יהירות, קבינט לתפאורה ומל״ל לא מתפקד: כך נבנה הכישלון הישראלי באיראן

גם בסוגיה האיראנית וגם בזירה הלבנונית, היעדרה של חשיבה אסטרטגית ותהליך קבלת החלטות סדור מוביל לאימוץ החלטות ללא בחינה מעמיקה של השלכותיהן. במקומן של עבודת מטה מסודרת והבנת מגבלות הכוח הישראלי, מתקבלות פעם אחר פעם החלטות הנשענות על אינטואיציה, שליפה מהמותן ואמונה מוגזמת ביכולתו של כוח צבאי לפתור בעיות מדיניות מורכבות.

הסיפור הלבנוני ממחיש יותר מכל את חולשת החשיבה האסטרטגית במדינת ישראל. היה ברור כבר בשלב מוקדם כי פניה של ארצות הברית להסכם עם איראן, וכי הסכם כזה צפוי לכלול גם את הזירה הלבנונית ולייצר קשר בין כלל הזירות האזוריות. במציאות כזו היה ניתן לצפות כי ישראל תפעל מראש כדי למנף את ההתפתחויות לטובת הגורמים המתונים בלבנון, ובראשם ממשלת לבנון, שאיתה היא מבקשת לעבוד כדי להחליש את חיזבאללה.

אלא שבפועל קרה ההפך. במקום להעניק לממשלת לבנון הישגים שיחזקו את מעמדה ויאפשרו לה להציג עצמה כחלופה לחיזבאללה, ישראל ניהלה את האירועים באופן שחיזק את הטענה כי רק איראן וחיזבאללה מסוגלות להביא להפסקת אש ולהסדר. כך, במקום לנצל את רוע הגזירה בהקשר האיראני כדי לסייע לגורמים המתונים בלבנון, תרמה התנהלותה דווקא לחיזוק מעמדם של איראן ושל חיזבאללה.

זוהי רק דוגמה אחת מני רבות לעובדה שבישראל כמעט ולא מתקיים תהליך קבלת החלטות אסטרטגי סדור. גם בהקשר האיראני קשה להתעלם משורת הנחות יסוד שהתבררו כמנותקות מהמציאות. ההנחה הרווחת בדבר חולשתה של המערכת האיראנית והיכולת להביא לשינוי משטר באמצעות הפעלת כוח צבאי, חיל האוויר, קבוצות אופוזיציה וכוחות מיעוט אתניים, התבררה יותר כמשאלת לב מאשר כהערכה מבוססת. היא נשענה במידה רבה על יהירות ועל תקוות, ולא על עבודת מטה יסודית ותהליך קבלת החלטות מסודר.

אך אולי אין בכך הפתעה. בישראל של היום כמעט שלא קיים גוף שתפקידו להציג סימני שאלה בפני הדרג המדיני. הקבינט הפך במקרים רבים לחותמת גומי. המטה לביטחון לאומי מתקשה למלא את ייעודו המקורי. מערכת הביטחון נזהרת לעיתים מלהצטייר כמי שמעכבת את הדרג המדיני. למוסד אינטרסים ומעורבות עמוקה בסוגיה האיראנית. משרד החוץ חלש מכדי להשפיע באמת על הדיון. אם לפני כחמש עשרה שנים היו אלה מאיר דגן וגבי אשכנזי שהציבו מחסומים בפני מהלכים שנראו להם מסוכנים מדי, הרי שכיום התהפכו היוצרות.

חולשת המערכות המייעצות והדומיננטיות הגוברת של ראש הממשלה יצרו פער מסוכן. לכך ניתן להוסיף גם את החשש הגובר בדרגים השונים להביע עמדה הסותרת את תפיסותיהם של המפקדים, המנהלים או הדרג הפוליטי הבכיר. התוצאה היא מערכת שבה הביקורת הפנימית נשחקת והיכולת לקיים דיון אמיתי מצטמצמת.

וכך, למרות שהיה ברור כי מבצע "עם כלביא" רחוק מהיעדים וההישגים שהוצגו לציבור על ידי הדרג המדיני, כמעט שלא נשמעו קולות ביקורת מתוך המערכת. גם כאשר היה ברור שהנחות היסוד שעליהן נשענה המערכה בעייתיות, ושחלק משמעותי מהאסטרטגיה מבוסס על הבנה חלקית בלבד של האויב האיראני, ספק אם היה גורם בעל מעמד מספיק שיכול היה לעצור, להתריע או לכל הפחות לכפות דיון אסטרטגי אמיתי על מטרות המערכה והשלכותיה.

ללא גורם כזה, וכאשר מקבל ההחלטות המרכזי מוקף באנשים שחלקם הגדול חייבים לו את מינויים, קשה לצפות לקיומו של דיון ביקורתי אמיתי. במציאות כזו גדל הסיכוי לטעויות אסטרטגיות חמורות, והיכולת להצביע עליהן בזמן אמת קטנה משמעותית.

הבעיה אינה מסתכמת רק באיראן. במצב שבו תהליך קבלת ההחלטות מתקרב יותר ויותר למודל של שלטון יחיד, ללא מנגנוני איזון אפקטיביים וללא ביקורת פנימית משמעותית, נפגעת יכולתה של המדינה לנהל אסטרטגיה ארוכת טווח. למעשה, ייתכן שגם כיום טרם הופנם עד כמה המערכה מול איראן הייתה כישלון אסטרטגי. לא רק בהיבט של ההתמודדות העתידית מול איראן, אלא בעיקר בכל הנוגע ליכולת לרתום את הממשל האמריקני למהלכים דומים בעתיד.

ההרתעה הישראלית נשחקה במידה משמעותית כאשר איראן הצליחה לשרוד את המערכה, לשקם את מעמדה ואף לזכות בהקלות כלכליות משמעותיות. במקביל, נפגעה הלגיטימציה של ישראל בוושינגטון, ונוצרו מתחים מיותרים מול ממשל שהיה שותף מרכזי לאורך הדרך. מדובר בנזקים אסטרטגיים ארוכי טווח שניתן היה, לכל הפחות, להציף ולדון בהם טרם תחילת המערכה ובוודאי במהלכה.

יתרה מכך, הניסיון הישראלי לערער את ההסכם המתגבש ולהוביל לעימות חזיתי מול הבית הלבן נראה חסר תוחלת אסטרטגית של ממש. קשה שלא להתרשם כי מדובר במדיניות שנולדה במעגל מצומצם מאוד של מקבלי החלטות, מבלי שהתקיים דיון אמיתי ומעמיק באלטרנטיבות ובמחירים הכרוכים בה.

בשורה התחתונה, מדינת ישראל הפכה למדינה שבה מתקבלות לעיתים החלטות אסטרטגיות כבדות משקל ללא תהליך סדור, ללא עבודת מטה מספקת וללא דיון ביקורתי אמיתי. קשה להסביר אחרת את הפער העצום שנוצר בין ההישגים האופרטיביים המרשימים של המערכה לבין תוצאותיה האסטרטגיות המאכזבות. זהו פער שמחייב הפקת לקחים עמוקה, ובעיקר בנייה מחדש של מנגנוני קבלת ההחלטות והבקרה במדינת ישראל.

לפחות מבחינתה של הממשלה הבאה, זו צריכה להיות אחת המשימות החשובות ביותר.