ד"ר גיא שני, סוציולוג עירוני, מרצה בחוג למדעי ההתנהגות במכללה למנהל. עוסק במעמד הבינוני בישראל ובשאלת הקשר בין מעמד, מקום וזהות
ד"ר שני, אנחנו אוהבים לחשוב שבחירת דירה ושכונת מגורים מתבססת על תקציב, מספר חדרים או כיווני אוויר. המחקרים שלך טוענים שההחלטה הזו הרבה יותר מורכבת, וכוללת תחושת בטן כמעט בלתי נשלטת. בשכונה אחת הלב מתרחב, ובאחרת הבטן מתכווצת. מה קורה לנו בתהליך הזה?
"חקרתי רוכשי דירה ראשונה בבאר שבע ובתל אביב, לצד בחירות דיור של צעירים. תהליך חיפוש דירה יכול להיות ארוך, כי נדרשת הסתגלות מנטלית וכלכלית לרעיון של הוצאת מיליוני שקלים על מקום מגורים. רוב האנשים שדיברתי איתם מבשילים לרעיון תוך כדי התהליך, ומבינים גם את גבולות הגזרה הכלכליים שלהם.
"לאחר הבנת הגבולות הכלכליים מתחיל החיפוש הפיזי, עם חלוקה למקומות אטרקטיביים יותר ופחות. מה שהיה מעניין בתהליך הסינון הזה הוא השפה שבה משתמשים אנשים שונים. מקומות שלא באו בחשבון מבחינתם הוגדרו 'לא נעימים', 'מקום קשה', 'אנשים קשים'. זו שפה שמעידה על אי־נוחות. מקומות שאנשים כן אהבו נתפסו כ'נעימים', 'אוכלוסייה נעימה', 'כיף פה', 'נוח פה'".
אלו הערים הצפופות בישראל - וההפתעה הלא נעימה בדירוג העולמי
אתה טוען שהכל מסתכם למושג שפותח על ידי הסוציולוג פייר בורדייה - "הביטוס".
"נכון. אותם מצפן פנימי ותחושת בטן שגורמים לאדם לפעול, להגיב ולהעריך את המציאות באופן שנתפס כמעט אינטואיטיבי, אך למעשה מעידים על הרקע החברתי והמעמדי שלו. וכמו שאמרת, זו תחושת בטן חזקה מאוד".
ממה בעצם מורכבת תחושת הבטן הזאת, שמשתייכת לרקע החברתי והמעמדי?
"אפשר לומר שקיימים שלושה אלמנטים מרכזיים שאנשים מתייחסים אליהם בבחירת שכונה ודירה: הראשון - איך נראה המרחב הציבורי. אנשים לא אוהבים לגור בסביבה מלוכלכת, במיוחד כי הם מחברים אותה לעניין חברתי־מעמדי, כלומר לאוכלוסייה שלא אכפת לה מהסביבה, לאוכלוסייה קשת־יום, או במילים אחרות - אוכלוסייה שאני לא רוצה לגור לידה. זה תוכן שנטען במשמעות מעמדית.
"אנשים חוששים גם מרעש, שלא נתפס אצלם רק כבעיה אקוסטית, אלא גם כאינדיקציה לסוג האנשים שבמרחב. כשאחד המרואיינים שלי נשאל מה הבעיה לגור ליד 'ערסים', הוא ענה: 'רעש'. ואז גם הגיע הסבר על תפיסת עולם, השכלה וחשש מהשפעה על הילדים. כלומר, הרעש משמש שער לקטגוריה חברתית רחבה יותר. הוא לא רק מפריע, אלא גם מייצר תחושת אי־התאמה בין האדם למקום. זה לא עניין של דציבלים, אלא של המשמעות החברתית של הרעש".
האלמנט השלישי, כמובן, הוא התייחסות ישירה יותר לסוג האנשים, אבל לא בדיוק כפי שנהוג לחשוב.
"המרואיינים כמעט לא תיארו אנשים במונחי הכנסה, השכלה או מוצא. במקום זאת, הם התייחסו לאופן שבו אחרים מתנהגים במרחב הציבורי ומשתמשים בו, איך הם נראים ומדברים, אינטראקציות בין השכנים, וגם לתחזוקת הסביבה.
"חלק גדול מהשאלות מתכנסות למה שנקרא שעתוק. כלומר, אנשים עוסקים בשאלה אם הסביבה תעודד או תפגע ביכולת שלי להוריש את המעמד שלי לילדיי. ויש פה גם חששות מבית הספר - מי לומד בבית ספר, מהו סגנון בית הספר. אנשים שראיינתי רצו שילדיהם יהיו בסביבת אנשי ספר, סקרנים, שמדברים במשלב שפתי מסוים".
אנשים מחפשים נוחות מעמדית.
"נכון. הם לא מחפשים שכונה שבה כולם דומים להם, אלא מקום שבו הם מרגישים בנוח, שתיווצר התאמה בין האדם למרחב החברתי. בבאר שבע, למשל, תושבים סיפרו שהם חוששים מ'ערסים' ו'שלוכים', כאמור. אלה מילים, כך עולה מהמחקר, שלעיתים עשויות להיות מקושרות גם לאוכלוסייה מזרחית. אולם רוב המרואיינים שלי בבאר שבע הם מזרחים, ומודעים לכך שגם עליהם אפשר להסתכל כ'ערסים'; אבל זה לא משנה להם, כי הסיפור שלהם מעמדי.
"ומעניין לגלות שדווקא בסביבות יותר מעורבות חברתית, וברמה סוציו־אקונומית פחות גבוהה, כמו דרום תל אביב ויפו - אנשים הביעו פחות חשש מהמגוון החברתי שסביבם. לעומתם, המרואיינים מהשכונות החדשות בבאר שבע, שמאופיינות באוכלוסייה משכילה יותר ובשיעור גבוה יחסית של מקצועות צווארון לבן, הביעו חששות גדולים יותר מהשפעת הסביבה החברתית. כלומר, זה לא קשור למגוון, אלא לתחושת נוחות מעמדית. אנשים רוצים לדעת שיוכלו לנהל ולווסת מפגשים עם אחרים. הם לא בוחרים רק דירה, הם גם בוחרים סביבה שמאשרת את הזהות המעמדית שלהם. וכאמור, גם רעש, לכלוך וסוג האנשים אינם פרטים שוליים - הם הדרך שבה המעמד מדבר דרך התחושות שלנו.
"וכשהדברים לא מתכנסים, לעיתים הדבר הבא הוא מעבר ליישובים עם ועדות קבלה. זה הדבר היחיד שאנשים יכולים לדמיין שיבטיח להם את הנוחות המיוחלת, אחרי שהם קנו דירה בשכונה הכי טובה בעיר והתאכזבו".
חופה קוסמופוליטית
שכונה חדשה בבאר שבע נשמעת כדבר מרגש וחיובי, אבל דווקא שם אנשים חוו כיווץ בבטן. מדוע, מבחינה עירונית, זה קורה בשכונות מסוג זה?
"בשכונות האלה יש הטרוגניות לא קטנה: רוב של מעמד בינוני משכיל, לצד מעמד בינוני־נמוך. זה קורה משום שבניגוד לתל אביב, יש שכונות חדשות שנבנו בגושים ענקיים. זה מוריד מחירים ומושך אוכלוסייה מגוונת, שמטשטשת את האפשרות ליצור אופי מובהק לשכונה. ואופי של שכונה הוא חשוב, כי הוא מכתיב נורמות. קריוקי בשכונה חדשה שעכשיו יצאה מהניילונים, או לכלוך במדשאות - מייצרים חוסר ודאות לגבי השכונה, חוסר נוחות. לעומת זאת, לאנשים קל יותר להתמודד עם הצפוי והלגיטימי במקומות עם אופי מובהק: למשל חתונת רחוב ביפו, או נופך של מרחב אורבני תוסס, המשלב היסטוריה ואזורי הליכה אינטימיים בפלורנטין".
אופי השכונה מושפע גם מהמרחב המתממשק איתה.
"בשכונת שפירא, למשל, אתה נמצא עשר דקות מרוטשילד. אבל בשכונות ללא מרחבי נוחות ומסחר אינטימיים אתה עלול להרגיש כלוא. בבאר שבע יש מרחבים טובים, אך לא תמיד נוח להגיע אליהם. כשאין לאנשים יכולת לנהל ולווסת את המפגש עם האחר, עלולים להיווצר ריחוק חברתי ופחות יכולת להכיל שונות".
הריחוק הזה מתחבר לנקודה מרתקת אחרת שהתייחסת אליה במאמרים שלך: אנשים יכולים להיות בעלי עמדות ליברליות מגוונות מאוד, ובמקביל להרגיש אי־נוחות עמוקה בסביבה מגוונת. איך אתה מסביר את התופעה? האם זה כשל מוסרי או מנגנון אנושי בסיסי?
"יש אנשים ליברליים שגרו כל חייהם בסביבה הומוגנית, וכשהם מגיעים לסביבה מגוונת - השוני מאתגר אותם. נוצר מצב שהאנשים הכי ליברליים ופתוחים עלולים לייצר את המחיצות החברתיות הכי גבוהות. זה הפרדוקס בין מה שאני יכול לבין מה שהייתי רוצה, ולטעמי זה מנגנון אנושי כמעט בסיסי. אנשים רוצים להכיל את האחר, אבל לא תמיד מסוגלים. מרגיש להם קשוח, מוגזם, בטח כשמדובר במחיר שילדיהם עלולים לשלם. היום יש הורי הליקופטר שמנסים להגן על העצמי הפגיע של ילדיהם. אז יש רצון לחשוף את הילד למגוון, ויש גם צד שרוצה להימנע מזה, תוך נטייה לייצר סביבה סטרילית".
"יש אנשים ליברליים שגרו כל חייהם בסביבה הומוגנית, וכשהם מגיעים לסביבה מגוונת - השוני מאתגר אותם. נוצר מצב שהאנשים הכי ליברליים ופתוחים עלולים לייצר את המחיצות החברתיות הכי גבוהות. זה פרדוקס"
יש לנו גם נטייה לחלק אנשים לקבוצות. אתה סבור שזה קצת יותר מורכב מעדתיות, ימין ושמאל.
"ומעבר לכך - אני חושב שמנגנון המיון החברתי קשור לשסע החברתי והעדתי בישראל. ברגע שאוכלוסיות מאוד שונות נפגשות בשכונות שלא בהכרח מעודדות מגוון, נוצרים קונפליקטים, מתח. דיברתי עם בחור שעבר מטבריה לתל אביב. הוא סיפר שבתל אביב אנשים מרגישים שהם יכולים להגיד לו מה לעשות. הכלב שלו עשה את צרכיו, הוא עוד לא הספיק להוציא את השקית - ועוברי אורח כבר מפצירים בו שיאסוף.
"יש משהו באופן שבו אנחנו מתכננים את סביבות המגורים שלנו שמרחיק בינינו, ולא בהכרח מקרב. אנחנו לא מייצרים מספיק מרחבים שבנויים לגיוון אנושי. הן לא גורמות לצפיפות האנושית להיות דבר חיובי, כי הן לא מנצלות את הצפיפות".
איך מנצלים צפיפות?
"לנצל צפיפות זה לבנות סביבה עירונית עם מרחבים שבהם אנשים יכולים להיפגש ולשהות יחד. אז יכולה להיווצר מה שהחוקר האמריקני אלייג'ה אנדרסון קרא לו 'חופה קוסמופוליטית' או 'מרחב קוסמופוליטי'. זה לא שאנשים הפכו להיות קוסמופוליטיים בדעותיהם, אבל יש עבורם מרחבי ישיבה, ושם אפשר להיות ביחד, לדבר ולהכיר את מנהגי האחר מבלי להתפוצץ".
יש דוגמאות לשכונות שהצליחו לפתח את החופה הזאת?
"תחשוב על קניון ממילא. הוא ממוקם ברחוב, זה לא קניון סגור. בתקופה שלפני 7 באוקטובר זה היה מרחב שיהודים ופלסטינים ממזרח ירושלים יכלו לחלוק, גם אם דעותיהם היו שונות בצורה דרמטית. חשוב לציין שמגוון בשכונה הוא מקור לאינטראקציות ולמתחים כאחד, ולכן קשה לחשוב על שכונה אחת שבה הכל אידיאלי. אבל דווקא בשכונות ובאזורים שבהם יש מגוון, זה לגיטימי שיהיו אזורים המזוהים עם קבוצה מסוימת, ולפעמים זה תנאי לקיום המשותף.
"דרום תל אביב הוא מרחב הכולל אזורים רגועים ומתוחים. שוק רמלה, למרות המתחים שיש בעיר, או מדרחוב נווה שאנן בתל אביב, הם מרחבים מסחריים המאפשרים מפגש. בירושלים, למשל, יש פאבים ובתי קפה שבהם יושבים יחד חרדים, קווירים ופלסטינים ממזרח ירושלים"
"המבחן הוא אם קיים מרחב ציבורי עירוני לצד מרחבים מסחריים מקומיים, המהווים מקור לפמיליאריות חיוביות, לשהות משותפת וגם לאינטראקציות. אם המרחבים האלה הם חלק מהשכונה, הדבר מעודד היכרות ותחושת נוחות.
"במובן הזה, דרום תל אביב הוא מרחב כזה, הכולל אזורים רגועים המאפשרים מפגש, לצד אזורים מתוחים. גם שוק רמלה, למרות המתחים והבלגנים שבעיר, או מדרחוב נווה שאנן בתל אביב, הם מרחבים מסחריים המאפשרים מפגש. בירושלים, למשל, יש פאבים ובתי קפה שבהם יושבים יחד חרדים, קווירים ופלסטינים ממזרח ירושלים. הם לא בהכרח מדברים - אבל עצם העובדה שהם חולקים את אותו מרחב היא כבר הישג".
מהו בית?
בשכונות מגורים, מה עוד יכול להגדיל את הסיכוי להכלת האחר?
"שטחים ירוקים זה נהדר, אבל חלק גדול מהפארקים בשכונות החדשות ממוקמים בקצה השכונה. לרוב מדובר בפארק גדול מדי, שלא ממש שייך לאף אחד. היה עדיף לחלק את הפארק לעשר גינות קטנות שמפוזרות בשכונה.
"מרכזים מסחריים גם הם חשובים, אבל אין ערך במרכז מסחרי ענק. ככל שהמרכז המסחרי קטן ואינטימי יותר, כך זה מעודד יותר אינטראקציה בין אנשים, וכך גם גדל הסיכוי שאנשים ישתמשו בו באופן יומיומי. כשאתה רואה אנשים באופן יומיומי אתה פחות נרתע מהם".
אתה מקשר תכנון עירוני גם לשיעורי פשיעה.
"בסביבה אורבנית רווית מסחר, פחות סביר שנראה שיעורי פשיעה גבוהים, בניגוד למקומות דלילים יותר באנשים ובעסקים. אלה מקומות שבהם איש לא מרגיש שהמרחב שייך לו, אין עדים, וקל יותר לבצע פשע. בארה"ב, למשל, יש מושג של 'יעילות קולקטיבית של שכונות'. כלומר, מרקם שכונתי שאנשים מרגישים לגביו אחריות. במקרה של אירוע פלילי, יש סיכוי גדול יותר שאנשים יפעלו ויתלוננו".
אם נחזור לתחילת שיחתנו - אנשים רוצים להרגיש בבית, אבל אולי מה שהם באמת מחפשים זה להרגיש מוקפים באנשים שמאשרים את זהותם המעמדית. לפיכך, האם "בית" הוא מושג רגשי - או מושג חברתי?
"יש את הבית הרגשי, הפסיכולוגי, שמורכב מההיסטוריה האישית שלנו. אבל ההיסטוריה האישית מורכבת גם מהיסטוריה חברתית - הקבוצה האתנית והעדתית שלנו, השכונה שבה גדלנו. וזה משפיע על הזהות המעמדית שלנו".
מה היית רוצה שאנשים ייקחו מהמחקרים שלך, שעוסקים בצמתים מכריעים בחיי אדם?
"הייתי רוצה שאנשים יעריכו את חשיבות העירוניות. עירוניות יעילה וטובה יכולה להיות משמעותית יותר מבחירת דירה. בישראל יש מיקוד גדול בדירה, במפרט, בכיווני אוויר. אבל רוב איכות החיים שלנו תיקבע על ידי הסביבה העירונית שבה נחיה מאשר הדירה שנגור בה.
"עירוניות יעילה וטובה יכולה להיות חשובה ומשמעותית יותר מבחירת הדירה. בישראל יש לנו מיקוד גדול בדירה, במפרט, בכיווני האוויר. אבל רוב איכות החיים שלנו תיקבע יותר על ידי האקלים העירוני שבו נחיה, מאשר הדירה שנגור בה"
"חשוב לזכור שמה שלעיתים נדמה כחוסר נוחות יכול להפוך עם הזמן למוקד משיכה, ולגאווה. אם נייצר מרחבים שבהם אנשים גרים במקומות מסוגרים והומוגניים, בלי חברה יומיומית, נייצר חברה מבודדת, אינדיבידואלית וסגורה לקבוצות, ולהפך. המרחב שבו אנחנו חיים הוא קריטי בעיניי, כי כשאנחנו מתכננים את המרחב - אנחנו מתכננים את החברה".
