ישראל מאבדת את מקומה ליד השולחן של טראמפ - והמחיר יהיה עצום

איראן.

סוף השבוע הקרוב מסומן, שוב, כנקודה אפשרית להסלמה עם איראן. זאת הסיבה לעלייה שנרשמה בימים האחרונים בדריכות בישראל, הכוללת היערכות שיא בכל המערכים.

ההערכה, שעשויה להשתנות, היא שישראל כרגע מחוץ למשחק. ארה"ב תתקוף, ואיראן תגיב לעבר יעדים ובסיסים במפרץ ובמזרח התיכון - אבל לא לעבר ישראל, כדי לא לתת לה תירוץ להצטרף למערכה. האיראנים מעריכים, ובצדק, שנתניהו רק מחכה להזדמנות לפעול. הם נכונים ללכת מול ישראל על הסף - כפי שעשו ביום ראשון, כששיגרו טילים לעקבה שהפעילו את מערכות ההתרעה גם באילת - אבל נראה שלא יותר מכך.

במערכת הביטחון, ואצל מקבילתה האמריקנית, מדברים על שתי איראן: האחת - בהובלת משמרות המהפכה, רדיקלית בדעותיה ובמעשיה, ואינה נכונה להתפשר במאום גם במחיר של חידוש המלחמה. השנייה - בהובלת הנשיא פזשכיאן ושר החוץ עראקצ'י, מתונה בהרבה ונכונה לפשרות כדי למנוע את חידוש המלחמה ואת המחיר העצום שנלווה אליה. התוצאה היא איראן שמדברת בשני קולות: האחד מנהל מול ארה"ב קרב בטילים, והשני מתנהל מולה במילים.

זה חלק מההסבר לבלבול, שמוביל לתנודתיות בדיפלומטיה האמריקנית. החלק האחר קשור באופיו הקפריזי של טראמפ, שנוטה לאיים ולסגת ושמשנה בתכיפות את דעותיו ואת החלטותיו. טראמפ סבר שיוכל לסייע למתונים באיראן לגבור על הקיצונים באמצעות ההסכם המפתה שהניח בפניהם. הוא טעה, משום שגורמי הכוח באיראן זיהו את התנהלותו כחלשה ואת ההסכם שהוצע כמבוא לוויתורים נוספים.

פרשנים רבים העריכו (לרבות מעל דפים אלה) שטראמפ לא יסלים את המלחמה בטרם יסתיים המונדיאל, שבו הוא ראה חגיגה פרטית שלו. תעיד על כך לא רק הידחפותו המביכה למעמד הנפת הגביע של ספרד, אלא גם רצונו לקדם את מועמדותו של נשיא פיפ"א, ג'אני אינפנטינו, למזכ"ל האו"ם הבא. קשה לחשוב על מנהל גרוע יותר לאו"ם מאשר המזכ"ל היוצא, אנטוניו גוטרש - אבל מומלץ לצנן את ההתלהבות מאינפנטינו, המקורב לקטאר ולסעודיה, שתחתיו רשמה פיפ"א שיאים חדשים של שחיתות.

ההזדכות על המונדיאל שחררה את טראמפ לעסוק באיראן ביתר מיקוד. אמנם הכוחות האמריקניים תוקפים יעדים באיראן כבר שבועיים ברציפות, אבל עד כה אלה היו בעיקר תקיפות מוגבלות, שנועדו לאותת ולא ביקשו לגרום לנזק ממשי. כעת נדמה שטראמפ מבקש לשנות את המשוואה. אמירתו כי על כל ספינה שתיפגע במצר הורמוז ייפגעו גשר או תחנת כוח, כולל בטהרן, היא הצהרת כוונות ברורה. גם אמירותיו בנוגע לטיפול אפשרי באתר הגרעיני בהר המכוש מחייבות כבר מעבר לסוג אחר של אמל"ח - מפציצים כבדים עם פצצות כבדות - שארה"ב לא השתמשה בהן מאז הפסקת האש שהוכרזה באפריל.

ייתכן שאיראן סבורה גם כעת שטראמפ יזגזג שוב, אם תחת לחץ יועציו ואם תחת מתקפת הנגד שאיראן מתכננת לעבר יעדים ובסיסים אמריקניים במפרץ, וגם לעבר יעדי תשתית של מדינות המפרץ. שלל גורמים בוחשים ברקע בניסיון למנוע את ההסלמה, ובהם שכנותיה של איראן קטאר ועומאן, וגם פקיסטן, שתיווכה בין הצדדים במגעים להסכם המסגרת שנחתם ונזנח. כתמיד, אין לשלול אפשרות שהצדדים יגיעו להבנות שימנעו זמנית את ההסלמה, אם כי נדמה שטראמפ מאס במשחק הזה, והוא מבין שאם לא יפעל עכשיו - הוא יתקשה לעשות זאת עד אחרי בחירות האמצע בנובמבר.

שיחה השבוע עם קולגות אמריקנים העלתה שטראמפ מעוניין במערכה קצרה, בתקווה שתוביל לשינוי. אחד מהם הזכיר את מלחמת 12 הימים ביוני אשתקד, ששיתקה את איראן (אם כי לא הספיקה כדי לגרום לה לוותר על יכולותיה בתחום הגרעין). הערכתם היא שרצונו להימנע ממעורבות ישראלית נעוצה בשלושה מניעים. האחד - החשש שישראל אינה צפויה, ועלולה לגרור את ארה"ב למערכה רחבה וארוכה מכפי שתכננה, בין היתר ממניעיו הפוליטיים של נתניהו. השני - משום שטראמפ הואשם בשני סבבי הלחימה הקודמים ש"הופעל" בידי ישראל, והוא מעוניין להראות עצמאות. והשלישי - ההתרחקות שנרשמה באחרונה בין טראמפ לנתניהו, ולפיכך בין ארה"ב לישראל, שהשפעתה בוושינגטון הצטמצמה מאוד.

בירושלים מכחישים את ההתרחקות המדוברת, ומצביעים על שיחות הטלפון התכופות בין טראמפ לנתניהו, וגם על התיאום הצבאי ההדוק שנשמר בין הצדדים. במערכת הביטחון מאשרים את החלק של התיאום הצבאי, שאכן נשמר, אבל מצביעים בדאגה על שורת המכות האסטרטגיות שספגה ישראל מידי ממשל טראמפ בשבועות האחרונים - מהענקת מטוסי F-35 לטורקיה ועד לחתימת ההסכם שיאפשר לסעודיה לפתח תוכנית גרעין (כולל אפשרות להעשרת אורניום) על אדמתה. גם ההתקדמות האיטית בשיחות על הארכת הסיוע הביטחוני האמריקני, והחשש שטראמפ לא יאשר שוב חבילת סיוע בהיקף הקודם - 38 מיליארד דולר ל־10 שנים - היא מקור לדאגה, משום שהסיוע אינו רק משענת כספית חשובה, אלא גם בסיס תמידי לקשרים הדוקים בין ההנהגות, הצבאות והתעשיות של שתי המדינות.

טראמפ, כך נראה, מאס בישראל, לפחות חלקית. תעיד על כך החלטתו לוותר על ההתניה בין תוכנית הגרעין הסעודית להסכם נורמליזציה עם ישראל. ממשל ביידן התעקש לקשור בין השניים, וסופו שנאלץ לוותר על הרעיון, שהיה אבן יסוד במדיניות החוץ שלו. טראמפ קידם אותו תוך שהוא מוותר על אבן היסוד שלו עצמו - האפשרות להרחיב את הסכמי אברהם.

ישראל משלמת כאן מחיר עצום. לא רק תוכנית גרעין, שעלולה להפוך לצבאית, במדינה ערבית־מוסלמית, שעלולה להפוך לעוינת. ולא רק תוכנית גרעין שמדינות אחרות, ובהן מצרים וטורקיה, יבקשו לחקות. ולא רק תוכנית גרעין שתיתן הצדקה קבועה לתוכנית הגרעין האיראנית (העשרה רק למטרות אזרחיות, או כמו שאומרת סעודיה: כדי לגוון את מקורות האנרגיה שלה). ולא רק שחיקה נוספת בהרתעה של ישראל, בהיותה המדינה היחידה באזור עם יכולת גרעינית. גם הוויתור על הנורמליזציה מלמד שישראל היא כבר לא האקס פקטור במזרח התיכון, ושאפשר להתקדם גם בלעדיה. זה מסר מסוכן במיוחד שמהדהד בכל בירות האזור - בעיקר כשהוא מגיע מהבית הלבן, ומנשיא שנחשב גדול ידידיה של ישראל.

טראמפ, כך נראה, מאס בישראל, לפחות חלקית. תעיד על כך החלטתו לוותר על ההתניה בין תוכנית הגרעין הסעודית להסכם נורמליזציה עם ישראל. ממשל ביידן התעקש לקשור בין השניים, וטראמפ קידם אותו תוך ויתור על האפשרות להרחיב את הסכמי אברהם. ישראל משלמת כאן מחיר עצום

נתניהו יכול להאשים בכך רק את עצמו. מהניהול הכושל של המערכה האחרונה באיראן והבטחות השווא שניתנו לממשל האמריקני (שהמשטר ייפול, שהגרעין יילכד, שהורמוז יישאר פתוח), דרך כישלונו לסגור את זירות המלחמה האחרות (בעיקר בעזה), ועד להיצמדותו הדווקאית לשותפיו הקיצוניים בממשלה. ביטוי אחד לכך ניתן בשבוע שעבר, עם חוקי ההשתמטות לחרדים שפגעו בציבור המשרת והעובד. ביטוי אחר לכך ניתן השבוע, משום שהיצמדותו לסמוטריץ' ובן גביר גרמה בפועל לאובדן ההזדמנות הסעודית, שאמורה היתה להניב לישראל שלל דיבידנדים מדיניים וכלכליים.

בשני המקרים נתניהו העדיף את האינטרסים הפוליטיים שלו על פני האינטרסים של מדינת ישראל, במחיר פגיעה קשה בביטחון הלאומי. את העניין הזה גם טובי הקמפיינרים הפוליטיים יתקשו להסתיר. לא איזנקוט, שעובר כעת טיפול יסודי של מכונת הרעל, הוא הבעיה. אם לשפוט על פי הסקרים האחרונים, הציבור הישראלי מתחיל להבין את זה.

אחדות.

איזנקוט עמד השבוע בבסיסו של סרטון תעמולה שעורר סערה, משום השימוש המרומז כביכול שנעשה בדמותו של בנו המנוח, גל, שנפל בקרבות בעזה. בליכוד נשבעו שלא היתה כוונה כזאת, אשרי המאמין, והמשיכו בקמפיין בעוצמה רבה, תוך שהם מרמזים לכך שאיזנקוט יפגע ב"אחדות ישראל" משום שיעדיף ערבים על פני יהודים.

הקשרים בין נתניהו למנסור עבאס כבר נטחנו עד דק, כולל ארבע הפגישות ביניהם בבלפור, ההצעות לשותפות בממשלה ובקואליציה, ההבטחות לתקציבים ושיתופי הפעולה בכנסת. גם העובדה שאיזנקוט התחייב לא לשבת עם אף מפלגה שלא תהיה ציונית, נאמנה למגילת העצמאות ותתחייב לשירות לכל - כלומר לא עם הערבים ולא עם החרדים - לא בלמה את הקמפיין, ואת הניסיון הגס לנכס את "אחדות ישראל" כשברקע חוקי ההשתמטות, ושלל חוקים נוספים שחצי עם מתנגד להם בקביעות.

בבוקר הפריימריז למפלגת הדמוקרטים השבוע, ח"כ ניסים ואטורי צייץ: "בחמאס הקימו מטה מיוחד לתמיכה ולעידוד מצביעים לתמיכה בנעמה לזימי ובגלעד קריב. גדי מברך". בימים כתיקונם ואטורי אינו אילן להיתלות בו, ולא רק בשל העילגות. מי שנבחר בקולם של 4,547 מצביעים לא באמת מייצג דבר. ובכל זאת, בחירתו להצמיד חברי כנסת אחרים לחמאס לימדה על הלכי הרוח, שרחוקים מאוד מ"אחדות ישראל".

הלכי הרוח שנשבו בישראל לפני 7 באוקטובר שבו לנשב כעת בעוצמה רבה מבעבר. העובדה שמסע הרפש והשנאה החריף בשבוע של תשעה באב היא עדות לכך שלא למדנו דבר

הלכי הרוח האלה, שנשבו בישראל בחודשים שקדמו ל־7 באוקטובר ונבלמו בחודשים הראשונים של המלחמה, שבו לנשב כעת בעוצמה רבה מבעבר. כפי שנכתב פה לא פעם - ערב המלחמה וגם במהלכה - השסע הפנימי, הקיטוב וההקצנה מסוכנים לישראל פי כמה מכל אויביה. בחירתה במפריד על פני המאחד, בקיצוני על פני המתון, במשתמט על פני המשרת, מגבירה את הסכנה לעתידה. העובדה שמסע הרפש והשנאה הזה התנהל, ואף החריף, בשבוע של תשעה באב היא עדות לכך שלא למדנו דבר.

שב"כ.

בשבוע שעבר שיגר ראש שב"כ דוד זיני מכתב לעובדי הארגון. הוא ביקש לשכך במעט את הסערה שפרצה סביב שלל נושאים, ובעיקר בסוגיית האבטחה שניתנה לבני משפחת נתניהו. זיני הואשם כי נכנע לשרה נתניהו, והסכים שתקבל אבטחת שב"כ לכל ימי חייו של בעלה, ושילדיהם יקבלו אבטחה לחמש שנים. במכתבו הוא הבהיר שזאת כלל לא היתה עמדתו. הוא נצמד לעמדת גורמי המקצוע (מפקד היחידה לאבטחת אישים מ' וראש אגף האבטחה ל'), שקבעו שכעת רמת האיום על בני המשפחה גבוהה ולכן האבטחה נדרשת, אך היא תחייב בחינה קבועה בהתאם להתפתחויות בעתיד.

העמדה הזאת - שזיני, כאמור, תמך בה - עברה מניפולציה בדרך. הוועדה המייעצת לאבטחת אישים כבר המליצה להצמיד לבני המשפחה אבטחה ארוכת טווח, וועדת השרים לענייני שב"כ היתה, כדרכה, חותמת גומי בלבד. את האש התקשורתית והציבורית ספג זיני, שלא בצדק. איש מחברי שתי הוועדות, ובוודאי אף גורם בלשכת ראש הממשלה, לא מצא לנכון להעמיד את העובדות על דיוקן - אם לא בשביל האמת, לפחות בשביל כבודם של שב"כ וראשו.

אין לי מושג אם זיני למד מהסיפור הזה שהוא בסך הכל כלי שרת. עמדותיו ומהלכיו בסוגיות אחרות ממשיכים לעורר דאגה. בקשתו לחקור עיתונאים כחלק מניסיון ברור של השלטון לסמן בוגדים היא תקלה חמורה, שמלמדת על חוסר הבנה את תפקידה של תקשורת במדינה דמוקרטית. לו באמת רצה לחקור, הוא יכול היה להודיע לנתניהו, לשריו ולמקורביו שהחקירה תתחיל בהם, ושראשיתה בבדיקת פוליגרף שתתקיים בשב"כ, משום שכל אחד מהם חתום על סודיות מחמירה. כך עשה יובל דיסקין, כשנתניהו דרש ממנו בראשית העשור שעבר לחקור הדלפות בעניין הכוונה (שלא התממשה) לתקוף באיראן. דיסקין הודיע לנתניהו שהוא יהיה הראשון שייחקר, ואחריו שאר חברי הקבינט ושותפי הסוד. נתניהו נסוג אז מיידית מהדרישה, וסיבותיו עימו.

השבוע, לאחר מותו של חיים יבין, נזכרתי בסיפור אחר: בספטמבר 2007, כמה ימים אחרי שהכור הגרעיני בסוריה הושמד בידי ישראל, נתניהו - אז יו"ר האופוזיציה - הגיע לראיון ב"מבט". אלה היו ימים שבהם נאסר להגיד שום דבר שאפילו ירמז שהיתה תקיפה ושהיעד היה כור גרעיני, כדי לא לגרות את סוריה לתגובה שהיתה מובילה למלחמה. הייתי אז הפרשן הצבאי של הערוץ הראשון, והילכנו בין הטיפות בניסיון לדווח מבלי לפגוע בביטחון. ואז הגיע נתניהו לראיון אצל יבין, וחשף את הסוד, אף שהיה לו ברור שהוא עלול לגרום נזק. רצונו להראות שהוא ידע, שהיה חלק, היה גדול מדאגתו לביטחון. למותר לציין שאיש לא דרש לחקור אותו או להעמידו לדין.

האבטחה על בני משפחת נתניהו נחוצה כעת, משום רמת האיום על חייהם. היא אכן צריכה להיבחן בעתיד, בהתאם להתפתחויות. עם זאת, מדהים ומדאיג שלצד הדאגה (המוצדקת) לעצמם, בני המשפחה - ובעקבותיהם גורמי המקצוע - מגלים חוסר עניין באיום שנשקף לגורמים אחרים. רוב הרמטכ"לים, וראשי המוסד ושב"כ ואחרים, כלל אינם מאובטחים, אף שהם ממשיכים להיות יעד אטרקטיבי לפגיעה. וניחא הם - איזנקוט, שמאוים גם מבחוץ וגם מבית, לא מקבל אבטחת שב"כ ומסתייע במאבטח פרטי.

טוב עשה זיני כשדייק את עמדתו בפני עובדיו. טוב יעשה אם יקפיד שהיחידה הממלכתית לאבטחת אישים, כשמה הרשמי, אכן תהיה כזאת, ושבתקופת הבחירות הנוכחית, הנפיצה, האלימה, תעניק אבטחה צמודה לא רק לראש המדינה, אלא גם למי שעשויים להחליף אותו בעתיד.