כך הופכת תורת ישראל את הקנאות לכוח בונה

1

קשה הקנאות ומפתה. תהילתה מהירה גם אם קצרת טווח, ושכרה מאת ההמון רב. בסוף הפרשה הקודמת אירע משבר בקרב דור הבנים. לא עבודה זרה ישירה כמו עם אבותיהם, אבל התפתות אחר בנות מואב ומדין: "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב", הקשר הזנותי הוביל לקבלת אמונתן באלוהים אחרים. התוצאה: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר". עבודה זרה מהסוג השפל ביותר. נשים זרות במקרא אינן עניין "דתי" בלבד אלא מקור לסכנת התבוללות, כלומר עניין לאומי. רגע לפני הכניסה לארץ זה חמור שבעתיים.

מגפה מתפשטת בעם כעונש. בתגובה, משה מצווה את שופטי ישראל להעמיד לדין את החוטאים ולהמית את האשמים, מכיוון שהם מסכנים את כל העם. בעיצומה של הפעילות לביעור הרע מופיע אחד ממנהיגי שבט שמעון עם נסיכה מדיינית בדרכם לאוהלו, ולעיני כולם עובר ליד משה ועדת ישראל שהיו בוכים בפתח אוהל מועד בציפייתם לתוצאות המשפט. זו היתה התרסה חמורה יותר מהזנות; היא הצהירה שאין משמעות לחוק, למסורת ולשלטון. משה לא הגיב וגם לא השופטים, והעם הסתכל בתדהמה. לכאורה, אובדן עשתונות כללי. ברגע הזה קם אדם אחד ועשה מעשה: נכנס לאוהל בני הזוג והרג אותם. זה היה פנחס, נכדו של אהרן הכהן. המגפה נעצרה.

2

מה עושים עם הקנאות הזאת? קשה עד בלתי אפשרי להבחין בין קנאה לשם שמים לבין שנאה – אישית או אידיאולוגית – שרוחשים זה לזה קנאים בשני המחנות. הם רואים באחר "סכנה קיומית" ולכן מעודדים פגיעה בו, בהאמינם כי בכך הם "מצילים את ישראל". ואכן, חז"ל מוסרים, שביקשו חכמים לנדותו על כך. עד ששמעו את פסק הדין של האל בכבודו ובעצמו, הבוחן כליות ולב: פנחס "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם - וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי". קנאותו היתה לשם שמים ולא תגובה נפשית של התחממות וכעס מתוך קנאת עצמו.

"לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". יפה פירשו חכמינו שהמעשה הזה עלול לחזק את תכונת האכזריות באדם ולהשכיח ממנו את מידת הרחמים, עד שבפעמים הבאות לא יהסס לפגוע באחרים שאינם נראים לו. לכן באה ההבטחה האלוהית לשים שלום בנפשו. אך לא די בזה; המעשה זיכה את פנחס בכניסה למעמד הכהונה: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם". הקנאות לא נשארת במרחב הציבורי הפתוח אלא מוכנסת למקדש, שם אפשר לתעל אותה לעבודת השם ולהשאירה תחת השגחה עליונה.  

3

בעבודותיו, דיבר פרויד על מנגנון נפשי יסודי: סובלימציה (עידון). מדובר בתהליך שבו האדם מתעל את דחפיו ותשוקותיו האסורים, או שאינם מקובלים בחברה, לפעולות ומטרות מקובלות ורצויות. המנגנון הזה לפי פרויד, הכרחי לקיום האנושי; כך החברה מנטרלת התנהגויות בעייתיות ואף מסוכנות. באמצעות הסובלימציה, הדחפים אינם מדוכאים ולא נעלמים, אלא מתעדנים ומשמשים למטרות בעלות ערך אישי וחברתי.

פרויד דיבר על מנגנון נפשי יסודי: סובלימציה, תהליך שבו האדם מתעל את דחפיו ותשוקותיו האסורים, לפעולות ומטרות מקובלות ורצויות. המנגנון הזה הכרחי לקיום האנושי; כך החברה מנטרלת התנהגויות בעייתיות ואף מסוכנות. בכיוון דומה נאמר במדרש, שלולא יצר הרע "לא בנה אדם בית ולא נשא אישה, ולא הוליד ולא נשא ונתן"

בכיוון דומה, אמר רבי שמואל בר נחמני (מאה 3) במדרש, שלולא יצר הרע "לא בנה אדם בית ולא נשא אישה, ולא הוליד ולא נשא ונתן". העברית באה לעזרתנו ומחזקת את הרעיון, כשאנחנו מבינים ש"יצר" ו"יצירה" נובעים מאותו שורש.

העיסוק של התורה בקנאות קשור בהחלט לבניין האומה המתגבש במדבר, במיוחד לקראת הכניסה לארץ, המלחמות הגדולות וחלוקת הארץ. היזהרו, אומרת התורה, אינכם פנחס, ואפילו הוא נדרש לברכה מיוחדת כדי להתמודד עם מה שעשה.

4

ומה נעשה בשאר הפעמים בהיסטוריה, שבהן הקנאות אכלה בנו מבלי שיכולנו לבחון כליות ולב? אנחנו נמצאים בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב. כך הנצי"ב מוולוז'ין במאה ה-19 מסכם את הסיבות לחורבן בהקדמתו לספר בראשית: דור החורבן הכיל "צדיקים וחסידים ועמלי תורה", ובכל זאת, "מפני שנאת חינם שבליבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו עי"ז לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה (עצומה) ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית". מדוע? מכיוון ש"לא היו ישרים בהליכות עולמים". במילים אחרות, האידיאולוגיה שלהם עיוורה את עיניהם מלראות שפעולותיהם נובעות משנאה ולא מקנאת ה'. כמה צריך להיזהר מההונאה העצמית.

5

חודשים ספורים נותרו לפרידת משה מעמו. אלוהים מורה לו לעלות להר ולראות את הארץ המובטחת. רק לראות, ואז להיאסף אל עמיו. מישהו אחר ישלים את המשימה הגדולה. ומשה העניו, מה יש לו מעצמו? הוא שליח האל ומשרת עמו. הוא עושה מה שרוב המנהיגים בהיסטוריה לא עשו: דואג לממשיך. לא שושלת מלוכה ולא בני משפחה. בקשתו ברורה: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה". רש"י (מאה 11) נדרש לכינוי המיוחד בשם חז"ל: "אמר (משה) לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומים זה לזה. מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". הנה הנוסחה להנהגה: הבנת הרוחות השונות בעם והובלתן למכנה משותף המאפשר לבנות ביחד את האומה.

ותשובת האל: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו". יש בו רוח גדולה להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. כארבעים שנה קודם לכן הוא הוכיח בסיפור המרגלים, שהיתה בו רוח אחרת לעמוד מול הלחץ של העם וחבריו להנהגה, להחזיק בדעה שכיבוש הארץ אפשרי בהחלט ו"טובה הארץ מאוד מאוד". משה מצטווה להעביר את סמכויותיו ליהושע בנוכחות ההנהגה והעם, "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". זה מבחנו הגדול של כל מנהיג. לזה נדרשת ענווה עמוקה.

6

עכשיו, לאחר שבני ישראל כבשו את עבר הירדן המזרחי, הרי הגלעד והבשן, הם הסתדרו במערך צבאי בערבות מואב (המישור הגדול מצפון לים המלח), לקראת חציית הירדן וכיבוש עבר הירדן המערבי.  לשם כך מתקיים מפקד של יוצאי צבא. המפקד הראשון נערך בתחילת השנה השנייה לצאתם ממצרים. הכוונה היתה לכבוש את הארץ בעזרת דור יוצאי מצרים. בפרשת המרגלים התברר שהדור הראשון לא כשיר לביצוע המשימה, והיא מוטלת כעת על דור כובשי כנען, שגדל במדבר.

ועוד סיבה למפקד: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת... לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ". חלוקת הארץ לנחלות מעידה על תכנון מוקדם של כיבוש הארץ. הם לא יסיימו את המלאכה בזמן יהושע וגם לא אחריו. תהליך ההתנחלות וההתבססות של עם ישראל בארצו נמשך מאות שנים ודרש סבלנות ונחישות, ואמונה בהבטחה הקדומה שנאמרה עוד למייסד האומה בברית היסוד בין הבתרים: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". ומדורם לדורנו.