קריסה.
זאת אזעקת אמת. למרבה הדאגה, היא עוברת מתחת לרדאר, אבל הנתונים היבשים מלמדים על גודל הקטסטרופה שעתידה לקרות אם מישהו לא יתעורר מייד.
צה"ל עומד בפני קריסת המערך הלוחם. זה לא איום: זאת המציאות. המחסור שלו בחיילים עתיד להגיע למאסה קריטית ב־1 בינואר 2027. זה יקרה כתוצאה מכניסה לתוקף של קיצור השירות ל־30 חודשים. המשמעות הישירה היא ירידה בעוד כ־5,000 חיילים, שיתווספו ל־12 אלף החיילים שכבר חסרים במערך הלוחם ובמערכים תומכי הלחימה והטכנולוגיים הקדמיים.
משמעות ההסכם עם איראן - על זה, פרק 24
המשמעות העקיפה היא סגירת יחידות. סדר גודל של פלוגה בגדוד, או כמה גדודים, וגם הגדלה נוספת של העומס על מערך המילואים, שגם כך חורג מכל פרופורציה ומכל תוכנית. וגם ויתור על משימות, כי צבא קטן יותר בכמה אלפי חיילים משמעותו אי־יכולת לבצע הכל, כל הזמן, בכל הגזרות.
ההחלטה על קיצור השירות מ־32 ל־30 חודשים התקבלה עוד לפני המלחמה, כשנראה היה שאפשר להסתדר עם צבא קטן יותר. המציאות השתנתה מאז בחדות. צה"ל מחזיק עכשיו קווים קדמיים, חודרים, בעזה, בסוריה ובלבנון. זה לא צפוי להשתנות בקרוב. והוא מחזיק כוחות מתוגברים ביהודה ושומרון, והוא מחזיק כוננות גבוהה, והוא מתאמן פחות מכפי שהיה רוצה ופחות מכפי שהכוחות צריכים, וגם זה לא צפוי להשתנות.
"אנחנו בבעיה קשה", אמר לי שלשום גורם בכיר, "חייבים שינוי מיידי". ביקשתי שיסביר. "זהו בדיוק", השיב, "שלא הצלחנו להסביר כמה חמורה הבעיה". להסביר למי, הקשיתי. "למקבלי ההחלטות. כדי שישנו את החוק, וגם לציבור, כדי שילחץ עליהם", אמר. "כבר שנתיים וחצי מתעסקים עם זה. עוד רגע מתפזרת הכנסת. אם זה לא יקרה עכשיו, בשבוע-שבועיים הקרובים, זה כבר לא יקרה כי ניכנס לתקופת בחירות, ועד שתוקם ממשלה ותושבע כנסת חדשה קיצור השירות ייכנס לתוקף".
ביקשתי להבין למה זה לא קורה. הרי היד שקיצרה את השירות - הכנסת - היא היד שיכולה להאריך אותו מחדש, מה עוד שההארכה כבר עברה בקריאה ראשונה, כלומר שנותר רק לבצע השלמות ולהעביר בקריאה שנייה ושלישית. התשובה שקיבלתי היתה שהכנסת, כלומר ועדת החוץ והביטחון שמובילה את התהליך, כרכה את העניין בשני חוקים נוספים - חוק הגיוס וחוק המילואים. היא חשבה שבחסות החוקים שמטפלים בעניין כוח האדם בסדיר ובמילואים, תצליח להגניב את החוק שיפטור חרדים משירות. כלומר, שצה"ל וצרכיו יהיו הקטר שיוביל את הקרונות כולם לתחנה הרצויה לממשלה.
בני ברק פינת הורמוז: מה קורה ברחוב החרדי? | צפו בפודקאסט "על זה"
זה לא קרה מהרבה סיבות. העיקרית שבהן היא ההתנגדות הציבורית והפוליטית העזה לרעיון המביש לפטור חרדים משירות בתקופת מלחמה, ולנוכח מחיריה הקשים בנפגעים בגוף ובנפש, ולנוכח צורכי הצבא שרק גדלים. צה"ל גם הבהיר שלא ייתן יד, גם לא בקריצה, להעברת חוק הגיוס בחסות צורכי כוח האדם שלו. נציגיו הבהירו בכל דיון ובכל ועדה שהסדרת עניין שירות החובה והמילואים לא תפתור את בעיית היסוד של מחסור בחיילים, בעיקר לוחמים, ושאי אפשר לפטור חלק, ובמקביל להעמיס יותר על החלק האחר.
הטיעונים האלה לא שכנעו את הכנסת והממשלה. הם היו להוטים מדי להעביר את חוק הגיוס, והשעון המשיך לתקתק. גם האזהרות על מחסור ב־12 אלף חיילים במערך הקדמי לא זירזו את העניינים. ואפילו לא התוספת האחרונה, שהמחסור צפוי להחריף בעוד חצי שנה - עד למינוס 17 אלף חיילים. למעשה, אומרים בצה"ל, המחסור יהיה גדול אף יותר, כי 30 חודשים זה בלוף. הצבא עובד במחזורים של ארבעה חודשים - זה משך האימונים, ההכשרות, הקווים המבצעיים - כלומר, בפועל חייל ישרת 28 חודשים והבור רק יגדל.
בינתיים, חוק הגיוס נפל. כל החרדים אמנם מקבלים צווים, אבל את הפער זה לא סוגר. את השנה הנוכחית (שמחושבת מחודש יולי לחודש יולי) יסיים אמנם צה"ל בעלייה מסוימת, של כמה מאות, בחרדים שהתגייסו - רחוק מהצרכים, רחוק מאוד מהפוטנציאל. הלחצים שמופעלים על הציבור החרדי מתוכו, באמצעות ההנהגות הדתיות והפוליטיות שלו, מלמדים שזה לא ישתנה בקרוב. ע"ע חסימות הכבישים או ההפגנה האלימה שהתקיימה שלשום בכניסה לבית הכלא הצבאי בכפר יונה, שבו מוחזקים העריקים החרדים.
שאלתי את הבכיר מה יקרה אם הקיצור ל־30 חודשים לא יבוטל. "נעמיס עוד יותר על המועמסים, וגם נצטרך לחתוך איפה שאפשר: לקצר או לבטל מכינות ושנות שירות, לקצר הכשרות באופן שיפגע בתפקוד, להאריך תפקידים למפקדים, לסגור יחידות. זה עלול להיות מתכון לקריסה", השיב.
שאלתי מה יקרה אם השינוי יתבצע. "העומס יקטן ויתחלק, גם על המערך הסדיר וגם על מערך המילואים", אמר. שאלתי אם 32 חודשים יספיקו, והוא השיב שצה"ל מעוניין בביטול הקיצור, כלומר בקביעה מחדש שאורך השירות הסדיר (לגברים, ולנשים במקצועות מסוימים) ישוב להיות 32 חודשים, ושהוא יוארך בהוראת שעה ל־36 חודשים כל עוד מתקיים צורך ביטחוני. "אם זה יקרה, נוכל להקים יחידות נוספות, וגם לוותר על 8,000 חיילי מילואים בכל יום". ואם לא? "ב־32 חודשים נייצב את המצב. ב־36 חודשים נשפר אותו משמעותית".
שאלתי על העומס שיוטל במקרה כזה על המערך הסדיר. הבכיר השיב שעדיף להעמיס על הסדירים, ולא על המילואימניקים בגלל ההשלכות הרחבות על הבית ועל המשק. שאלתי על ההשלכות הכלכליות, והוא השיב שזה אמנם יחייב תשלום מוגבר ללוחמים ששירותם יוארך - בין 7000 ל־11 אלף שקלים בחודש - אבל שהסכום הזה קטן בהרבה מהתשלום הממוצע לחייל מילואים, כלומר שמבחינת קופת המדינה זה גם יהיה כלכלי.
מילה על העומס שמוטל על חיילי המילואים. על פי החוק הקיים, מותר לקרוא להם ל־25 ימי מילואים על פני שלוש שנים. צורכי המלחמה גרמו לכך שחיילים ישרתו פי שלושה וארבעה: צה"ל אמנם תכנן לקבע את משך שירות המילואים הממוצע ל־55 ימים בשנה, וזה גם מה שאושר בממשלה ובכנסת, אבל המציאות היא שחיילי מילואים משרתים כיום 100-80 ימים בממוצע בשנה, כבר שנה שלישית ברציפות. ולא רק זה: גיל הפטור ממילואים עמד ערב המלחמה על 40. המלחמה הביאה איתה שטף של מתנדבים, והובילה להעלאה בפועל של גיל הפטור ל־41. כעת שואפים בצה"ל לקבע את גיל הפטור החדש על 45, כדי לממש את כל הפוטנציאל ולחלק את העומס בין משרתי המילואים.
בינתיים, גם זה לא קורה. המשמעות היא שפחות עושים יותר, והמחיר שהם משלמים - במשפחה, בעבודה, בלימודים, בנפש - עצום, עם סימני שאלה שמתגברים ביחס ליכולת שלהם להמשיך כך לאורך זמן. וכשמשלבים את שתי הבעיות האלה, של הקיצור הצפוי במשך השירות הסדיר עם מצבו של צבא המילואים, מבינים מדוע הרמטכ"ל, אייל זמיר, מתרוצץ בשבועות האחרונים בין הלשכות ומשגר מכתבים לכל מי שאפשר בניסיון לשנות דברים כאן ועכשיו, בטרם יהיה מאוחר מדי. "זה בנפשנו", אומר הבכיר, "זה לא עניין פוליטי וזאת לא אג'נדה. זה צורך מבצעי מובהק. אם זה לא יקרה, נקבל כולנו סטירה כואבת לפנים".
כשמשלבים את הקיצור הצפוי במשך השירות הסדיר עם מצבו של צבא המילואים, מבינים מדוע זמיר מתרוצץ בשבועות האחרונים בין הלשכות ומשגר מכתבים לכל מי שאפשר בניסיון לשנות דברים בטרם יהיה מאוחר מדי. "זה לא עניין פוליטי ולא אג'נדה", מסביר הבכיר, "זה צורך מבצעי מובהק"
למזלם של מקבלי ההחלטות, למזלנו, יש את הנוער, שמבין את גודל האתגר והשעה ונענה להם. נתוני המוטיבציה לשירות קרבי זועקים מכל מחקר וסקר. כך, הרצון לשרת בתפקידים קרביים זינק בשנים האחרונות מ־65.3% במחזור הגיוס של אוגוסט 2023, ערב המלחמה, ל־74.1% במארס 2024, והתקבע מאז פחות או יותר על הרף הזה (עם ירידה מסוימת ל־68.9% באוגוסט 2024, ככל הנראה על רקע משבר החטופים). הנתון האחרון שנמדד, בנובמבר 2025, לימד על כך ש־74.5% מהמתגייסים מעוניינים להגיע ליחידות קרביות.
דרך נוספת למדוד את המוטיבציה היא באמצעות בחינת שיעורי ההתייצבות לימי הגיבוש לסיירות וליחידות מובחרות. ב־2013 התייצבו 52.7% מבין המלש"בים שזומנו לימי המיון. ב־2018 חלה ירידה ל־47.3%. ב־2023 התייצבו 52.8%, ומאז נרשם זינוק: 70.8% ב־2024 ו־79% ב־2025.
המשמעות: הצעירים רוצים לתרום, וכמה שיותר. להיות קרביים, וכמה שיותר. זה מרשים, אבל זה לא סוגר את הפערים. גם אם הפוטנציאל שלהם ימוצה עד תום, והשירות שלהם יוארך מחדש ל־36 חודשים, צה"ל עדיין יהיה זקוק לכוח אדם נוסף. והעובדה שיש בישראל שני מחנות כל כך מנוגדים - האחד שהולך עד לקצה ורוצה לתרום כמה שאפשר, והשני שמנסה להשתמט בכל דרך וקורא "נמות ולא נתגייס" - מלמדת על גודל הפער, והשבר, והמשבר.
כניעה.
ההסכם עם איראן, שפרטיו פורסמו ברביעי, עוד יותר גרוע מכפי שחששו בישראל כשלא הכירו אותו במלואו. אין סיבה לייפות את הדברים: איראן עשתה לארה"ב מט סנדלרים. היא מקבלת הרבה מייד, בעיקר נפט וכסף, ונותנת מעט מאוד מייד, בעיקר את פתיחת מצר הורמוז שממילא היה פתוח ערב המלחמה. בהמשך היא אמורה לקבל הרבה יותר, מבלי שברור לגמרי מה היא נותנת - בעיקר בסוגיית הגרעין. אין שום ערובה שהאורניום המועשר לדרגה גבוהה יוצא מאיראן, ולא ידולל על אדמתה; אין שום הסכמה למה שיקרה לאורניום המועשר לדרגות נמוכות; אין שום מנגנון פיקוח מוסכם.
מה שיש זה רצון טוב, כלומר בדיחה, כי מדובר באיראן - אלופת העולם בהונאה. הדרך שבה היא מרחה את האמריקנים במשא ומתן להסכם הזמני היתה רק הפרומו למה שתעשה מעכשיו, במשא ומתן להסכם הקבוע. ומרגע שאיום המלחמה הוסר מעליה, והכסף יתחיל לזרום, היא תמשוך זמן, ותמזמז, ותרמה, הכל כמיטב המסורת כדי להתיש - עד שתשיג את מטרתה.
כשנכנסה הפסקת האש לתוקף, באמצע אפריל, גיבשו באמ"ן מסמך ובו "הנחות יסוד להערכת הסכם", כלומר כל הסכם שייחתם. כדאי לחזור אליו, כי הוא מלמד על חומרת המצב. נכתב בו כך: "מאחר שאין מעקב אחר ייצור צנטריפוגות מפברואר 2021, צריך להניח שלאיראנים תישאר יכולת העשרה לפחות של מספר קסקדות של צנטריפוגות מתקדמות גם לאחר מימוש כל הסכם. כך גם לגבי מטלורגיה וידע לבניית מתקן נפץ לניסוי מלא. השארת החומר ברמות של 60% ושל 20% תאפשר להם להגיע לפצצה בתוך שבועות. אם האיראנים יסכימו להוציא את כל החומר, זה יעיד על שינוי תפיסה בסיסי אצלם ויוכל להוות בסיס מוצק להסכם. אם הם יסכימו להוציא רק חלק מהחומר בתואנות כי 'זו זכותם', כי 'חלק מהחומר אינו נגיש', וכי 'חלק מהחומר הושמד בתקיפות', זה יעיד על כוונה להתקדם לפצצה בחשאי לאחר ההסכם. הגרעין הוא המפתח, והשארת חומר מועשר לרמה של יותר מ־.67% לא תוכל להבטיח שהאיום לא יתממש בעתיד הלא רחוק".
זה המבחן. ובמבחן הזה איראן הוכיחה שאין לה שום כוונה לוותר על הגרעין, למרות דבריה. גרוע מכך, היא עלולה לנסות לפרוץ לגרעין במהלך 60 הימים הקרובים של המשא ומתן, כדי להעניק לעצמה חסינות כפי שעשתה צפון קוריאה. תחת המשטר החדש, הקיצוני ותאב הנקם זה משהו שאסור להוציא מכלל אפשרות.
ישראל יכולה לאיים כמה שהיא רוצה, כפי שנתניהו עשה במסיבת העיתונאים המבוהלת שלו השבוע. האיראנים לא ממש מתרשמים. טראמפ אוסר עליה לתקוף, וממילא היא לא הצליחה לפתור את עניין הגרעין לבדה בשני סבבי המלחמה הקודמים מול איראן. עד אז היה די באיום התקיפה - לבד או במשולב עם האמריקנים - כדי להרתיע את טהרן. כעת האיום בוזבז (או מומש) והשימוש החוזר בו חסר תועלת, בוודאי ללא גב אמריקני במטוסים, במתדלקים, בחלקי חילוף, וחלילה גם בהגנה מול מתקפת־הנגד האיראנית.
את כל זה בדיוק נתניהו אמור היה למנוע. "מר איראן" ו"מר ארה"ב" ו"מר טראמפ" אמור היה לגרום לכך שאיראן תהיה על הברכיים, לגרום לכך שארה"ב לא תתנתק מאיתנו, לגרום לכך שלא נימאס על טראמפ. הוא עשה הכל הפוך. מכל כישלונות המלחמה - בעזה, בלבנון, בקריסת הצפון, במשבר כוח האדם בצבא - זה החמור והמסוכן ביותר, והוא כל־כולו של נתניהו. הוא נכשל במבחן האחד והיחיד שהוא שם לעצמו.
קשה אפילו לתרחש עד כמה סבוכות ההשלכות של ההסכם הזה על ביטחון ישראל. לא רק ראש בראש מול איראן, אלא גם מול לבנון, ומול עזה, ומול מדינות ערב הידידותיות יותר ופחות, ומול המדינות המוסלמיות, וגם מול המדינות המערביות, שרואות כיצד ישראל נחלשת, ואיראן מתחזקת, ושמות את הז'יטונים שלהן על טהרן.
"מר איראן" אמור היה לגרום לכך שאיראן תהיה על ברכיים, אבל עשה הכל הפוך. מכל כישלונות המלחמה - בעזה, בלבנון, בקריסת הצפון - זה החמור והמסוכן ביותר, והוא
כל־כולו של נתניהו
אז טראמפ אחראי להסכם, זה נכון. אבל ישאל את עצמו מי שגרר אותו למלחמה אם עשה נכון, במועד הנכון, ועם היעדים הנכונים. וישאל את עצמו מי שגרר אותו למלחמה אם הפסיק בזמן הנכון, ומה עשה מאז. וישאל את עצמו מי שגרר אותו למלחמה איך קרה שישראל לא רק הפסיקה להשפיע, אלא גם הפסיקה להיספר. וישאל את עצמו מי שגרר אותו למלחמה אם הדרך הנכונה להתמודד כעת היא להשמיץ את טראמפ ואנשיו, שהם בערך האחרונים שעוד בעדנו בעולם.
התשובה לכל אלה היא כישלון. כישלון מהדהד שהוא כל־כולו של אדם אחד, שהקיף את עצמו בחבורה עלובה וחנפנית ומושחתת, והאמין לעצמו שהוא כל־יכול. ובמקום להודות שטעה, ולתקן את דרכיו, הוא עמד השבוע והצהיר כי לא טעה בדבר, והסביר שרק הוא יידע לתקן.
