלופ הישן כדי לא להילכד במערה החסומה, והיה זה שרקם את תחבולת סוס הטרויאני שהביאה לניצחון במלחמה. באפיזודת הסירנות - המציעות ידע אולטימטיבי למאזיניהן - אודיסאוס נקשר לתורן כדי להיות היחיד שיקשיב לשירתן וישרוד. כך שאנו פוגשים אצלו גם רגעי היבריס. אגב, במקור - אודיסאוס לא ניחן ביופי מיוחד, וזאת בניגוד לגילום דמותו על ידי מאט דיימון המצודד".

נולאן אמנם בחר דמויות מצודדות, אבל מתגלה כשמרן למדי, למשל במיתון מערכת היחסים של אודיסאוס מול המכשפה קירקה. במקור, מדובר במערכת יחסים פראית יותר. מדוע נולאן בוחר לשנות את אופי הקשר ביניהם?

"באופן כללי, נולאן מתגלה כשמרן למדי. בעלילה ההומרית, אודיסאוס ואנשיו מגיעים לאי של קירקה, נימפה יפהפייה בעלת קול מכשף. אנשיו צועדים קדימה אל ארמון אבן מרהיב, בניגוד לצריף הרעוע והמוזנח בסרטו של נולאן, שם היא מארחת אותם לסעודה והופכת אותם לחזירים.

"כשאודיסאוס יוצא לחפש את אנשיו, הוא מצויד מראש בצמח פלאי שמחסן אותו מפני כשפיה. כשקירקה נכשלת להפוך גם אותו לחזיר, אודיסאוס שולף את חרבו ותובע ממנה להשיב לאנשיו את דמותם האנושית. היא מסכימה, אך בתנאי שישכב עימה. בסוף אודיסאוס נשאר בביתה שנה תמימה כמאהבה.

"בטקסט המקורי מדובר, כאמור, במערכת יחסים מורכבת, ששזורים בה קרב, תשוקה ומיניות. אפשר לזהות באפיזודה ההומרית מיזוגיניה קלאסית: ייצוג של האישה היפהפייה והמסוכנת, המכשפה שעלולה לסרס את הגבר - גופנית, שכלית ומינית - אם רק יוריד את מגננותיו.

"הבחירה של נולאן לפשט את הקשר הרגשי והמיני המורכב הזה, ולהחליף אותו בסטריאוטיפ של מכשפה בודדה בגיל העמידה, מפשיטה את קירקה מעוצמותיה ומסגולותיה. זוהי סטייה חדה מהמקור ההומרי, אם כי היא מובנת בהקשר הקולנועי: הרי בסופו של דבר נדרש הבמאי לדחוס אפוס ענקי ליריעה של כשלוש שעות".

מהדמויות של פנלופה ואתנה, ועד קירקה, קליפסו והסירנות - הנשים ב"אודיסאה" מחזיקות בכוח כמעט מוחלט על גורלו של הגיבור. כיצד תפסו בעבר היוונים הקדמונים את הנוכחות הנשית המכריעה הזו בתוך עולם פטריארכלי?

"בעולם היווני העתיק, בעיקר במעמדות הגבוהים, נשים כלל לא הורשו לצאת לבדן מהבית. הן היו נטולות זכויות ונחשבו לרכוש הגבר. לרוב, חיי נשים היו מאוד מצומצמים. זה מעניין, כי במיתולוגיה ובפולחן - דמויות נשים ואלות מקבלות מקום משמעותי. בדת, המקדשים הכי גדולים בעולם היווני נבנו לכבוד האלה הרה, אשתו של זאוס. דמויות אחרות מהמיתולוגיה כמו קירקה או קליפסו מביאות עומק, עניין, התמודדויות מורכבות".

איך את מסבירה את הפער הזה?

"לא מצאתי הסבר טוב, למעט העובדה שתרבות אנושית עשויה להכיל סתירות פנימיות ואנומליות לרוב. אגב, זה גם חלק מכוחן של 'האיליאדה' ו'האודיסאה' - המכילות מורכבות תרבותית ועלילתית. וכשהציוויליזציה היוונית מתפשטת על פני הים התיכון, מופצת יחד איתה גם התשתית התרבותית־ספרותית של 'האיליאדה' ו'האודיסאה', שמלווה את היוונים ואת המערב עד היום".

פגיע, מגוון, נצחי

איך ראו היוונים את אודיסאוס?

"עבור היוונים הקדמונים, אודיסאוס היה התגלמות התבונה המעשית, שהראה כי רוח האדם והחשיבה ההגיונית יכולות לנצח גם כוחות טבע אדירים ואלים זועמים".

"עבור היוונים הקדמונים אודיסאוס היה התגלמות התבונה המעשית, שהראה כי חשיבה הגיונית מנצחת אלים זועמים. כשהיוונים קוראים ב'אודיסאה', העלילות מהדהדות את חוויות המסחר וההתיישבות שלהם בארצות רחוקות"

ויש הרואים בו גם מקור לרוח ההישרדות המערבית. היכן את מוצאת את החיבור בין אתגרי אודיסאוס לאתגרי האדם המודרני כיום?

"במידה רבה, היכולת של אודיסאוס לאלתר, לתמרן ולשרוד בתוך חוסר ודאות מתמיד היא מעין מדריך הישרדות קיומי לאדם המודרני. אודיסאוס אינו גיבור חסין; הוא מלא חולשות, משלם מחיר מלא על טעויותיו, ועל כן הוא דמות שקל להזדהות איתה. הוא נע בין קצוות הקיום האנושי - מחד גיסא הוא מגשים את הפנטזיות הכי פרועות, ומאידך גיסא עובר סבל וקשיים אדירים.

"הוא אנושי לחלוטין: רב־תחבולות, בעל תעצומות נפש, אך גם פגיע ומועד למעידות. המגוון האנושי הזה הוא הסיבה ש'האודיסאה' נצחית: היא הותירה לנו את הארכיטיפים הספרותיים והפסיכולוגיים העמוקים ביותר - תבניות עומק שדרכן אנחנו ממשיכים להבין, לעבד ולספר את המציאות שלנו עד עצם היום הזה".