יגאל ידין היה ראש המטה הכללי הצעיר ביותר בהיסטוריה של צה"ל, וכאשר מונה לראש הצבא ב-1949, היה זה לאחר חודשים ארוכים שבהם מילא את התפקיד בפועל בשל מחלתו של הרמטכ"ל יעקב דורי.
באופן אירוני, החודשים בהם שימש כראש המטה בפועל, אך ללא התואר, היו החודשים הדרמטיים ביותר עבור המדינה - ועבורו.
בנו של פרופ' סוקניק המפורסם, חי בין האקדמיה לתפקידיו הצבאיים, וכשהיה בן 32, בן-גוריון, אז ראש הממשלה ושר הביטחון, הציע לו את הפיקוד על צה"ל. שניהם ידעו שמדובר בצבא עני שניצחונו במלחמת העצמאות הושג בקושי, אך שניהם היו אנשים אופטימיים.
ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל - להביא מספר כה גדול של עולים חדשים עד שאוכלוסייתה הוכפלה בתוך שלוש שנים - באה על חשבון הוצאות חשובות אחרות של המדינה, כולל הוצאות ביטחוניות. ב-1952 עמד הצבא בפני פשיטת רגל.
העימות בין הקצין האינטלקטואל לבין המנהיג המבוגר שכבר הפך לאגדה לא התארך. ידין חצה את המרחק הקצר בין משרדו בקריה בתל אביב למשרדו של בן-גוריון, וזרק מילים קשות לעבר "הזקן".
הוא סיפר לו שהוטלו עליו משימות קשות רבות, מעבר לתקציב המופחת שהוצע כעת. הצבא, אמר, לא יוכל לעמוד בציפיות ממנו, ואם יצטרך להתמודד עם אחד האתגרים שמחכים ממש מעבר לפינה, הוא עלול להיכשל. עם תקציב מצומצם, חיילים המשרתים רק שנתיים, וקיצוץ בצבא הקבע ובמספר האזרחים עובדי צה"ל, הוא מעדיף להתפטר מתפקידו.
ראש הממשלה, שכיבד ואהב את הצעיר שדיבר מעומק ליבו, לא נתן לו תשובות מספקות. התקציב קוצץ, משך השירות הצבאי לא הוארך, והקיצוצים בכוח האדם התממשו. הוא הוחלף על ידי סגנו, האלוף מרדכי מקלף. מקלף, שהיה צעיר מידין בשלושה חודשים, התנה את הסכמתו לקבל את התפקיד בכך שימלא אותו לא יותר משנה - ואכן, לאחר שנה פרש, אך לא לפני שביצע קיצוצים משמעותיים בצה"ל.
קשה להאמין שהרמטכ"ל אייל זמיר אינו מעיין בימים אלה בסיפורו של ידין. לאחר דבריו על "עשרה דגלים אדומים", ברור היכן הוא מוצא את עצמו. כאשר הדרישות המוטלות עליו הן לנהל מלחמות שלפחות לחלקן אין מטרה, ולהסתפק בתקציב שאינו יכול לכסות את כל צרכי הצבא; כאשר הצבא הופך לאויב העם בעיני הממסד הנוכחי; כאשר ראש הממשלה מסביר שהלקח החשוב ביותר שלמד מאז 7 באוקטובר הוא שחשוב שלמדינה יהיה צבא, ולא שלצבא תהיה מדינה; וכאשר הוא מקדם חוק הזוי שמעניק ללומדי תורה מעמד גבוה יותר משל אלה הנושאים נשק ההתלהבות של החייל מספר אחת כיום, אינה דומה למה שהיתה ביום הראשון שלו בתפקיד.
נראה כי החוק שנועד להעניק לתלמידי תורה חסינות מגיוס לצה"ל, הוא הביטוי הקיצוני ביותר אי פעם של דריסת ערך הצבא והשפלת הרעיון הציוני. זהו הרגע שבו על הרמטכ"ל להודיע שאם החוק הזה יעבור בקריאה שנייה ושלישית, לא תהיה לו ברירה אלא לעשות את מה שידין עשה.
החוק שנועד להעניק לתלמידי תורה חסינות מגיוס, הוא הביטוי הקיצוני ביותר אי פעם של דריסת ערך הצבא והשפלת הרעיון הציוני. זהו הרגע שבו על הרמטכ"ל להודיע שאם החוק יעבור, לא תהיה לו ברירה אלא לפעול כמו ידין
אפשר להניח שמתוך דאגה אמיתית לעתיד ישראל, הוא מרגיש כמו הילד ההולנדי. אבל אם, חס וחלילה, יקרה משהו שקשור לאזהרותיו החוזרות לממשלה, אף אחד לא ייתן לו פטור אם מתוך פטריוטיות טהורה, הוא החליט להישאר בתפקידו למרות כל האזהרות שלו.
באתם לריב?
נתניהו מתנהג בימים אלה כמנהיג נואש, המעריך כי לא יוכל להיבחר שוב לתפקיד החביב עליו, ואשר בכעסו מוכן לפגוע בכל הנקרה בדרכו. בישיבת הממשלה שקיבלה את ההחלטה המתריסה נגד בית המשפט העליון הוא לא נכח בשל ניגוד האינטרסים, אבל רוחו שרתה בחדר הישיבות. אינני מצליח להבין איך הצטרפו כולם לשתיקת הכבשים ואיך הרימו את ידיהם בעד הצעת ההחלטה המוטרפת של יריב לוין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו