"הם האויב הכי אכזרי שלנו": כך חמאס מנסה להתעצם אחרי 1,000 ימי מלחמה
הארגון משתקם בהיחבא? • מג'באליה ומחאן יונס לא נותר כמעט דבר, -92 אחוזים מהמנהרות הושמדו והשאר בדרך • זו אולי הסיבה שחמאס הסכים לאחרונה לנוסח שכולל ויתור על אתרי הייצור ומחסני הנשק • ובכל זאת, פרט קריטי אחד נשאר באוויר
Your browser doesn’t support HTML5 audio
הביקור הראשון בעזה אחרי 7 באוקטובר הראה עיר שלמה יחסית, בתוך תמרות עשן וקולות קרב. שנה אחר כך, בנובמבר 2024, ג'באליה היתהגל הריסות עצום, משתרע מאופק לאופק, להקות כלבים משוטטות בין חורבות ואשפה. ביום ה-1,000 למלחמה לא נותר דבר באזור. המחנה הצפוף נראה שומם ושקט כמו פני הירח. קידוחים הנדסיים לאיתור מנהרות מתחת לאדמה, דחפורי D9 מעליה. ברוב מוחלט של עזה לא נשאר כלום, לא מעל הקרקע ולא מתחתיה.
זה המצב בכל השטח שבשליטת ישראל, כשני שלישים משטח הרצועה. רפיח נמחתה מעל פני האדמה, וכך גםרוב חאן יונסוחלקים עצומים מעזה. 92 אחוזים מהמנהרות הושמדו לחלוטין, השאר יושמדו בקרוב.
בתוך עזה החמאסית רבו הדיווחים לאחרונה על התעצמות מחודשת, עלשיקום מנהרות, על אימונים, על מבצע צה"לי בלתי נמנע. כדאי להתייחס לכל אלה בעירבון מוגבל מאוד. חמאס לא מצליח להתחמש באמת מחדש, אחרי שנחנקו צירי ההברחה באוויר, ביבשה, בים ובתת־קרקע. 362 (!) מנהרות הברחה ממצרים הושמדו ברפיח. סביר להניח כיהאימונים מתנהלים בהיחבא, וחומרי השיקום לא מגיעים. על חיזבאללה איראן יוצאת מגדרה להגן; לחמאס היא אפילו לא עונה לטלפון. ככה ייעשה למי שפתח במלחמה בלי אישור, ושנחשב מקרה אבוד.
אולי בשל כך הסכים חמאס לאחרונה לנוסח שכולל את מסירת כל הנשק הכבד, מפות המנהרות, אתרי הייצור ומחסני הנשק. ראשיו הסכימו שהנשק יימסר לוועדה, לא לישראל. הכוח הרב־לאומי שיתפרס בעקבות כך יחצוץ בינו לבין ישראל, ויהיה אחראי לאיסוף. ישראל תיסוג רק לאחר שחמאס יפורק מנשקו, ייאסף גם הנשק של המיליציות, כל משרות השלטון יימסרו לוועדת הטכנוקרטים ושוטרים שלא יעברו תחקיר ביטחוני יאולצו לפרוש.
בהסכמות אין התייחסות לנשק הקל, כזה שמציף את עזה ברבבות. כמה מציף? האוגדות שתמרנו בעזה נהגו להסיע את הרובים לגבול ישראל, ושם דחפורים היו עוברים עליהם ומרסקים אותם. בשלב מסוים הם ביקשו לא לאסוף נשק, כי זו הפכה להיות הפעילות העיקרית.
מה צופן העתיד לעזה? צפו בפודקאסט "על זה"
"אל תתבלבל", אומר קצין בכיר מאוד בצבא, "מכל האויבים שהתמודדנו איתם הםהכי אכזריים, הכי שונאים אותנו, הכי חסרי מעצורים". וזו בדיוק הסיבה שאסור היה לעצור ו"להילחם ביום אחר", כמו שהציעו ניצן אלון ואחרים. מהפרימטר, בלי ההשמדה הזו ובלי לבודד אותם מפטרוניהם, עזה היתה מתאוששת במהירות. ביום ה-1000 היא כבר היתה שוב איום מפלצתי, לא גל של הריסות וייאוש.
הטור המלא של עמית סגל - מחר באתר וביום שישי במוסף "ישראל השבוע"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו