נכדו של חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל: “בלי ישראל נהיה שוב בסכנה קיומית”

הוא רק בן 19, סטודנט אמריקני שסיים את שנתו הראשונה באוניברסיטת ייל, אבל על כתפיו של אליהו (Elijah) ויזל מונחת מורשת כבדה וייחודית: סבו הוא חתן פרס נובל לשלום, ניצול השואה והסופר הדגול אלי ויזל.

השבוע הגיע אליהו לביקור בישראל במסגרת פרויקט תגלית – פרויקט ציוני־חינוכי בינלאומי המפגיש צעירים יהודים מהתפוצות עם הארץ – והוא מתכנן להישאר כאן במשך כל הקיץ. "זו כבר הפעם השלישית שלי בארץ מאז תחילת המלחמה", הוא מספר, "אבל אחרי השנה הקשה שעברתי בקמפוס, הרגשתי צורך עמוק לבוא שוב. כאן אני מוצא תחושת מטרה שלא מצאתי באף מקום אחר".

ויזל הצעיר מתאר חוויה טעונה בקמפוס היוקרתי. "לפני חודש, קבוצת 'ייל למען פלשתין' ניסתה להקים מאהל מחאה במרכז הקמפוס. הלכתי עם חברים כדי לתעד את זה. אחד המפגינים נעמד מולי, צעק עלינו שאנחנו רק משחקים אותה קורבנות, וקרא לנו 'ציונים' ו'לבנים'. אני לא ישראלי, אני יהודי אמריקני. זה היה רגע מאוד קשה".

במקרה אחר, כשהלך עם חולצה שעליה מגן דוד, הותקף מילולית על ידי סטודנט זר שצעק עליו קללות. "לא זיהיתי אותו בכלל. הייתי פשוט בשוק".

הוא מוסיף שהשיח סביבו הפך רעיל ומסוכן. "יש אנשים שאומרים שהם לא אנטישמים, רק 'אנטי־ציונים', אבל לא מבינים את הנזק שהם גורמים. הם זורקים סיסמאות בלי אחריות, ואז ממשיכים בסדר היום שלהם. הם לא מבינים שזה מוביל לאירועים כמו הרצח במוזיאון היהודי בוושינגטון", אמר, בהתייחס לתקרית הירי בה נרצחו עובדי השגרירות ובני הזוג ירון לישינסקי (30) ושרה מילגרים (26).

בתוך האווירה הזו, ביקורו בארץ מספק לו מעט תקווה. "רציתי להצטרף לתגלית כדי לטייל ולהכיר אנשים חדשים, אבל החוויה כאן העניקה לי פרספקטיבה חדשה, לא על ישראל, אלא דווקא על יהדות ארה"ב. כולם פה אומרים שהם רוצים לעלות, הם מתאהבים במדינה. זה מרגש לראות את זה דרך העיניים שלהם. הלוואי שיכולתי לחוות שוב את הרגע ההוא – כשנוחתים בבן גוריון בפעם הראשונה".

פרויקט תגלית, שפועל כבר 25 שנה, מוגדר כאחד המיזמים הציוניים המשמעותיים במאה ה-21, עם יותר מ־900 אלף בוגרים. לאורך כל המלחמה, בתגלית הביאו אלפי צעירים ארצה, שבאו להכיר, להתנדב ולתייר בארץ. הם היוו 87% מתיירות קבוצתית של צעירים ב-2024, חבל הצלה של ממש לתעשיית התיירות המקומית.

במובנים רבים, הפרויקט מהווה את "כיפת הברזל" של התודעה היהודית־ציונית בתפוצות.

אליהו עצמו לא רק מבקר בישראל – הוא מתלבט ברצינות לגבי עלייה. לדבריו, "אני שוקל את זה מאוד. אם נידחק מהמערב ומהקמפוסים, מה שעלול לקרות, נצטרך את ישראל. אחרת נהיה שוב בסכנה קיומית".

ויזל מספר שהוא נושא עמו משפט אחד מסבו: "אפשר לחיות כיהודי מחוץ לישראל, אבל לא בלי ישראל". לדבריו, "אנחנו חיים בתקופה שבה יהודים מותקפים לא בגלל מה שעשו, אלא בגלל מה שהם, בגלל אהבתם לעם שלהם. אומרים לנו לשתוק, אומרים לנו לוותר על חצי מהעם שלנו. זה לא משהו שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו".

הוא מתאר גם איך ניסה להשפיע מתוך בית הספר התיכון שבו למד. "אחרי 7 באוקטובר, המנהלת ביקשה ממני להוביל מפגש כיתתי על האירועים. היא אמרה, 'רק בלי פוליטיקה'. הסכמנו כי לא סמכנו על אף אחד אחר שידבר. בסוף זה נכשל: נאמרו שם עלילות דם, האשמות של 'רצח עם'. אבל דווקא אחר כך באו אליי חברים לא יהודים ואמרו לי – 'משהו לא בסדר, מה שקרה לכם לא הגיוני'. מאז אני מנסה ללמד, להסביר. אני מחנך".

גם השואה, כמובן, מעסיקה אותו מאוד. "הזיכרון הולך ונשכח. באמריקה עשו סקרים – צעירים לא יודעים מה זה שואה ומה זה אושוויץ. יש לי בעיה עם חינוך השואה בימינו. הוא מסתכם בקריאה על אנה פרנק, ואז עוצרים שם. הם לא מבינים אילו תרבות וחיים אבדו". 

כיום הוא מתלבט בין מסלול של מוזיקאי, לבין המשך דרכו של סבו דרך כתיבה. "אני כותב על איך זה להיות נכד של אלי ויזל, ועל איך ממשיכים הלאה כיהודים. אני גאה להיות חלק מהעם הזה. כשמניפים דגלי אש"ף בקמפוס – אני שם כיפה ונכנס עם מצלמה לתעד – כדי להראות שלא ניתן להרתיע אותי. אולי יום אחד גם אעלה לישראל בעזרת השם, זו מחשבה מאוד רצינית מבחינתי".