כמה מעלות טובות יש לממשלת הימין הטהור, עלינו הישראלים, ואנחנו אפילו לא טורחים להודות לה. בשבוע שעבר, בדיוק כאשר היתה הקואליציה עסוקה כל כך בחקיקה מצילת חיים, הגיע מזכ"ל הליגה הערבית החדש, נביל פהמי (75), לגשר אלנבי. הוא יצא מקהיר לירדן, ומשם ביקש להמשיך לרשות הפלסטינית כדי להיפגש עם הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס.
מזל שברגע האחרון ממש, תפס מי שתפס את הסכנה שנשקפה לנו מן המפגש הזה, והודיע לפהמי המופתע כי אינו רשאי לחצות את הגשר. הוא סב על עקביו, נזוף וכועס, ושב למצרים.
העיתונאים שתהו על דחייתו של פהמי, מי שהיה שר החוץ המצרי תחת הנשיא א־סיסי, שגריר מצרים בוושינגטון ומעורב מאוד בשיחות הרב־צדדיות שנולדו בוועידת מדריד, קיבלו תשובה סתומה, וגם זו ניתנה בתנאי שמירת האנונימיות של המשיב: "החלטת ישראל נבעה משיקולים מדיניים וביטחוניים. ישראל אינה מוכנה לאפשר ביקורים הנתפסים כמקדמים מהלכים מדיניים בנוגע למדינה הפלסטינית". יש להעריך את העובדה שמי שהוציא את התגובה המטורללת הזו, התבייש להיחשף.
תהיה ימני, תהיה שמאלני, תהיה יונה, תהיה נץ, אבל איך ממשלה שרק באוקטובר אשתקד אימצה את תוכנית 20 הנקודות של הנשיא דונלד טראמפ, אשר סעיף 19 בה מדבר מפורשות על סלילת הדרך למדינה פלסטינית, מעיזה למנוע ממזכ"ל הליגה הערבית פגישה עם הנשיא הפלסטיני כי ידוע לה שהיא תעסוק במדינה פלסטינית (אשר אין שיחה באזורנו שאינה עוסקת בה)? ומהו, בדיוק, השיקול הביטחוני כבד המשקל המצטרף לשיקול המדיני כבד המשקל, הגורם למקבלי ההחלטות השקולים שלנו להשפיל כך את פהמי?
אני מנסה להיכנס לראש הימני. ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, חתם על חוזה שלום (הוא תמיד הדגיש כי מדובר בחוזה ולא בסתם הסכם), שבו החזיר למצרים של אנואר סאדאת את חצי האי סיני, אשר נכבש על ידינו במלחמת ששת הימים, תמורת שלום מלא. שטחו של חצי האי הזה גדול פי 2.8 משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה. בגין מימש את העיקרון שנדחה על ידי הימין עד אז, בשאט נפש: "שטחים תמורת שלום".
בימין יש גורמים המבקרים את בגין עד היום, וטוענים כי היתה זו טעות נוראה שלו, אבל - למיטב ידיעתי - הם אינם ממליצים לכבוש את סיני מחדש.
עכשיו, מששילמנו מחיר, מה ההיגיון שבהתעמתות עם גורמים מצריים בכירים כל כך? במקום לטפח את השלום עם מצרים אנו מסתפקים בקשרים הביטחוניים עם מדינה חשובה זו, קשרים שהתקיימו גם לפני שהושג השלום, ומזניחים באופן בלתי מובן לחלוטין את השלום עם ארץ הנילוס, כפי שאנחנו עושים עם ירדן. במצבנו הבינלאומי כיום אנו רשאים לזלזל עד כדי כך בהסכמי השלום שהושגו עם מדינות ערביות? מה ההיגיון העומד מאחורי זה? מה האסטרטגיה?
ואז אני נזכר כי שרי החוץ של ירדן, מצרים, איחוד האמירויות וסעודיה ביקשו להגיע לנשיא עבאס ב־1 ביוני אשתקד. ישראל הפתיעה אותם כאשר הכריזה כי "מדובר במהלך פרובוקטיבי שאינו מקובל", והם נתבקשו שלא להגיע. ואני שואל: למה? האם אין זו העת להשיג רצון טוב בקרב שכנינו? האם הרווחנו משהו מהגדרת הביקור כ"פרובוקציה"? האם איננו מבינים כי הדיפלומטיה פועלת על בסיס הדדיות, וכי מי שטורק את דלתו בפני הזולת, דלתו של הזולת נטרקת בפניו?
לפעמים אינך מסכים עם האחר, אבל אתה יכול לנסות להבין את חוט המחשבה שלו, את התפיסה הכוללת שממנה הוא גוזר את עמדותיו. במקרים הללו נכשלתי לחלוטין. פשוט נשגב מבינתי. יהושע בן פרחיה מצוטט במשנה באמרתו המפורסמת "עשה לך רב וקנה לך חבר".
אני מנסה להיכנס לראש הימני, ולא מצליח להבין. במקום לקנות חברים, אנו מוסיפים בידוד על בידוד. רק בורא עולם יודע למה אנחנו מעוללים זאת לעצמנו
במקום לקנות חברים אנחנו קונים עוד אויבים, ומוסיפים בידוד על בידוד. רק בורא עולם יודע למה אנחנו מעוללים זאת לעצמנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו