חרפה.
גם בכנסת שאין לה תחתית, השבוע החולף סימן שפל חסר תקדים. לא רק שרשרת החוקים המבזה, המקוממת, העלובה, שהקואליציה התאמצה להעביר רגע לפני שהכנסת מתפזרת. גם הדרך - הדורסנית, נטולת הרסן, חסרת המעצורים, כזאת שלא רואה בעיניים אף אחד ושום דבר שהוא לא האינטרס הישיר והמיידי שלה, ובטח לא את טובתה של מדינת ישראל ואת טובת אזרחיה.
התמונה המייצגת ביותר של כל אלה היתה התחמקותו של רה"מ בנימין נתניהו מההצבעה בקריאה שנייה ושלישית על הוראת השעה שתמנע מעצר חרדים. נתניהו ידע שמה שנעשה הוא לא חוקי, לא מוסרי ולא הגיוני. והוא גם ידע שהסיבה היחידה שזה קרה היא צורך פוליטי מיידי שלו, שמנוגד לצורכי צה"ל. ובבחירה בינו לבין הצבא, כלומר בינו לבין הביטחון, כלומר בינו לבין המדינה - נתניהו בחר בעצמו. בחר וברח.
את הדרך להצבעה הזאת עשה נתניהו במסוק של חיל האוויר, שהוביל אותו מדימונה, שבה השתתף בכנס. נשים בצד את השאלה מדוע חיל האוויר אמור לשמש מונית מעופפת שמקצרת את הלו"ז של ראש הממשלה לעניינים שאינם ביטחון בתקופת בחירות, ונתמקד בתהייה מה עבר בראשו של נתניהו כשעלה למסוק, וכשירד ממנו, וכשהסתכל בעיניים (אם הסתכל) של הטייסים והמכונאים המוטסים, אלה שהוא שלח בשלוש השנים האחרונות לאינסוף משימות, חלקן מסכנות חיים, מעבר לקווי האויב, בידיעה ברורה שהם עלולים לא לשוב מהן בחיים.
אין לי מושג אם מחשבה כזאת אכן חלפה בראשו של נתניהו, אבל היא בוודאי חלפה בראשם של מי שהטיסו אותו, כפי שחלפה בימים האחרונים בראשו של כל מי שקשור בצבא ושאוהב את הצבא. ברור להם שהחוק שאושר הוא חרפה. ושהוא לא שוויוני, ולכן גם לא חוקי. ושהוא גם לא מוסרי, ולא יהודי, ושהוא מתעלם מהנטל, ומהצרכים, ושהוא שומט את הקרקע מתחת לצבא העם שעומד בבסיס קיומה של המדינה הזאת. או כמו שהיטיב לתאר זאת בדרכו הצינית אחד מאלופי המטכ"ל: "התברר השבוע שיותר קל לגייס לשורותינו את אחמדינג'אד מאשר לגייס חרדים".
ברור להם שהחוק שאושר הוא חרפה. ושהוא לא שוויוני, ולא מוסרי, ולא יהודי, ושהוא מתעלם מהנטל, ומהצרכים, ושהוא שומט את הקרקע מתחת לצבא העם. או כמו שהיטיב לתאר זאת בדרכו הצינית אחד מאלופי המטכ"ל: "התברר השבוע שיותר קל לגייס לשורותינו את אחמדינג'אד מאשר לגייס חרדים"
הרמטכ"ל אייל זמיר נאלץ בפעם המי־יודע־כמה להיות הילד שצועק שהמלך עירום. המכתב הקצר ששלח לראש הממשלה, לשר הביטחון וליו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אמר את המובן מאליו: צה"ל לא יכול לפגוע בלגיטימציה ובאמון של המשרתים - מצד אחד להעמיס מילואים ולהאריך את השירות הסדיר, ומצד שני להיות חתום על פטורים המוניים. זה גם יסיט את הקשב שלו מהמשימות המבצעיות שמונחות בפניו.
לפוליטיקאים זה הספיק כדי להתגולל שוב על זמיר. טלי גוטליב קבעה שהיתה מפטרת אותו ללא היסוס כי הוא החליש את מורל החיילים. חנוך מילביצקי קבע שזמיר "מזמן איבד את זה", והוסיף שזמיר הוא "סיפור טרגי על אותו ילד שלא היה מקובל ובעטו בו, ועכשיו הוא מתיישר איתם". והיו נוספים, בכנסת ומחוצה לה, למשל עורך המגזין החרדי "משפחה" אריה ארליך, שקבע: "זמיר לא רוצה כוח אדם בצבא - הוא רוצה לרדוף כל חרדי באשר הוא, ועושה זאת בצורה הנבזית ביותר".
וכאילו כדי לזרות מלח על הפצעים, אריה דרעי צייץ כך: "ביום הזה אני נזכר בדבריו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל, שכאב עד עמקי נשמתו את הפגיעה בבני הישיבות, ואמר שבזכות התורה שלהם עם ישראל מוגן מכל אויביו. מרן אהב וחיבק גם את חיילי צה"ל המוסרים את נפשם למען ביטחון ישראל, ובירך אותם שישובו לביתם בשלום. זו דרכה של תורה - לחבק את כולם, לאחד את כולם. רוב עם ישראל אוהב את התורה, מכבד את לומדיה ומבין שהם שומרים על זהותו ועל רוחו של העם היהודי. אל תיתנו ליועמ"שית ולמסיתים למיניהם להפריד בינינו. בעזרת ה' נמשיך לנצח, ביחד".
כמה הערות על הטקסט המחוצף הזה של דרעי. ראשית, הרב עובדיה יוסף אכן אהב את צה"ל, ולא היה מאשר פגיעה בו כפי שעושה ממשיכו בפועל. שנית, אין שום ראיה לכך שלימוד התורה מגן על עם ישראל מכל אויביו, ולכל הפחות לא היתה ראיה לכך ב־7 באוקטובר. לעומת זאת, ראיות לכך שצה"ל מגן על עם ישראל מכל אויביו יש למכביר. שלישית, שום דבר לא מונע מלומדי תורה לשרת בצה"ל - יעידו על כך בני הציונות הדתית שמשרתים (ונהרגים) בהמוניהם. ורביעית, לא מטרת האדם הקבועה בדמותה של היועמ"שית מפרידה בינינו, אלא דרעי וחבריו שדרשו וקיבלו את החוק.
נבחרת הכותבים של "היום" | קראו עוד
- זה מעולם לא היה מאבק על שוויון בנטל. תשאלו את בנט וגולן | עירית לינור
- הליכוד בשפל בבייס שלא ראה מאז ההתנתקות; בנט משנה כיוון | משה קלוגהפט
מי שלא צייץ, ולא אמר, הוא שר הביטחון ישראל כ"ץ. האיש שאמור להגן על צה"ל ולשמור שלא יתפרק - בגד בו. השימוש בשורש הזה, בג"ד, נעשה על ידי בכיר אחר במטכ"ל, שראה בעיניים כלות כיצד מה שמעסיק את כ"ץ השבוע זה לעמוד מאחורי בקשת החנינה למחיקת הרישום הפלילי של אלאור אזריה, שהורשע בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת. אפשר בהחלט לדון בעניינו של אזריה, ובשאלה אם השנים שעברו והלקח שנלמד מצדיקים מחילה ופתיחת דף חדש - אבל לא שר הביטחון אמור לעסוק בזה. לא בשבוע הזה. לא כשצה"ל מדמם.
כ"ץ מונה לתפקידו בדיוק מהסיבה הזאת: כדי להבטיח שחרדים לא יתגייסו לצה"ל. זאת הסיבה שיואב גלנט הודח, בדיוק כפי שיולי אדלשטיין הודח מוועדת החוץ והביטחון ובועז ביסמוט מונה תחתיו. משקלם הסגולי של הממונים אינו עולה במאום על זה של המודחים. ההפך הוא הנכון - גלנט לפחות הבין בביטחון, והבין בצבא. כ"ץ אינו מבין דבר, אינו תורם דבר, ולא אכפת לו מדבר פרט לפוליטיקה. בכל נושא ועניין הוא לכל היותר חותמת גומי להחלטותיו של נתניהו - וגם אלה דבריו השבוע של אותו בכיר במטכ"ל.
התרעה.
מכתבו של זמיר לא נכתב ביד קלה. היה לו ברור שההחלטה נפלה, ושפנייתו לא תשנה דבר. גם היה לו ברור שהוא יהפוך מיידית ליעד למתקפת הפוליטיקאים. וגם היה לו ברור שהוא יסומן (לא שזה לא קרה כבר קודם), ושיגברו הקריאות להדחתו.
אבל יותר מכל, לזמיר היה ברור שהוא לא יכול לשתוק. שהוא חייב לשמש פה למאות אלפי המשרתים במילואים, וגם בקבע ובסדיר, שנושאים בנטל בלתי נתפס כבר שלוש שנים, ושמתבקשים עכשיו להוסיף על עצמם משקל רק כי יש חלקים בחברה הישראלית שפחות מתאים להם לשרת - למרות העובדה שלצה"ל חסרים במיידי 12 אלף לוחמים ותומכי לחימה, למרות החזיתות הפתוחות, למרות המצב הביטחוני המעורער.
זה לא רק העניין הבסיסי הזה של שוויון, שנופץ עכשיו לרסיסים: אותו צה"ל שמתבקש (בציניות מוחלטת) להקים ועדה שתפטור חרדים, נדרש להמשיך לרדוף אחרי עריקים אחרים. זאת גם הסיבה שאין לחוק הזה שום סיכוי לשרוד את המשוכה המשפטית. אבל מה אכפת לקואליציה - שוב היועמ"שית ובג"ץ יהיו אשמים וייתנו עוד דלק לאש התמיד.
מה שזמיר חושש ממנו יותר מכל הוא התפרקות הצבא. ככה פשוט. שהחיילים לא יוכלו לעמוד יותר בנטל, ולא משנה הסיבה: המשפחות שיתפרקו, העסקים שיתפרקו, הלימודים שיתפרקו, הנפש שתתפרק. הוא רואה את המספרים, שומע את האנשים, מבין את הקושי וחרד מהתוצאה. וזאת לא ספקולציה - זאת מתמטיקה. משוואה פשוטה, שבסופה תגיע קריסה.
מה שזמיר חושש ממנו יותר מכל הוא התפרקות הצבא. ככה פשוט. הוא רואה את המספרים, מבין את הקושי וחרד מהתוצאה. לכן מכתבו היה התרעה אסטרטגית
ולכן מכתבו של זמיר היה התרעה אסטרטגית. רבים הזכירו השבוע בהקשר הזה את פנייתם של הרמטכ"ל וראש שב"כ הקודמים לנתניהו, בניסיון לעצור את החקיקה המשפטית שפיצלה את העם בשנתה הראשונה של הממשלה הנוכחית. הם ביקשו להניח בפניו - ובפני השרים - את תמונת המצב, שלפיה ההרתעה נשחקת במהירות משום שהאויב מזהה בקיעים בישראל ועלול לתקוף. לזכותם של המזהירים ייאמר שהם זיהו נכון את המגמה. לגנותם - שהם החמיצו לגמרי את מימושה במתקפת חמאס ב־7 באוקטובר.
המקרה הנוכחי חמור עוד יותר דווקא משום שאנחנו אחרי האסון, שקרה במשמרתם של אותו ראש ממשלה ושל אותה ממשלה. ובמקום לנהוג כמי שנכוו ברותחין, נתניהו ושריו ממשיכים להתעלם מהאזהרות, ועוד דורשים מהרמטכ"ל לשתוק ולפעול כפי שהונחה. ראוי היה לומר להם שלא הוא, אלא הם אופוזיציונרים למדינה, ולצרכיה, ובעיקר לעתידה, ושהוא, זמיר, בסך הכל עושה את המתבקש והמובן מאליו: אומר להם, ולציבור כולו, שהמעשים שלהם יובילו לאסון נוסף. משום שכמו שאי אפשר להגיד לו לשתוק ולהוביל את הצבא למלחמה בלי נשק - כך אי אפשר לצפות ממנו לשתוק ולהוביל את הצבא למלחמה בלי חיילים, שכן בשני המקרים מדובר במתכון ברור לאסון.
מאחורי הדברים מסתתר עניין מקומם נוסף. נתניהו והשרים מבינים את הקטסטרופה שניצבת בשער. הרי הם קיבלו מכתבים ואזהרות, והתעלמו. בדיוק כפי שעשו לפני המלחמה. ומה שהם עושים כעת זה לשלוח את הרמטכ"ל למשימת התאבדות - שבה הוא יואשם, כמובן, כמיטב המסורת. כי אצלם רק צד אחד צריך לציית לחוק, והצד הזה אף פעם אינו הם. אז מה אם הממשלה היא המפקדת העליונה של הצבא, כלומר האחראית, מתוקף חוק. הרי כשהקטסטרופה תגיע - והיא תגיע - הם יסובבו את הראש לצד השני ויפעילו את מכונת הרעל נגד הרמטכ"ל וצה"ל. זה כבר קורה.
חמש הערות.
הראשונה, על איראן. כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, הנשיא טראמפ התעורר באיחור ניכר והבין שהאיראנים עבדו עליו בגדול. הוא חשב שמילה זאת מילה ושהסכם זה הסכם, וגילה שבפרסית זה אחרת. עכשיו הוא מנסה לתקן. שלא כאופיו, הוא נשמר לא לשבור את הכלים, כי הוא עדיין מעדיף הסכם על מלחמה (ועזבו את ההצהרה היומית, היא נכונה לשעתה). איראן מבינה את זה, וגם היא נשמרת לא לשבור את הכלים. לו שברה, היא כבר היתה תוקפת ומשגרת לכל עבר, כולל לישראל.
מה זה אומר? שהמתיחות תימשך לזמן בלתי ידוע, ואולי גם תכלול הסלמות נקודתיות (אחרי הכל, המונדיאל מסתיים בעוד רגע). וגם שברקע יימשכו כל הזמן שיחות. ובסופו של דבר, אסור להסיר עיניים מהכדור: עם כל הכבוד להורמוז, הדאגה האמיתית היא בעניין הגרעין והאפשרות שאיראן תנצל את המהומה כדי לפרוץ לפצצה.
הערה שנייה, על המלחמה שהיתה. הפרסומים השבוע ב"הארץ" וב"ניו יורק טיימס" על הדרך שהובילה למבצע שאגת הארי בסוף פברואר היו מבהילים. לא משום עצם פרסומם, אלא משום הדרך שבה התקבלו ההחלטות. שוב התעלמות מחוות דעת ברורות (הפעם של אגף המודיעין בצה"ל) שאין סיכוי שהתוכניות המפוקפקות - שהמשטר בטהרן יקרוס, שהגרעין ייתפס, שמצר הורמוז יישאר פתוח, שהכורדים יספקו את הסחורה - אכן יתממשו. שוב קבלת החלטות על ידי איש אחד, תוך התעלמות מסדרי מנהל ושלטון תקינים. ושוב הפער הבלתי נתפס בין היכולת המזהירה שישראל מפגינה ברמה האופרטיבית־טקטית, לבין כישלונה המוחלט ברמה האסטרטגית.
הערה שלישית, על הדלפות. שב"כ מנהל, כך דווח, חקירה בנוגע להדלפה מוקדמת של הכוונה לצאת למבצע שאגת הארי. שלל עיתונאים (בעיני עצמם) מיהרו לתקוף את המודלפים, כלומר את אלה שידעו, למרות העובדה שדבר לא פורסם מראש. המתקפות האלה הן חלק ממסע מאורגן, רב־זרועי, נגד התקשורת, שכולל גם את החקיקה האנטי־דמוקרטית שהוביל השבוע בכנסת שר התקשורת שלמה קרעי. ראוי לומר את המובן מאליו: בלי תקשורת חופשית, ובלי הדלפות, אין דמוקרטיה. ואגב, האחרונים שיכולים לטעון נגד הדלפות הם אלה שהדליפו כביכול מסמך סודי ביותר, תוך סיכון מקור רגיש ביותר, תוך כדי שהם מקבלים כסף מקטאר - רק כדי לטרפד עסקת חטופים.
הערה רביעית, על הפריפריה. נתניהו, בביקורו בדימונה, הבטיח לבטל אותה. שימו בצד ציניות ושלל הבטחות עבר שלא מומשו על רכבות ובתי חולים ומקומות עבודה. תתמקדו בהווה. בשבוע שבו הועברו עוד 600 מיליון שקלים לחרדים, ראוי לתהות על סדר העדיפויות הלאומי, בטח כשברקע צפון מוכה שטרם קיבל את מה שהובטח לו. מי שרוצה לבטל את הפריפריה - עובר לגור בה ומסמן דרך. זה מה שעשה יוסי שריד, שעבר לגור בקריית שמונה ואחר כך במרגליות. זה מה שעשה דוד בן־גוריון, שעבר לשדה בוקר.
הערה חמישית. אפרופו הפריפריה, הדרך לקרב אותה למרכז היא בעיקר באמצעות תחבורה. אלא שלכנסת היה דחוף יותר השבוע לתת הגנה לעריקים חרדים מפני מעצר מאשר לקדם את חוק הרשויות המטרופוליניות, שאמור היה להביא בשורה של ממש בסוגיית הפקקים.
התוצאה היא שהציבור הכללי שוב אכל אותה - אבל לפחות יוכל להתנחם בכך שכביש 443 ייקרא מעתה על שמו של דוד לוי, ליכודניק ואיש פריפריה אמיתי, שבוודאי היה נע באי־נוחות מהשימוש הציני שנעשה בשמו כעת, לאחר מותו, על ידי מי שבגללו עזב את הליכוד. לוי, אדם מאמין, לעולם לא היה מרים את ידו בעד חוק ההשתמטות שעבר השבוע. וזה כל הסיפור.
