במרץ 2016 בנמל יפו, נדקר למוות קצין אמריקני משוחרר בשם טיילור פורס. הוא בא לטייל בישראל. בשאר מסאלחה, מחבל פלסטיני, דקר אותו על הטיילת מול הים ונורה זמן קצר אחר כך. תוך שבועות ספורים התחילה משפחתו של הרוצח לקבל משכורת חודשית קבועה מן הרשות הפלסטינית. לא פיצוי חד פעמי. משכורת. עבור הרצח.
הסנאטור לינדזי גרהאם שמע על זה מהוריו של פורס, שהתגוררו במחוז שלו בדרום קרוליינה. הוא העריך שהרשות משלמת למחבלים כחמישה מיליון דולר בשנה. הוא טעה. המספר האמיתי, שגילה יחד עם סנדר גרבר, היה 344 מיליון דולר. כמעט חצי מתקציב הסיוע השנתי של הרשות. גרהאם היה האיש היחיד בוושינגטון שטרח לספור. אגב, גם בישראל לא ספרו.
וכאן צריך לעצור. כי המספר הזה הוא לא סתם ראיית חשבון. גרהאם לא שאל אם ישראל היא דמוקרטיה. הוא לא ספר מצעדי גאווה בתל אביב. הוא שאל שאלה אחת, עתיקה בהרבה: הכסף הזה מברך את ישראל או מקלל אותה. חוק טיילור פורס, שהעביר ב-2018, עצר מאות מיליוני דולרים של סיוע אמריקני לרשות כל עוד היא משלמת למרצחים. הוא שפט לפי פנקס אחר מכולם.
שלושים שנה ישראל מוכרת את עצמה למערב בשפה אחת. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. מצעד גאווה בתל אביב. וכמובן השואה. זה הפסיק לעבוד. וזה אף פעם לא עבד. בדקדוק המוסרי של המערב הפרוגרסיבי שנלמד בטובי האוניברסיטאות, אנחנו הרעים. אנחנו מוצב קולוניאלי עתיק שיש להחריבו. למעשה, עצם ההצלחה שלנו כמדינה מערבית בתוך ג'ונגל רצחני היא כתב אישום נגדנו. ההצלחה היהודית היא הפשע. זכויות הגייז שלנו נקראות אצלם "פינקוושינג". עולם חדש-ישן ומצחין עם פוליטיקאים כמו ממדאני. "קווירים למען עזה" זה לא פרדוקס בעיניהם. זו הלוגיקה. הפיץ' הליברלי שלנו לא נכשל. הוא מראש נפסל.
עצם ההצלחה שלנו כמדינה מערבית בתוך ג'ונגל רצחני היא כתב אישום נגדנו. ההצלחה היהודית היא הפשע. זכויות הגייז שלנו נקראות אצלם "פינקוושינג". "קווירים למען עזה" זה לא פרדוקס בעיניהם. זו הלוגיקה. הפיץ' הליברלי שלנו לא נכשל. הוא מראש נפסל
אני אומר זאת בשנים האחרונות ומיום ליום משוכנע בזה יותר. המאה ה-21 תהיה דתית יותר מן המאה ה-20. הרבה יותר דתית. למה? כי מלחמת הזהות מתעצמת בכל מקום, מדלהי עד פריז, ואוצר המילים החילוני של זכויות אדם ודמוקרטיה ליברלית הוא השפה של מאה שנגמרה. וכשכל שבט נסוג אל עצמו, אל האלוהים שלו ואל הדם שלו, קשר אחד בלבד מחזיק בינינו לבין בעלי הברית שלנו. לא סטארט אפ ניישן, לא הקלפי. לא בג"צ ולא דגל הגאווה. רק המקור. הקושאן. התנ"ך. הברית האברהמית.
וזו ההוכחה. סנטרל, עיירה קטנה בדרום קרוליינה. חור. הוריו של גרהאם ניהלו את "סניטרי קפה", בר ואולם ביליארד וחנות משקאות תחת קורת גג אחת, וגרהאם למד פוליטיקה בין שולחנות הסנוקר. גרהאם היה בן 21, סטודנט, כשאמו מתה מסרטן. חמישה עשר חודשים אחר כך מת אביו מהתקף לב. נשארה אחות קטנה, דרלין, בת שלוש עשרה, יתומה משני הורים. גרהאם לא שלח אותה לקרובי משפחה. הוא לקח אותה.
האוניברסיטה והצבא איפשרו לו להישאר קרוב לבית כדי לשמש לה אפוטרופוס חוקי, וכשהתגייס לחיל האוויר הוא אימץ אותה רשמית כבתו, כדי שתהיה זכאית לביטוח הרפואי הצבאי שלו. בחור בן עשרים ומשהו שהופך את אחותו הקטנה לבתו. הוא לא התחתן מעולם, וכתב על כך בהומור שמעולם לא מצא את הזמן לפגוש את הבחורה הנכונה. האמת פשוטה יותר. הוא כבר גידל מישהי. האיש הזה פשוט לא ידע לנטוש. את אחותו לא נטש. את בעלת בריתו הקטנה במזרח התיכון לא נטש. את הפסוק שהאמין בו לא נטש. נאמנות אצלו לא היתה עמדה. היא היתה הדבר היחיד שהוא ידע לעשות.
בכל יום ראשון גרהאם ישב בכנסייה הבפטיסטית קורינת' שבסנקה, ושמע שם, שוב ושוב, פסוק אחד. בראשית י"ב. אלוהים פונה אל אברהם, מצווה עליו לעזוב את ארצו ואת בית אביו וללכת אל הארץ שיַראה לו, ונותן לו הבטחה שהפכה ליסוד של הכל: "ואברכה מברכיך ומקללך אאור". מי שיברך את זרעו של אברהם יבורך. מי שיקלל אותו יאבד. זו לא מליצה עבור בפטיסט דרומי, זו הבטחה שעדיין בתוקף. עבור עשרות מיליוני נוצרים אוונגליסטים באמריקה, גורלה של אומה נמדד עד היום ביחסה אל העם היהודי ואל ארצו, ואמריקה עצמה תבורך או תקולל לפי איך שתעמוד לצד ישראל. גרהאם לא עמד עם ישראל בגלל בג"צ ומיארה. הוא עמד לצידנו בגלל הפסוק הזה. לכן הוא קרא למאבק על ישראל "מלחמת דת", והתכוון לזה מילולית.
איך פסוק הופך למדיניות? במרץ 2019 עמד גרהאם על רמת הגולן, לצד נתניהו והשגריר פרידמן, והביט אל הגבול הסורי. "לוותר על השטח הזה יהיה סיוט אסטרטגי", הוא אמר, "ולמי בדיוק הייתם נותנים אותו? לאסד? לקצב מדמשק? לחיזבאללה?". ימים אחר כך הכיר טראמפ בריבונות ישראל על הגולן. גרהאם קרא לזה החלטה מוסרית לפני שהיא אסטרטגית. אצלו זה תמיד היה באותו סדר. קודם המוסר, אחר כך האסטרטגיה. קודם הפסוק, אחר כך המפה.
בעל הברית הנאמן ביותר שהיה למדינה היהודית בסנאט האמריקני היה גוי בפטיסט, שהאמין בפסוק הזה יותר מרוב היהודים.
האליטה הישראלית החילונית מתכווצת כשהיא שומעת כטיעון את: "אלוהים הבטיח לנו את הארץ הזאת". הם הפכו את מגילת העצמאות, מסמך שכתבו פקידים, למסמך מכונן. הם סוגדים לפסק הדין האחרון של בג"ץ.
ואז בא גוי בפטיסט מסנטרל, אומר את הפסוק בקול רם, בלי מרכאות ובלי התנצלות, ומעמיד עליו מדיניות חוץ של מעצמה. המקור המשותף מחבר אותנו לבפטיסט המאמין ההוא הרבה יותר מאשר ליהודי הליברלי ממנהטן שהצביע לממדאני. הברית מלכדת אותנו דווקא עם מי שהחילוני הישראלי, הליברלי בתפיסתו העצמית, סולד ממנו.
גרהאם שילם אותו לכיוון ההפוך, ומעולם לא שלח לנו חשבון. "אני עם ישראל עד יום מותי", הוא אמר. והוא קיים אותו מילולית. ב-11 ביולי, ימים אחדים אחרי שחזר מביקורו העשירי באוקראינה, תפס אותו כאב חד בחזה בביתו שבגבעת הקפיטול, ובאותו ערב הוא מת. אדם אחד שמר הבטחה מקראית עד השעה האחרונה של חייו, וההבטחה היתה אלינו.
ואברכה מברכיך ומקללך אאור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו